מאת ד”ר גיא בכור
“האיפוק של סקיפיו” מס’ 1: הרומאים כל כך חששו מגאונותו הצבאית של חניבעל מצביא קרתגו, עד שהעדיפו שלא להתעסק איתו, ורק לדחות את הקץ. אבל המצביא והמדינאי הרומי פובליוס קורנליוס סקיפיו תפס את זה אחרת. בכל השלבים שעוד יגיעו, הוא לא התייחס לצבאו של חניבעל, או לאיש המפחיד עצמו, אלא לבסיס התמיכה שעליו עמד. סקיפיו הבין שעוצמת צבא נעוצה קודם כל בבסיס עליו הוא נשען: מימון, אספקה, לגיטימציה ציבורית ובעלות ברית. והוא בחר להילחם בחניבעל מלמטה למעלה, מן הרגליים אל האגרופים.
בשלב הראשון הוא תקף את חצי האי האיברי, שם שכנה “קרתגו החדשה“, והוא כבש אותה. בכך איבד חניבעל את בסיס החוץ שלו, מקור לעזרה צבאית ולאספקה, וחניבעל נאלץ להסתפק בבסיס התמיכה האחרון: העיר קרתגו עצמה.
מכאן ירד סקיפיו לאפריקה, והוא שרף את מחנות הצבא של צבא קרתגו, כך שהצבא נאלץ להתפנות ולהתגונן. ואז, במקום לצעוד הישר לקרתגו, כפי שכל אחד היה עושה, בחר סקיפיו להתאפק, ולהכות בבסיס הכלכלי של העיר: הוא השמיד את החוות החקלאיות המניבות של קרתגו, משם באו המזון והעושר של העיר. ושוב, במקום להסתער על האויב בביתו, סקיפיו התאפק, וגרם לחניבעל לתקוף אותו, רחוק מבסיס התמיכה והאספקה שלו.
בשלב הזה, כשהאיזון של קרתגו הופר לחלוטין, הובס הצבא של חניבעל תבוסה מוחלטת בקרב זאמה (19 באוקטובר 202 לפני הספירה, Zama). תמה המלחמה הפונית השניה בניצחון רומי מכריע, ולאות כבוד על נצחונו בהכנעת אפריקה כונה מאז המצביא: “סקיפיו אפריקנוס“.
1 כאשר מיהרו “הפלסטינים” לבית הדין הבינלאומי בהאג, כפי שלימדו אותם גורמים פוליטיים קיצוניים בישראל, הם לקחו בחשבון שישראל תתקוף אותם ברמה המשפטית, וכך זה יימשך חודשים ואף שנים.
מה רבה היתה תדהמתם, כאשר ישראל הקפיאה את התשלום החודשי לרשות, בסך 100 מליון דולר. אילו כספים פיקטיביים, שתהליך אוסלו המציא כדי לממן את “הרשות הפלסטינית”, לכאורה כספי מע”מ ישראלי של פועלים פלסטינים בישראל. הרי את הכספים האלה אפשר כיום להעביר ישירות לחשבונות אותם פועלים או סוחרים, אך הם מועברים ישירות לקופת הרשות המושחתת הזו.
ללא הכסף שמגיע כל חודש מישראל כמו שעון, אין רשות פלסטינית. ישראל חייבת להמשיך ולהקפיא
גם בחודשים הבאים, ולא לחשוש מהתנגדות במערב, מן הדילמה המערבית שמיד נבין. אכן, זהו כסף שמיועד לפלסטינים, אך גם ארצות הברית הקפיאה כספים של איראן או של צפון קוריאה.
בנוסף, סוף סוף מתכנס היום הקונגרס האמריקני החדש לאחר חופשת סוף השנה על שני בתיו, וזהו קונגרס לעומתי העוין לאובמה, אולי הקונגרס הפרו-ישראלי מעולם. ברור שהקונגרס הזה, על שתי
מפלגותיו, יפסיק את הסיוע האמריקני לרשות, בסך 400 מליון דולר בשנה, וגם בזה נסתם הגולל על הרשות הפיראטית הזאת. בסיבובים קודמים ממשל אובמה התנגד להפסקת הסיוע, וכן ארגוני שמאל עויינים לישראל כמו “ג’יי-סטריט”, שרק מתחזה לארגון פרו ישראלי. אבל עכשיו גם השיקולים האמריקנים השתנו, כי זה נוגע כעת גם בהם.
מדינות ערב מצהירות על תמיכה ברשות, אך בפועל כמעט ואינן מעבירות סיוע. גם לאירופה אין יותר מידי כסף לבזבז. מערך השיקולים של הרשות הזאת צריך להתערער עכשיו לחלוטין.
סקיפיו אפריקנוס: במקום לתקוף את הרשות רק משפטית ודיפלומטית, מחריבים את הרגליים עליהן היא עומדת, וכתבנו כבר עד כמה הכסף חשוב ברשות, שחיה מן היד אל הפה מקצבאות.
שטרי המחילה: מה באמת מאיים על ארגוני הטרור הערביים?
2 הפלסטינים נתקלו בממשל האמריקני האוהד להם מעולם, ממשל אובמה, אך ביהירותם כי רבה הם הופכים אותו עכשיו לממשל שכמעט עוין להם. זה לקח שש שנים, אבל האמריקנים הבינו.
הרפובליקנים מזמן, וחלק גדול מן הדמוקרטים עכשיו. אלה הפלסטינים שאינם מוכנים לא למשא ומתן, לא להכרה ולא לשלום. הם אינם רוצים מדינה, אלא שלישראל לא תהיה מדינה. ראינו את התובנה הזו במאמרים של דניס רוס ושל תומס פרידמן בניו יורק טיימס, או בהערכות של המכון הוושינגטוני למזרח התיכון. במילים אחרות, הערצת הפלסטינים העיוורת של מובילי השמאל האמריקני, הסתיימה.
על מה היה כל המשא ומתן האחרון? להרוויח מחדש את המימשל בארצות הברית, וישראל מרוויחה
אותו. כמה יהיר היה סאאב עריכאת בפגישתו האחרונה עם ג’והן קרי, כאילו כנופיית הרשות היא המעצמה העולמית, וארצות הברית היא איזו קבוצת ישישים חסרת כל חשיבות. זה היה אבו מאזן שדחה על הסף את כל הצעותיו של קרי בסיבוב האחרון והמתיש מבחינת הדיפלומטיה האמריקנית, כך שבהצבעה האחרונה באו”ם נמצאו כבר האמריקנים והפלסטינים במחנות נפרדים.
כמה יהירים הפכו הפלסטינים, ומפונקים: הם הרי רגילים שכל החלטה שלהם באו”ם עוברת ברוב
עצום, הם מלכי הפרלמנטים של אירופה, אז מי זאת ארצות הברית שתעמוד בדרכם? הם ה”פוליטיקלי קורקט” בעצמו, אז מי יוכל להם? אני ואפסי עוד.
אימג’בנק, Getty Images
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
3 היפוך הכוח:
בעוד ישראל היא הגורם החזק בשטח, והפלסטינים חלשים, במוסדות הבינלאומיים הפלסטינים הם באמת אימפריה, וישראל כמעט אפס. זו הסיבה מדוע אבו מאזן מצהיר בכל מקום שהוא לא יילחם בישראל, שכן זו הזירה בה ישראל חזקה. בהתמדה העביר את המלחמה בישראל לפסים הדיפלומטיים, שם הוא מעצמה, וישראל לעיתים חסרת אונים. האירופים, המבקשים “לחזק” את “החלש” בזירה הזו אינם מבינים שהם מחזקים דווקא את הצד החזק והאגרסיבי. הם צריכים לחזק בזירה הדיפלומטית דווקא את
ישראל.
תחושת הבריונות הזו בזירה הבינלאומית נקטעה בשבוע שעבר בתבוסה צורבת במועצת הביטחון. הפלסטינים היו בהלם, איך זה יכול להיות? שהם יפסידו במערכה דיפלומטית, שבה יש להם מראש רוב אוטומאטי עצום של 120 מדינות? אבל זה קרה, ולכן הם ממש מחויבים לחזור שוב על אותה הצעה, שכן זה כבר הפך להיות עניין של כבוד אבוד; להוכיח את כוחם בזירה בה הם חזקים. אך הם יתרסקו על וטו אמריקני, ושוב יהפכו את האמריקנים נגדם. יותר מידי כוח פלסטיני גורם להיפוך הכוח, ולכן לפחות מידי כוח.
הרשות ביוהרתה ממש רחשה בוז לארצות הברית. אבו מאזן מסרב בכלל לענות לטלפונים הנואשים של קרי ואנשיו. עד כדי כך הוא חש שליט העולם.
4 מדוע הפלסטינים פוגעים בעצמם? משום שהפכו את הקרב נגד ישראל גם לפגיון נגד המערב. ראשית,
במועצת הביטחון הם ביקשו את חסות הרוסים, שבאמת פעלו עבורם. זה מייד הפך לזירת התגוששות בסגנון המלחמה הקרה מול ארצות הברית. ובאמת, זו ממש בוגדנות לצאת נגד ארצות הברית שמממנת אותם, ולעבור למחנה הרוסי.
שנית, תקדים בית הדין הבינלאומי בהאג: אם יגישו תביעה על “פשעי מלחמה” נגד ישראלים, מחר יגישו אחרים תביעות זהות גם נגד צבאות ארצות הברית, בריטניה, צרפת, אוסטרליה וקנדה, ועוד, הנלחמים באפגניסטן, פקיסטן, עיראק, סוריה, מאלי, צ’אד, ועוד ועוד, והמביאים למותם של אלפים, רובם אזרחים. ואולי גם הסנקציות הכלכליות על איראן הן “פשע
מלחמה”?
במילים אחרות, זה כבר לא עניין הנוגע רק לישראל, זה כבר נוגע בהם, והרשות הופכת את עצמה במו ידיה – ללא “פוליטיקלי קורקט”.
ולכן, לא מובן מאליו למתוח ביקורת בינלאומית על ישראל בשל הקפאת המימון לרשות, משום שרשות זו אכן תקפה את ישראל בבית הדין הפלילי, כפי שתוקפים אויב. בכך פגו הסכמי אוסלו, אז איך ניתן להמשיך אותם במה שהוא לטובת הרשות הזו?
למערב יש דילמה כאן, הרי הוא חייב את הרשות, אחרת איך יקים את “המדינה הפלסטינית” שלו? אך באותה מידה אין הוא יכול להסכים להליכה לבית הדין הפלילי, שכן הנשק הזה יופנה מחר כנגדו.
כך הוא מושתק במידה רבה. הפלסטינים בנו על הגנה אירופית אוטומאטית כנגד ישראל, אך במו ידיהם הם מאיימים עכשיו גם על הממשלים במערב.
הרשות הפכה עכשיו למסוכנת לא רק לישראל, אלא גם לארצות הברית ולמדינות המערב כולן.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
5 הגז: יש גורמים “אירופיים” (אפשר כבר לכנותם אירו-מוסלמים), המעוניינים לספק חמצן כלכלי
לרשות, למשל טוני בלייר, שעדיין עומד בראש הפיקציה הקרויה “הקוורטט”. הוא פועל למנוע את הגז הישראלי, ולחבר בין הגז “הפלסטיני” לבין ירדן ומצרים. בשנות אוסלו העניקה ממשלת ישראל מים טריטוריאליים לרצועת עזה, ושם יש מאגר לא גדול של “בריטיש גז” בשם המכובס – Gaza Marine. עכשיו, בעקבות החלטתו האסונית של הממונה על ההגבלים, החלטה שהיא מגה פיגוע אסטרטגי לישראל, לוחצים ה”אירופים” על ישראל לפתח את המאגר “הפלסטיני”, כדי שיישמש מקור הכנסה לרשות.
כך פקיד ישראלי אחד, פוליטיקאים פופוליסטיים ותקשורת בולשביקית, הביאו להחרבת תעשיית הגז הימי הישראלי; וזרים, העויינים לנו, פועלים לקומם את זו של אויבינו. הודות לאותו פקיד איבדנו את עיסקת הגז עם ירדן (15 מליארד דולר, מתוך זה 60% מס הכנסה לישראל והייתר לפיתוח מאגר לוויתן), ותבוטל גם עיסקת הגז עם מצרים, עד 60 מליארד דולר, שמתוכם 60% רווח למס ישראלי, לאורך שנים. איזה חורבן לישראל וליציבות האיזורית, וזו רק רשימה התחלתית של הפסדים.
שיטת סקיפיו: ניתן לדמות את האויב שלנו למתאגרף, ובדרך כלל אנו מתרכזים במהלומות האגרוף שלו. אך יותר משהוא נשען על האגרופים שלו, הוא נשען על הרגליים. ברגע שאלה ייחלשו, הוא יאבד את האיזון, ייחלש ומכות האגרוף שלו יפחתו, עד שיוכרע. ואכן, להתרכז רק במהלומות האגרוף זה עלול להיות בבחינת טיפשות או בזבוז זמן. תמיד חפשו על מה עומד האויב שלכם, וזכרו שמה שמחזיק אותו, יכול גם להפיל אותו.
הכו דווקא שם, במרכז הכובד שלו, והוא אבוד. אין כוח שאין לו רגליים (המוזיקה: Hans
Zimmer, Crimson Tide, הסרט יצא ב1995).
זה לא אומר שאין להתמודד גם עם האגרופים, וטוב עשה ארגון “שורת הדין” שכבר הגיש תביעות נגד כל בכירי הרשות הפלסטינית באותו בית הדין הבינלאומי בהאג. תירמו לארגון, וחזקו אותנו.
6 הפגישה המדווחת של שר החוץ ליברמן עם מוחמד דחלאן פוצצה את אבו מאזן לחלוטין, כמו גם את
הסובבים אותו. מדוע? משום שדחלאן רואה בכל החבורה הזו כנופיה, שהשתלטה על ההנהגה הפלסטינית, הפועלת ללא סמכות וללא היגיון. הוא עצמו קיצוני מאבו מאזן בדרישות שלו, וספק אם יש לו בכלל מעמד בציבור הפלסטיני, אך הטענה שהוא משמיע כבדת משקל: אבו מאזן “ראיס” הרשות מאז ינואר 2005, כך שהקדנציה שלו נגמרה ב- 2010, וכיום הוא אדם פרטי, חסר כל סמכות לגבי אחרים. וכך גם לגבי “הפרלמנט” הפלסטיני”, שנבחר בינואר 2006, וגם הוא סיים ב- 2010. בכל מקרה אבו מאזן פיזר את הפרלמנט הזה מייד, כאשר ראה שחמאס זכה בו. אז את מי הם מייצגים? ג’יבריל רג’וב מיהר לענות
ליריבו דחלאן שאבו מאזן נבחר לפני עשר שנים. אך לכל החיים?
לא נשארה עוד פוליטיקה פלסטינית. פתח לא מכיר בחמאס, וההיפך; חזיתות השמאל הן ארגונים מקרטון; הג’יהאד הפרו-איראני הוא גורם בלתי רצוי אצל האחרים; הפתח נגד פתח; וברקע מתכוננים כבר הסלפים ודאעש לתורם. חמאס הרי מתנגד להליכה של אבו מאזן לאו”ם, כמו גם לחתימה על אמנות האו”ם. חתימה זו מחייבת אשרור של הפרלמנט בכל מדינה, וזה הפלסטיני לא יאשרר אותו, משום שחמאס שולט בו, וחמאס מתנגד לטקטיקה הבינלאומית של סאאב עריכאת, שבעצמו שולט באבו מאזן הקשיש כמו במריונטה.
כך, בהטלות וטו מרחוק, תוך חרדה הדדית מהשמדה, מתנהלת הזירה הפנים פלסטינית המבוהלת.
7 ישראל מנשימה באופן מלאכותי את הלאומיות הפלסטינית, באמצעות העברת הכספים החודשית, וישראל גם יכולה לנתק את צינור ההנשמה. הרי הפלסטינים מאיימים להפסיק את שיתוף
הפעולה הביטחוני, שכיום הוא בעיקר מגן על חבורת אבו מאזן. זהו צה”ל שמונע מחמאס או מהסלפים שביו”ש לחסל את ממשל הבובות הזה. ובאשר לביטחון שלנו, לילה לילה עוצרים חיילי צה”ל ואנשי השב”כ כעשרה מבוקשים פלסטינים בערים הפלסטיניות. נכון שהרשות היתה יכולה להתנגד, אך היא גם לא עוזרת יותר מידי. לא היא בולמת את גל הטרור, שהיה עלול להיות כאן.
הרשות של אבו מאזן, המכנה את עצמה בתואר המגלומני “מדינת פלסטין”, אינה הפיתרון. היא הבעיה.
8 ישאל הקורא הישראלי: אם תתרסק הרשות, מה יהיה בשטח? כאן ייתכנו שני תרחישים: ראשי הערים ישלטו, כפי שהיה לפני אוסלו הכושל. תרחיש טוב יותר הוא החזרת האזרחות הירדנית לתושבים הפלסטינים. עד 31 ביולי 1988 היתה אזרחות ירדנית מלאה לכל תושבי יהודה ושומרון הערבים, כולל מזרח ירושלים. באותו יום ביטל המלך חוסיין חד צדדית את אזרחותם המלאה, בלי לשאול אותם כלל. מי מבטל אזרחות? על ירדן להשיב אותה, הם לא מספר גדול, והם גם לא ישנו את המאזן בירדן, הנוטה בבירור לטובת הפלסטינים. זו חייבת להיות העמדה הישראלית.
בכך יצביעו תושבי איזורי A ו-B ברבת עמון, ותושבי איזור C יסופחו לישראל ויקבלו אזרחות ישראלית. הם לא רבים. בכך כל טענות ההבל של “מדינה דו לאומית” או משטר דיכוי, נופלות ברגע. למה על הר הבית יש שקט? משום שזו ירדן שמטפלת שם בשקט בעניינים, לא רשות ההסתה של אבו מאזן.
שימו לב שלבכירי “הרשות” יש אזרחות ירדנית: מאבו מאזן, דרך “ראש הממשלה” ראמי חמדאללה, המשך בג’יבריל רג’וב, מאג’ד פרג’ ראש המודיעין הכללי, ועוד הבכירים. הם כבר מסודרים, ולא נזקקים לאזרחות
העקומה שהועידו לנתיניהם האומללים. כמה מגוחך: אבו מאזן מעניק מידי פעם “אזרחות כבוד” סמלית של “מדינת פלסטין” לאנשי תרבות בעולם הערבי, אך הוא עצמו מסודר עם אזרחות אחרת, ירדנית.
במילים אחרות, הם כבר ירדנים.
9 וחותמי העצומות הסדרתיים בישראל, מה יהא איתם? על מה הם יחתמו אז? כבר הרומאים קראו לקחת בעירבון מוגבל את המשוררים והסופרים, שכן הם נוטים להיות זעפנים ועצבניים (Genus irritabile vatum). האנשים האחרונים שהייתי מקשיב להם כאן הם סופרים ומשוררים, משום שאלה אנשים החיים בעולם הדמיון, הם הרי ממציאים סיפורים שלא קיימים. כל מהותם היא התרחקות מן המציאות, שספק אם באמת מכירים אותה. התעלמו מן החתימות ההמוניות האלה, שזעפנים, רגזנים ופנטזיונרים עומדים מאחוריהן (היה זה הורציוס שכבר הזהיר מפני בני “השבט” הזה, ב”איגרות”
שלו).
10 לישראל אין עוד תועלת ברשות הפלסטינית, משום שהיא הפכה לאויב, הנלחם בנו בזירה הקשה לנו ביותר, תוך ניצול של חולשתנו זו. סכנתה מבחינתנו גדולה מסכנת חיזבאללה או ארגוני חבלה אחרים. כל פעילותה מתרכזת במלחמה מוראלית נגדנו, בהסתה, בעידוד טרור ובמלחמה דיפלומטית אכזרית, וכל צעד שלה הוא בבחינת mala fide, הנובע מכוונת זדון. אין שום תום לב בהתנהגותה, ויש אלטרנטיבות טובות ממנה.
היא הרי הוקמה כדי להגיע להסדר, לא כדי להיות עוד גורם ערבי שנלחם בישראל מבפנים, וגם תועלתה הביטחונית הולכת ופוחתת, עד שתסתיים בקרוב. עד היום חששה ישראל מנפילתה של הרשות הזו, אך כעת, כאשר המסכות הן שנפלו, והרשות נלחמת בישראל, היא עצמה מספקת את הדלק לחורבנה. ככל
שתתקוף יותר, כך מתגברת הלגיטימציה של ישראל להביאה לסוף דרכה. כך נהגו בנו אויבינו תמיד: העובדה שתקפו אותנו, סיפקה לנו את הצדקת הניצחון.
