מאת ד”ר גיא בכור
 

האוניברסיטה הראשונה בעולם, כלומר בית ספר בחיפוש אחר ביקורת, מחשבה חופשית וגילויים, החלה במטע זיתים קדוש, מחוץ לעיר אתונה. כשהוא מקדיש את האוניברסיטה שלו לאלת החוכמה אתינה, יצר הפילוסוף היווני אפלטון (בערך 424-348 לפנה”ס) את האקדמיה הראשונה, סביב שנת 387 לפני הספירה, והיא היתה מקום של רכישת ידע, בעיקר פילוסופיה ופוליטיקה.

ומה בישראל? מסדרונות ומעברים כושלים: כך דעכה האקדמיה בישראל – במקצועות “הרוח” ו”החברה”. האם תצליח להשתקם?

1

מעבר כושל א’: האוניברסיטאות בישראל הוקמו על בסיס המודל האקדמי הגרמני, כשהטכניון (1912) והאוניברסיטה העברית (1925) מכתיבים את הקו גם לאחרות: אוניברסיטת מחקר של התמחויות, שרואה בפרסום המחקרי את שיאה, ורק אחר כך את ההוראה, תוך חופש של קורסים. זאת, אל מול המודל האמריקני הקלאסי של הוראה ליברלית (במשמעות הקלאסית של המילה) נוקשה ומהודקת, כמעט כמו בית ספר.

כיום, כאשר יש כבר בישראל הקטנה 49 מכללות אקדמיות ותשע אוניברסיטאות, כאשר ברוב המכללות לא קיים מחקר של ממש, נדמה היה שהן יעברו למודל האמריקני הקלאסי. אך לא, הן נשארו במודל המחקר, אבל בלי מחקר. כלומר מודל גרמני חלול, וכך הסטודנט הישראלי אינו מקבל את החינוך הליברלי המקיף, שהוא בסיס האקדמיה האמריקנית, אך גם אינו נחשף לחיפוש המתמיד אחר החקר והחידוש, על פי השיטה הגרמנית. כך הרוב המוחלט של הסטודנטים בישראל יוצאים קרחים מכאן ומכאן. אין ממש מחקר ואין תרבות של ליברליזם במתכונת הקלאסית.

כל המכללות והאוניברסיטאות בישראל הן סינתזה בין שני המודלים, אך הסינתזה אינה מוצלחת.

מעבר כושל ב’: יסודות השיווק. כיוון שהתחרות בישראל בין בתי הספר הקרויים “מכללות” היא כבר עצומה, ומספר התלמידים אינו גדל בהרבה משנה לשנה, כולם מתחרים בכולם על הסטודנט. ואם זהו שיווק, אז כמו שהלקוח תמיד צודק, כאן הסטודנט תמיד צודק. זה אומר שהוא במרכז, והמרצה המסכן רק ברקע; המרצה הוא “נותן שירותים”. שיא הגישה הזו היא תרבות המשובים, שם יכול גורלו של מרצה להיחרץ בידי כיתה אכזרית, שמודעת לכוחה. היה וידרוש מן התלמידים יותר מידי חומר קריאה, ועוד באנגלית, הם יכולים לחסלו בתיאום מראש, והדברים נעשים. אז למה שיסכן את מקור פרנסתו? הוא מוריד את הרמה, וכולם מרוצים, רק האקדמיה בוכה. המרחק בין “הפרופסור” הנערץ, מקור הידע והחוכמה, לבין הסטודנטים נעלם, והמרצה נדרש להיות חבר של תלמידיו, בעצם לעבוד אצלם. 

ואם זוהי גישה שיווקית, והסטודנט והוריו שילמו כ- 40,000 ש”ח לשנה, אז מגיעה להם תמורה. בישראל זה אומר הקלות, ויתורים, מועדים מיוחדים, ומה לא. אם בארצות הברית להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית ויקרה משמעו נכונות להשקעה אינסופית, אצלנו זה אומר ההיפך, חוסר נכונות להשקיע יותר מידי. הרי שילמתי, לא? אז מגיע לי, ושוב, הורדה ברמה.

הדבר נכון כיום גם לאוניברסיטאות, הנלחמות בשיניים על סטודנטים מול המכללות. כולם באותה סירה “שיווקית”.

מעבר כושל ג’: מאיכות לכמות: באקדמיה האמריקנית נוצרה סינתזה מרדדת בין עיסוק בהוראה לבין המחקר: צורך ברמת פרסומים מטורפת לצורכי קידום, עם עוד ועוד “ניירות” (תרתי משמע), אך לניירות האלה אין כמעט ערך מחקרי. לא משנה, העיקר הכמות, לא האיכות, והכל בקילו. במילים אחרות, חמישה מאמרים בינוניים טובים מספר חלוצי אחד. זו הגישה שהתקבלה גם בארץ, והתוצאות בהתאם, בינוניות וחוסר מעוף (אם כי לא אצל כולם). כמה מחקרים אקדמיים ישראליים פורצי דרך עולמית אתם מכירים מן השנים האחרונות? אבל “ניירות” יש בלי סוף.

מעבר כושל ד’: החיים. השיטה הגרמנית שהיתה נהוגה בארץ חייבה “קביעות” (Tenure system), כדי לאפשר לחוקרים חיפוש חופשי ממגבלות אחר הידע, אך בישראל השיטה הזו נעלמת, שכן פרופסור עם “קביעות” עולה ממון הרבה, ולכן מעסיקים המוני מרצים מן החוץ, ללא שום תנאים, האצים-רצים ללמד. כיוון שהם טרודים כל יומם בתנאי השכר הזמני שלהם, למי יש זמן למחשבה חופשית, בחיפוש אחר הידע? יש מוסדות עם שיטת ביניים- “בכירות” (seniority), המעניקה שקט לכמה שנים, אך גם השיטה הזו הופכת את המרצים לעכברים במלכוד.

מעבר כושל ה’: כסף, לא מדע: להקים מכללה בישראל זה היום עסק כלכלי רווחי מאוד, ולכן המספר כבר מגיע ל – 49 מכללות אקדמיות, והיד עוד נטויה. את הכסף עושים מן המשכורות שהמוסד מחלק לבכיריו, סכומים עצומים, והייתר הם עבדים קטנים, שמעבירים את השיעורים, ובודקים מבחנים. ככל שיש יותר מוסדות, ומספר התלמידים הכולל אינו מזנק, התחרות גדלה, גם עם האוניברסיטאות, ולכן המוסדות מחפשים מסלולים רווחיים יותר ומיקסום כלכלי: תוכניות לימוד “יעודיות”, מסלולים מקוצרים, “אוכלוסיות מיוחדות”, “תואר שני בשנה”, “לימודי מזרח תיכון בלי ערבית”, “תוכניות חוץ תקציביות” (כלומר מתוקצבות בהמון כסף שמגיע מסטודנטים מיוחסים), “תוכניות למנהלים”, ועוד פטנטים פיננסיים לרוב. הכסף של האקדמיה, או אקדמיה של כסף?

מעבר כושל ו’: ממקור של ידע למקור של פרנסה. התלמידים תופסים ברובם את המכללות והאוניברסיטאות כמוסדות להכשרה מקצועית פרקטית, כבתי ספר מעניקי תעודה לחיים המעשיים, ולכן אין דורש לשורה ארוכה מאוד של חוגי ידע ודעת. זו נתפסת כתחנת רכבת, כשהמטרה היא להגיע כמה שיותר מהר מההתחלה אל הסיום, ולברוח.” Alma mater“ נהגו סטודנטים במערב לכנות בגאווה את מוסד האם האקדמי שלהם, “האם המזינה”, לה הם חייבים את עיצוב עולמם. אך בישראל האם אינה מזינה עוד, וספק אם הזינה בעבר.

האוניברסיטאות מצידן מתקשות לשלב בין ההכשרה לבין הידע, בין הפרקטי לתיאורטי, תוך שהן מתקשות להציג את “הידע” כדבר מועיל, ובתהום שבין השניים הן נופלות.  

מעבר כושל ז’: דווקא בשיטות ההוראה אין שום דבר מהפכני או חדש: לוח, מרצה, מקרן, כיתה, מבחנים, ציונים. כמה מיושן. נכון, את הציונים כבר שולחים בווטסאפ. אך מה עם התפוצצות המידע שבחוץ? עם השינויים העצומים באוטוסטראדת המידע? את זה נראה בהמשך.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן. 

2

ואם נעבור למהות, התמונה שחורה עוד יותר. ההוראה במדעי החברה והרוח במוסדות הישראליים ברובה חד-צדדית, פוליטית, הנעה בין השמאל לשמאל הקיצוני. בשנות השבעים והשמונים התבססו באקדמיה המערבית תפיסות של “פוסט” קולוניאליזם, “פלורליזם חברתי” וכך הלאה, שעיקרן הצצה משמאל לתוך תחתוני מי שעשו וכתבו את ההיסטוריה המוכרת, והגחכתם. הגישות האלה, שהולכות וננטשות בעולם, הובילו למפלצות של הערצת העולם השלישי, התעלמות ממחדליו הנוראיים (אדוארד סעיד) והאשמה תמידית את המערב, כולל הכאה עצמית על חטא. ישראל נתפסה על פי גישות אלה כחלק מן המערב הכובש והמשעבד.

אל ישראל הגיעו הגישות האלה באיחור של כעשרים שנה, ולכן הן עדיין כאן, למרות החלודה שכבר אחזה בהן. זה אומר שאין הרבה ערך אקדמי לכל מחקרי ה”פוסט” שנכתבו כאן, על הפוסט ציונות, פוסט קולוניאליזם ופוסט כל מה שהוא מציאות. על פי גישה זו גם דאעש צודקים, כי הם הרי נעשקו בידי המערב.

זה אומר שלמי שאינו סבור כך אין כמעט אפשרות להתקבל ולהתקדם, אלא אם יסתיר את דעותיו. מקרתיזם אקדמי-פוליטי נורא, שמחייב מי שאין לו ברירה, להתקרנף. כתוצאה מכך נכחדו בארץ ובמערב כמעט לגמרי הפרופסורים והמרצים מן הכיוון “השמרני”, עד שהפכו ל”מינים נכחדים”. ברור שהסטודנטים מפסידים פעמיים: גם מלעיטים אותם בשקרים לגבי ההיסטוריה שלנו, והם  גם מפסידים את הצד השני של המטבע, כי אין מי שילמד אותו. האקדמיה במדעי החברה והרוח הפכה לעדר של דעה אחת (אך לא כולם), ולכן עם ערך ירוד. הסטודנטים ערים לכך, והם כבר פחות מגיעים.

וועדות עלומות לקידום אקדמי אינן מפרסמות את דיוניהן או את שיקוליהן, ולכן גם מבקר המדינה קבע שיש שם מקרים לא מעטים של נפוטיזם, כלומר העדפת בני משפחה. בנוסף, העדפת מקורבים, בני חסות, וכמובן, בעלי דעה דומה. וועדות אלה, הפועלות במחשכים, עם יותר קשרים מאשר כישורים, גורמות לאקדמיה הישראלית ליפול לרדידות. אין סטנדרטים ברורים, אין דרכי עבודה, אין שקיפות.