מאת ד”ר גיא בכור
במאמר אקדמי, שפרסם באחרונה פרופ’ אמנון רובינשטיין תחת הכותרת: “שקיעתה, אך לא מותה, של הרב-תרבותיות”* הוא מתאר את תופעת “הרב תרבותיות” באירופה ובישראל, מראה את עלייתה של התופעה וגם את שקיעתה. הרב- תרבותיות היא הסולם עליו דורשים הקיצונים שבערביי ישראל זכויות לאומיות כמיעוט לאומי בישראל. להלן אסכם את עיקרי מימצאיו של רובינשטיין, ובהמשך אתייחס אליהם.
הרב תרבותיות נולדה במערב בשל כמה סיבות, כותב רובינשטיין. קודם כל בשל הלם מלחמת העולם השניה והשואה, על תורת הגזע של הנאצים ושנאת האחר, וזאת כתרופה מונעת להישנות פשעי שנאה. במקום תורת גזע ודירוג בין מינים – שוויון. היא גם נובעת מחרטה עמוקה על העבר הקולוניאליסטי של אירופה, עד כדי יסור עצמי. וכן בשל הרצון לפצות את העולם השלישי בפתיחת הדלת בפני גלי מהגרים. פעם החזון האירופי הביט למוסקווה ולקומוניזם. לקראת סוף המאה העשרים הביטו אל העולם השלישי.
אלא שהחל משנות התשעים משהו קרה. תורת הרב תרבותיות החלה שוקעת, כאשר התברר כי האורח והמהגר המוסלמי לא רק שהוא עלול להתרבות במספריו מעבר למספרי המארח, אלא שהוא נמצא בהתנגשות תרבותית עמוקה עם המקום ועם ערכיו.
הדוגמה הטובה ביותר היא הולנד, שלה מורשת רב תרבותית מושרשת ועמוקה, תוך קליטת מהגרים כמעט ללא הגבלה ומימון הקמת מסגדים, עד כי בשורה של ערים חשובות כבר עולה מספר המהגרים המוסלמים על מספר הילידים ההולנדיים. נוצרה התנגשות. ההולנדים גילו כי המהגרים המוסלמים אינם מקבלים את הערכים הליברלים, ושיא ההתנגשות ארע עם רציחתו האכזרית של במאי הקולנוע תיאו ואן גוך. צעיר מוסלמי הרג אותו, ניסה לכרות את ראשו ואף תקע מכתב אל תוך חזהו באמצעות סכין, ובו טען כי הולנד נמצאת תחת השפעה יהודית. הרצח עורר גל הגירה הולנדי גדול אל מחוץ להולנד.
הולנד הזדעזעה, והמצב החוקי השתנה. תפיסת הרב תרבותיות נזנחה, הוחלו חוקי הגירה מחמירים מאוד, ונאסרה הגירה שאינה תואמת את “התרבות ההולנדית” על ערכיה, שפתה וההיסטוריה שלה.
באירופה הפכה הרב תרבותיות לביטוי מגונה. דנמרק אימצה חוק הגירה חדש, הדורש שלמהגר תהיה “זיקה לדנמרק”. בנוסף לכך כל מהגר יחתום על התחייבות לקבל את הערכים הדנים. אם ייתפס כפועל נגד ערכים אלה, יגורש. גם בבחירות הבאות בצרפת עוד נראה את עליית הימין, לאחר הזעזוע של מהומות סתיו 2005.
אל מול תופעות אירופאיות אלה של נטישת הרב תרבותיות מתאר רובינשטיין את ישראל כחברה רב תרבותית, רב לשונית, רב דתית, ורב לאומית. ישראל הכירה בשפה הערבית ובחינוך הערבי. בישראל אף קיימת העדפה מתקנת הניתנת לקהילה הערבית בשירות המדינה ובמגזר הציבורי. אלא שבמצב הישראלי הבעייה אינה דומה לאירופה. כאן יש קונפליקט לאומי ובעייה של ביטחון לאומי, דברים שאינם קיימים באירופה. ישראל, לכן, לא הכירה בלאומיות ערבית נפרדת בתוכה, גם מתוך היותה בעצמה מדינת לאום.
האם יש מקום, אם כן, לזנוח גם בישראל את הרב תרבותיות?
רובינשטיין דבק בכל זאת ברב תרבותיות. הוא מגיע למסקנה כי גישת הרב תרבותיות המוחלטת, של שוויון כל הקבוצות והעדות אמנם שוקעת בעולם ובישראל, אך אין הוא מצדד בחזרה אל “רעיונות הגמוניים ישנים” או בכור היתוך, אלא בגישה רב תרבותית ליברלית וסובלנית, של התחשבות הדדית. הוא קורא לאיזונים משפטיים במקרי התנגשות. אלא שלדעתי מסקנה זו שלו עלולה להוביל למדרון חלקלק.
אני רואה את הדברים אחרת, ואני טוען כי את גישת הרב לאומיות יש לסיים בישראל, והיא אכן הולכת ומסתיימת באירופה. גישת הרב תרבותיות היא גישה מתנצלת (ראו למשל מחיקת ההגדרה “יהודי” בתעודת הזהות שלנו, דבר שאני מוצא אותו מעליב במיוחד לגביי. בתעודת הזהות שלי בערך לאום יש רק שורת כוכביות!), הכאה על חטאי השואה ומלחמת העולם השנייה או על חטאי הקולוניאליזם. אלא שהיהודים הם היו קורבן השואה, ישראל היא תולדת חטא הגזענות הנאצית, ואין לה שום אחריות לחטאי הקולוניאליזם באפריקה או באסיה. אם כן, מה לה ולגישת הרב תרבותיות מלתחילה? אם היינו רוצים לחיות במדינת “כל תושביה”, בשביל מה קמה מדינת היהודים?
תפיסת הרב תרבותיות קמה על הכרה בכללי המשחק, דהיינו שכל הקבוצות מוכנות להתחשב זו בזו. אך אם עריצות הרוב היא רעה חולה לתפיסת הרב תרבותיות, מה באשר לעריצות המיעוט? זה הרי גרוע יותר, וזה מה שרוצים מנהיגי הערבים בישראל. ברגע שהרב תרבותיות מנוצלת לרעה, יש לבטלה מייד. וישראל היא האחרונה שיש לה על מה להתנצל בהקשר הזה. הולנד הבינה, אם כי באיחור רב, כי ברב תרבותיות היא תיכחד. אני חשוב שגם בישראל כבר מבינים זאת, לאחר עיוורון של עשור. ומה שטוב להולנד ולדנמרק, יכול להיות טוב גם לנו.
* א. רובינשטיין, “שקיעתה, אך לא מותה, של הרב-תרבותיות”, הפרקליט, כרך מט(1), כסלו התשס”ז, דצמבר 2006, עמ’ 47.
