מאת ד”ר גיא בכור
האוניברסיטה הראשונה בעולם, כלומר בית ספר בחיפוש אחר ביקורת, מחשבה חופשית וגילויים, החלה במטע זיתים קדוש, מחוץ לעיר אתונה. כשהוא מקדיש את האוניברסיטה שלו לאלת החוכמה אתינה, יצר הפילוסוף היווני אפלטון (בערך 424-348 לפנה”ס) את האקדמיה הראשונה, סביב שנת 387 לפני הספירה, והיא היתה מקום של רכישת ידע, בעיקר פילוסופיה ופוליטיקה.
ומה בישראל? מסדרונות ומעברים כושלים: כך דעכה האקדמיה בישראל – במקצועות “הרוח” ו”החברה”. האם תצליח להשתקם?
1
מעבר כושל א’: האוניברסיטאות בישראל הוקמו על בסיס המודל האקדמי הגרמני, כשהטכניון (1912) והאוניברסיטה העברית (1925) מכתיבים את הקו גם לאחרות: אוניברסיטת מחקר של התמחויות, שרואה בפרסום המחקרי את שיאה, ורק אחר כך את ההוראה, תוך חופש של קורסים. זאת, אל מול המודל האמריקני הקלאסי של הוראה ליברלית (במשמעות הקלאסית של המילה) נוקשה ומהודקת, כמעט כמו בית ספר.
כיום, כאשר יש כבר בישראל הקטנה 49 מכללות אקדמיות ותשע אוניברסיטאות, כאשר ברוב המכללות לא קיים מחקר של ממש, נדמה היה שהן יעברו למודל האמריקני הקלאסי. אך לא, הן נשארו במודל המחקר, אבל בלי מחקר. כלומר מודל גרמני חלול, וכך הסטודנט הישראלי אינו מקבל את החינוך הליברלי המקיף, שהוא בסיס האקדמיה האמריקנית, אך גם אינו נחשף לחיפוש המתמיד אחר החקר והחידוש, על פי השיטה הגרמנית. כך הרוב המוחלט של הסטודנטים בישראל יוצאים קרחים מכאן ומכאן. אין ממש מחקר ואין תרבות של ליברליזם במתכונת הקלאסית.
כל המכללות והאוניברסיטאות בישראל הן סינתזה בין שני המודלים, אך הסינתזה אינה מוצלחת.
מעבר כושל ב’: יסודות השיווק. כיוון שהתחרות בישראל בין בתי הספר הקרויים “מכללות” היא כבר עצומה, ומספר התלמידים אינו גדל בהרבה משנה לשנה, כולם מתחרים בכולם על הסטודנט. ואם זהו שיווק, אז כמו שהלקוח תמיד צודק, כאן הסטודנט תמיד צודק. זה אומר שהוא במרכז, והמרצה המסכן רק ברקע; המרצה הוא “נותן שירותים”. שיא הגישה הזו היא תרבות המשובים, שם יכול גורלו של מרצה להיחרץ בידי כיתה אכזרית, שמודעת לכוחה. היה וידרוש מן התלמידים יותר מידי חומר קריאה, ועוד באנגלית, הם יכולים לחסלו בתיאום מראש, והדברים נעשים. אז למה שיסכן את מקור פרנסתו? הוא מוריד את הרמה, וכולם מרוצים, רק האקדמיה בוכה. המרחק בין “הפרופסור” הנערץ, מקור הידע והחוכמה, לבין הסטודנטים נעלם, והמרצה נדרש להיות חבר של תלמידיו, בעצם לעבוד אצלם.
ואם זוהי גישה שיווקית, והסטודנט והוריו שילמו כ- 40,000 ש”ח לשנה, אז מגיעה להם תמורה. בישראל זה אומר הקלות, ויתורים, מועדים מיוחדים, ומה לא. אם בארצות הברית להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית ויקרה משמעו נכונות להשקעה אינסופית, אצלנו זה אומר ההיפך, חוסר נכונות להשקיע יותר מידי. הרי שילמתי, לא? אז מגיע לי, ושוב, הורדה ברמה.
הדבר נכון כיום גם לאוניברסיטאות, הנלחמות בשיניים על סטודנטים מול המכללות. כולם באותה סירה “שיווקית”.
מעבר כושל ג’: מאיכות לכמות: באקדמיה האמריקנית נוצרה סינתזה מרדדת בין עיסוק בהוראה לבין המחקר: צורך ברמת פרסומים מטורפת לצורכי קידום, עם עוד ועוד “ניירות” (תרתי משמע), אך לניירות האלה אין כמעט ערך מחקרי. לא משנה, העיקר הכמות, לא האיכות, והכל בקילו. במילים אחרות, חמישה מאמרים בינוניים טובים מספר חלוצי אחד. זו הגישה שהתקבלה גם בארץ, והתוצאות בהתאם, בינוניות וחוסר מעוף (אם כי לא אצל כולם). כמה מחקרים אקדמיים ישראליים פורצי דרך עולמית אתם מכירים מן השנים האחרונות? אבל “ניירות” יש בלי סוף.
מעבר כושל ד’: החיים. השיטה הגרמנית שהיתה נהוגה בארץ חייבה “קביעות” (Tenure system), כדי לאפשר לחוקרים חיפוש חופשי ממגבלות אחר הידע, אך בישראל השיטה הזו נעלמת, שכן פרופסור עם “קביעות” עולה ממון הרבה, ולכן מעסיקים המוני מרצים מן החוץ, ללא שום תנאים, האצים-רצים ללמד. כיוון שהם טרודים כל יומם בתנאי השכר הזמני שלהם, למי יש זמן למחשבה חופשית, בחיפוש אחר הידע? יש מוסדות עם שיטת ביניים- “בכירות” (seniority), המעניקה שקט לכמה שנים, אך גם השיטה הזו הופכת את המרצים לעכברים במלכוד.
מעבר כושל ה’: כסף, לא מדע: להקים מכללה בישראל זה היום עסק כלכלי רווחי מאוד, ולכן המספר כבר מגיע ל – 49 מכללות אקדמיות, והיד עוד נטויה. את הכסף עושים מן המשכורות שהמוסד מחלק לבכיריו, סכומים עצומים, והייתר הם עבדים קטנים, שמעבירים את השיעורים, ובודקים מבחנים. ככל שיש יותר מוסדות, ומספר התלמידים הכולל אינו מזנק, התחרות גדלה, גם עם האוניברסיטאות, ולכן המוסדות מחפשים מסלולים רווחיים יותר ומיקסום כלכלי: תוכניות לימוד “יעודיות”, מסלולים מקוצרים, “אוכלוסיות מיוחדות”, “תואר שני בשנה”, “לימודי מזרח תיכון בלי ערבית”, “תוכניות חוץ תקציביות” (כלומר מתוקצבות בהמון כסף שמגיע מסטודנטים מיוחסים), “תוכניות למנהלים”, ועוד פטנטים פיננסיים לרוב. הכסף של האקדמיה, או אקדמיה של כסף?
מעבר כושל ו’: ממקור של ידע למקור של פרנסה. התלמידים תופסים ברובם את המכללות והאוניברסיטאות כמוסדות להכשרה מקצועית פרקטית, כבתי ספר מעניקי תעודה לחיים המעשיים, ולכן אין דורש לשורה ארוכה מאוד של חוגי ידע ודעת. זו נתפסת כתחנת רכבת, כשהמטרה היא להגיע כמה שיותר מהר מההתחלה אל הסיום, ולברוח.” Alma mater“ נהגו סטודנטים במערב לכנות בגאווה את מוסד האם האקדמי שלהם, “האם המזינה”, לה הם חייבים את עיצוב עולמם. אך בישראל האם אינה מזינה עוד, וספק אם הזינה בעבר.
האוניברסיטאות מצידן מתקשות לשלב בין ההכשרה לבין הידע, בין הפרקטי לתיאורטי, תוך שהן מתקשות להציג את “הידע” כדבר מועיל, ובתהום שבין השניים הן נופלות.
מעבר כושל ז’: דווקא בשיטות ההוראה אין שום דבר מהפכני או חדש: לוח, מרצה, מקרן, כיתה, מבחנים, ציונים. כמה מיושן. נכון, את הציונים כבר שולחים בווטסאפ. אך מה עם התפוצצות המידע שבחוץ? עם השינויים העצומים באוטוסטראדת המידע? את זה נראה בהמשך.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
2
ואם נעבור למהות, התמונה שחורה עוד יותר. ההוראה במדעי החברה והרוח במוסדות הישראליים ברובה חד-צדדית, פוליטית, הנעה בין השמאל לשמאל הקיצוני. בשנות השבעים והשמונים התבססו באקדמיה המערבית תפיסות של “פוסט” קולוניאליזם, “פלורליזם חברתי” וכך הלאה, שעיקרן הצצה משמאל לתוך תחתוני מי שעשו וכתבו את ההיסטוריה המוכרת, והגחכתם. הגישות האלה, שהולכות וננטשות בעולם, הובילו למפלצות של הערצת העולם השלישי, התעלמות ממחדליו הנוראיים (אדוארד סעיד) והאשמה תמידית את המערב, כולל הכאה עצמית על חטא. ישראל נתפסה על פי גישות אלה כחלק מן המערב הכובש והמשעבד.
אל ישראל הגיעו הגישות האלה באיחור של כעשרים שנה, ולכן הן עדיין כאן, למרות החלודה שכבר אחזה בהן. זה אומר שאין הרבה ערך אקדמי לכל מחקרי ה”פוסט” שנכתבו כאן, על הפוסט ציונות, פוסט קולוניאליזם ופוסט כל מה שהוא מציאות. על פי גישה זו גם דאעש צודקים, כי הם הרי נעשקו בידי המערב.
זה אומר שלמי שאינו סבור כך אין כמעט אפשרות להתקבל ולהתקדם, אלא אם יסתיר את דעותיו. מקרתיזם אקדמי-פוליטי נורא, שמחייב מי שאין לו ברירה, להתקרנף. כתוצאה מכך נכחדו בארץ ובמערב כמעט לגמרי הפרופסורים והמרצים מן הכיוון “השמרני”, עד שהפכו ל”מינים נכחדים”. ברור שהסטודנטים מפסידים פעמיים: גם מלעיטים אותם בשקרים לגבי ההיסטוריה שלנו, והם גם מפסידים את הצד השני של המטבע, כי אין מי שילמד אותו. האקדמיה במדעי החברה והרוח הפכה לעדר של דעה אחת (אך לא כולם), ולכן עם ערך ירוד. הסטודנטים ערים לכך, והם כבר פחות מגיעים.
וועדות עלומות לקידום אקדמי אינן מפרסמות את דיוניהן או את שיקוליהן, ולכן גם מבקר המדינה קבע שיש שם מקרים לא מעטים של נפוטיזם, כלומר העדפת בני משפחה. בנוסף, העדפת מקורבים, בני חסות, וכמובן, בעלי דעה דומה. וועדות אלה, הפועלות במחשכים, עם יותר קשרים מאשר כישורים, גורמות לאקדמיה הישראלית ליפול לרדידות. אין סטנדרטים ברורים, אין דרכי עבודה, אין שקיפות.
הביטו ביהודי האמיץ הזה, מייקל בלומברג, מי שהיה ראש עיריית ניו יורק והבעלים של רשת התקשורת בלומברג, שהתייצב ביולי בנתב”ג באישון לילה בטיסת אל-על, כדי להוכיח שהחרם שהטיל ממסד אובמה על נתב”ג במבצע האחרון מיותר, והצעד שלו אכן עזר.
הביטו בו מדבר במאי השנה בטקס הסיום של אוניברסיטת הרווארד, בחצר הרווארד, היכן שעברתי כל כך הרבה פעמים, כאשר עסקתי שם במחקר של המשפט האסלאמי והערבי ב- Law School. ומה הוא אומר להם? את האמת הקשה (החל מ- 9:25, בתרגום חופשי):
“יש דעה בקמפוסים, כולל כאן בהרווארד, שמלומדים ייווצרו רק אם יהיו נאמנים לדעה מסוימת מאוד, ויש מילה אחת לכך – צנזורה. זו צורה מודרנית של מקארתיזם וסתימת פיות”.
“כמו שבשנות החמישים הימין ניסה לדכא את רעיונות השמאל, היום, בקמפוסים, השמאל מנסה לדכא את הימין, וחברי פקולטה מן הימין נמצאים בסכנה של הפיכה למינים נכחדים, במיוחד באוניברסיטאות היוקרה (“ליגת הקיסוס”)”.
“96% מתמיכת סגל האוניברסיטאות היוקרתיות הלכו בבחירות האחרונות לברק אובמה, כלומר אפילו בפוליטבירו של הסובייטים היה יותר ויכוח מכאן. הנתון הזה מביא אותנו לחשוב. לשום צד אין מונופול על האמת, או שאלוהים לצידו. אם 96% מעדיפים צד פוליטי אחד, האם הסטודנטים נחשפים למגוון הדעות שהם צריכים לקבל באוניברסיטה? אוניברסיטה לא תהיה חשובה אם הצוות שלה יהיה אחיד מבחינה פוליטית. כל הרעיון של קביעות הוא לתת למרצים חירות. פעם לשמור על השמאל מהימין, והיום להגן על הימין מעריצות השמאל. אחרת המחקר האקדמי של חוקרים צפויים מראש אלה – יאבד אמינות. אסור שאוניברסיטה חשובה תהיה צפויה מראש מבחינה מפלגתית, ותפקידה אינו לקדם אידיאולוגיה, אלא לאפשר חשיבה ניטראלית ודיון. עמידה בצד פוליטי אחד סותרת את כל הרעיון של אקדמיה ופלורליזם”.
והוא ממשיך: “לאחרונה יש תופעה מתרחבת, כאשר דוברים מסוימים אינם מוזמנים בגלל מחאת סטודנטים, וגרוע מכך, מחאה של מרצים ואנשי סגל. בכל המקרים האלה היו אלה הליברלים (כלומר אנשי שמאל) שחסמו את הקול האחר. זו שערוריה, ואסור לתת לזה להמשיך. אם אוניברסיטה חושבת פעמיים האם להזמין דובר בגלל הדעות הפוליטיות שלו – הרי שהצנזורה והצייתנות, אויבות החירות המודרנית – ניצחו”.
כך באמריקה וכך כאן. “Veritas” (“אמת”, סיסמת הארוורד). “אל תלמדו את הסטודנטים מה לחשוב. למדו אותם איך לחשוב”, אומר כאן בלומברג החכם.
3
אנכרוניזם ומחנק: מוסדות פנימיים מיושנים של “המועצה להשכלה גבוהה” (מל”ג) וות”ת, זרוע ההקצבות של המועצה. האקדמיה בישראל זקוקה למנהיגות, לחזון, לאתגרים, להתלהבות, לא לשלטון פקידים, כך שזה הצבע של המנגנון, אפור. בין הייתר מתקצבת ות”ת במליונים רבים את “האקדמיה הלאומית למדעים”, גוף גריאטרי (הגוף היחיד במדינה שחבריו נבחרים לכל חייהם) שדו”ח מבקר המדינה האחרון בעניינם (משנת 2005) הראה שהם עסוקים בחיים טובים, עם מעט מאוד פעילות מצידם. זה הפך למן פנסיון של זהב, בשיטה המתסכלת והלא-דמוקרטית של “חבר מביא חבר”.
דו”ח מבקר המדינה משנת 2012 חשף כיצד המל”ג וות”ת העלימו עין במשך שנים מתוכניות למיוחסים תמורת שכר לימוד גבוה, כחלק מן הרדידות הכללית. למשל, העלמת עין מ”תארים מקוצרים”, כלומר תואר שני ותואר דוקטור למי שאין לו תואר ראשון או אפילו בגרות, כמו למשל יאיר לפיד, שלמד ב”תוכנית לפרשנות ותרבות” לדוקטורט ישיר, מטעם אוניברסיטת בר אילן. בעל המאה הוא גם בעל הדעה, באישור “המועצה”.
4
מילכוד הרלבנטיות: האקדמיה בישראל אינה רלבנטית לחיים האזרחיים שלנו, הרי מרבית חבריה מסתגרים כמבוהלים, ובפירוש אינם משמשים לפני המחנה (ומי שמתראיין, זה ייזקף לגנותו כאשר תעלה שאלת הקידום האקדמי שלו), ובה בשעה היא כבר פחות רלבנטית במחקר העולמי, כפי שמוכיחים המדדים הבינלאומיים המעידים על צניחת האקדמיה בישראל (דירוג QS היוקרתי: העברית צנחה ממקום 93 בשנת 2008 ל- 138 כיום; הטכניון צנח ממקום 109 למקום 190; תל אביב ממקום 165 ל – 195, וייתר האוניברסיטאות במקומות מביכים. חיפה מעל 700, ולא נמשיך). אז למי היא רלבנטית? האם כל תפקידה הוא לשמש פס ייצור לתארים? ואולי נועדו מרציה לחתום על עצומות, תמיד אותן עצומות?
לדוגמה, הטלוויזיה המסחרית בישראל מנוונת את מוחם של צעירים. מדוע האקדמיה אפילו לא חושבת לתת מענה נגדי? להלהיב לכיוון הידע? אנחנו משתדלים לעשות זאת כאן.
וזהותה העצמית, בין היותה “ישראלית” להיותה “בינלאומית”, בין העברית לאנגלית? הייתכן שעבור מרבית הישראלים האקדמיה כאן נתפסת כזרה ומרוחקת (מחוברת לגורמים במערב), ועבור העולם היא נתפסת שוב כזרה וכמרוחקת (ישראלית)? אז למי היא קרובה?
בחיפוש אחר גיזת הזהב: מסע אבוד אחר אליטה אבודה
דו”ח הרוארד והשיבה הביתה: האם נמצאה גיזת הזהב?
5
רמת החיים בישראל זינקה (תוצר לנפש של כמעט 40,000 דולר), אך לא באוניברסיטאות, שם מרבית המרצים והפרופסורים מרוויחים משכורות נמוכות-בינוניות. בעבר עמדה להם פנסיה מקיפה ושבתונים בחו”ל, במדינה שכמעט לא יצאו בה לחו”ל, אך כיום לא מקבלים עוד פנסיה מקיפה, ולנסוע לחו”ל זה כבר לא משהו. אז מה נשאר? בנוסף, חלוקת השכר אינה צודקת, ודווקא אצל מי שרגילים להטיף לאחרים: במכללות השכבה העליונה מרוויחה משכורות דמיוניות, באוניברסיטאות הפרופסורים מרוויחים באופן סביר, וכל הייתר הם עבדים זמניים, חסרי אחריות כלפי משפחתם, שכן לא בטוח שיקבלו אי פעם תמורה על ההשקעה העצומה שהשקיעו. הדור הוותיק בולע בפועל את הדור הצעיר.
זאת ועוד, באוניברסיטאות בישראל העיקרון האנכרוניסטי -סוציאליסטי הוא שוויון לכל המרצים, מבריקים ואפורים; לכלכלה ולאשורית, ולכן בעלי יכולת ההשתכרות הגבוהה מתפתים שלא לחזור לארץ. השוויון הכפוי מחסל את המצטיינים ואת ההצטיינות.
עם השנים התפתחו עוד אקדמיות ביוון העתיקה, ברומי ובממלכת ביזנטיון. ועם זאת, האוניברסיטה המודרנית הראשונה נחשבת כאוניברסיטת בולוניה (בוידאו, וכאן אנו רואים את אולם הניתוחים האנטומיים הנודע של ה- Archiginnasio באוניברסיטה). נוסדה בשנת 1088, כשהקיסר של האימפריה הרומית הקדושה פרדריק הראשון “ברברוסה” (כלומר “אדום הזקן”) נתן לה מאוחר יותר כתב אמנה (1158), ואישור למלומדיה לנוע חופשי באימפריה. בתחילה נשלטה האקדמיה המערבית בידי הדת הנוצרית, אך במאות ה- 18 וה-19 הלכה השפעת הדת ופחתה, ופינתה מקום למדע ולהומניזם.
האוניברסיטה הראשונה בהיסטוריה, ואולי גם האוניברסיטה האחרונה? בעצם, כיום אין עוד צורך באוניברסיטה כמוסד של לימוד. אפשר לצרוך ברשת את הקורסים בקפסולות של ידע דיגיטלי, בצורה נפלאה ומתעדכנת, וזה רק יילך וישתכלל. Google Books כבר מבטל את המונופול של ספריות הידע האקדמיות, אז בשביל מה צריכים את הגילדה הימי ביניימית הזו? האם האוניברסיטה בעולם תדע להמציא את עצמה מחדש, או שתתנוון?
6
שרשרת העברת הידע התנתקה. האקדמיה בנויה במשך מאות שנים על ידע המתפתח מדור לדור: כל דור הורס מעט, ובונה את השכבה שלו על כתפי הענקים של הדור הקודם. אך הידע בן זמננו בישראל וגם במערב הוא של מחקר חד-צדדי, מנותק שיכול להיות אפילו מומצא, כך שהשרשרת מדור לדור התנתקה. ה”פוליטיקלי קורקט” הוא אויב המחקר, שחייב להיות מדויק וחד, אך המחקר נסוג מפני עריצות התקינות. השיטה האקדמית גם מחייבת צייתנות של סטודנט למנחה שלו, אחרת לא יקודם, ולכן זו המערכת שמשכפלת את עצמה שוב ושוב, עדרים של חשיבה זהה ו”תקינה” (אם כי יש יוצאים מן הכלל), ואבוי למי שיחשוב אחרת. אז על מה יעמוד הדור המחקרי הבא? האם על ההבלים הפוסט-מודרניסטיים שמלמדים כיום? או על שכתוב ההיסטוריה, לפי האינטרס הפוליטי?
7
מהפיכת המידע מגמדת את אקדמית המידע: במשך מאות שנים היו הדת והאקדמיה מעבירות הידע האנושי, מבפנים החוצה, אך הידע כבר פחות נמצא שם, הוא נחטף בידי “מהפיכת המידע” והוא מתפוצץ לנו בידיים, כל יום מחדש. האקדמיה איבדה בכך את המונופול על הידע, ואפילו אם תלין שהוא אינו מדויק, הרי שגם אצלה הוא אינו מדויק. ומי יקבע מהו דיוק? האוניברסיטה או האוניברסיטה של החיים? הפרופסור, או וויקיפדיה?
כיום “החוץ”, (הרשת, אוטוסטראדת האינפורמציה, הטכנולוגיה, ומכונים פרטיים), מאתגר ומדהים יותר מן “הפנים”, האקדמיה השמרנית, שלא מצליחה להדביק את דהירת המהפכה. המצאות? הייטק. פיתוחים? מכונים פרטיים בלי יומרות של חינוך. וכך מגיעים סטודנטים, שהם כבר אזרחים ותיקים של מהפיכת המידע, לכיתות עם שיטות הוראה של המאה ה- 18. התדהמה והבוז שלהם מוצדקים.
האם תשכיל האקדמיה להיות המתווך בין הידע שבחוץ לידע שבפנים? ומי “הפנים” ומי “החוץ” כאן?
8
בהלה מרפורמה, שינוי, או חשיבה מחדש. בכל התערבות חיצונית במנגנונים החלודים אצלנו, מייד צועקים המעורבים באקדמיה עד לשמיים, ושרי חינוך בישראל, שהם הרי אורחים לרגע, נבהלים, משלמים (כתשעה מליארד שקלים בשנה, סכום עצום, לא כולל שכר לימוד. האם השימוש בו הוא יעיל?) ולא משנים דבר. כל שינוי נתפס כאיום, כל פוליטיקאי הוא האויב, הסטודנטים הם נדנוד, וכל אתגר הוא הפרעה. המכללות הרי ניכפו על המערכת הקפואה הזו, וכך גם אוניברסיטת אריאל, האוניברסיטה האחרונה בשורה. אלא שאנו חיים בעולם משתנה במהירות, יכולת אנושית מתפרצת עם חיבורים מפתיעים, ומי שלא יתאים את עצמו לרוח הזמן (Zeitgeist) לתעשייה, לציבור, למהפיכה, ייכחד כדינוזאורים.
9
הבוז לרוח האדם: בשיטה האמריקנית יש את הקולג’, שם נתקלים הסטודנטים בלימודים כלליים, לפני שהם ממשיכים להתמקצעות (וזו מזיגה בין השיטה האמריקנית הקלאסית לבין זו הגרמנית), אך בארץ מדובר בבתי ספר-למעשה, עם פקולטות, דיסציפלינות, גילדות ושבטים, עם בוז יהיר ומובנה בין דיסציפלינה אחת לרעותה, עם השכלה ליברלית-קלאסית אפסית, ופתיחות מינימאלית. וכך אפשר לסיים לימודי כלכלה, משפטים, מדע המדינה או ראיית חשבון, בלי לדעת כמעט דבר על משהו אחר. הסטודנט מפסיד בשל כך כלים אישיים חשובים, החברה מפסידה מכך, והגישה האינטרדיסציפלינארית, שהיא כל כך חיונית בעולם המודרני, מפסידה מכך.
אנו חברה שכבר התנתקה ממדעי הרוח (מונח שנתפס בישראל כשנוא), שכן מרצי מדעי הרוח המקובעים הם שהפכו את עצמם בישראל לבלתי רלבנטיים. מדעי הרוח מפסידים לכן ונסגרים, והחברה בישראל מפסידה את הידע החשוב ביותר, את חוכמת האנושות לאורך הדורות. הרבה טכנאי מקצוע יהיו לנו, אך כאלה שלא קיבלו הדרכה איך לחשוב אחרת, וחבל.
10
כתוצאה מכל התהליכים העגומים האלה, להיות בישראל איש אקדמיה (וזו הגישה גם בארצות הברית) הפך, בניגוד לעבר, ללא-יוקרתי, למי שהוא “לוזר”. הטובים ביותר לא רוצים להישאר במערכת רדודה, כפייתית, ובלתי מתגמלת, ולכן עוזבים לחו”ל, או לשוק הפרטי, והתוצאות בהתאם. בוודאי שיש רבים שהם מצוינים ומנסים להיקלט, ומיעוטם גם נקלט, אך המערכת קשה, ובהרבה מקרים בלתי עניינית.
אפשר לבטל בהינף יד את המתואר במאמר הזה, ואפשר להתעלם ממנו. אך מי שלא ייקח אותו במהירות לתשומת לב ויתקן אותו (וזה אפשרי, אך כבר לא קל), ייהפך לאקדמיה של עולם שלישי (עם איים של מצוינות) תוך חמש שנים.
ואולי, בעצם, הם כבר שם.
