האויבים שלנו תולים את עצמם: כיפת ברזל מסייעת להתרחק מטיפוסים מפוקפקים

[face-book-like]

מאת ד”ר גיא בכור

המרוץ בין כלי הנשק לבין המיגון מכלי הנשק הזה הוא עתיק וימיו כימי האנושות. מעידן מקלות היד והאבנים, דרך חיצי אבן הצור, הנחושת, הברונזה והברזל, ועד לפלדה.כל עוד היה מדובר בצייד או בנעיצת דגים בנהר לא היה צורך במיגון, אך כאשר כלי הנשק הופנו כלפי בני אדם, התעורר הצורך בהגנה מובנית. ערים מבוצרות וממוגנות, ואנשים מבוצרים עם פיתוח חליפות השריון. השריון המוקדם ביותר היה בנוי מחומרי ריפוד, כלומר שכבות לבוש עבות, עם קסדת עור נוקשה, להגנת הראש. נלוו להם אפוד חזה מעור, ומגן עץ ידני.

אלה אפיינו את החיילים היוונים והרומאים, אך חוץ מהם לוחמים אחרים סמכו על ריפודים, עור ועל המזל, וזה לא השתנה בהרבה עד להופעת שריון הקשקשים (המורכב משרשרות מתכת זעירות) בצרפת של המאה ה- 11. כיוון שחליפות שריון כאלה היו יקרות מאוד, הן גם שימשו כסמלי יוקרה וסטאטוס.

במאה ה- 15 כבר הפכו חליפות השריון המתכתיות להגנה האישית הטובה ביותר. אמנם שכבות הכתף הדינאמיות נתנו תנועה חופשית יותר ופחות חשיפה, אך עדיין מדובר היה במיגון, ללא אפקט תקיפה. ברור שכאשר הגיע הרובה, המיגון הזה הפך לבדיחה.

האש החיה התפתחה במערב במאות ה- 15-17, ובמאה ה- 19 הגיע גם הנשק האוטומאטי, עם הצילינדר המסתובב, כלומר ניתן לירות כמה יריות בלי לטעון את הרובה.

והמיגון? בזמן מלחמת העולם השניה הומצא איפוד המגן, אך אז הוא עצר רסיסים ולא כדורים. בסוף המאה העשרים הומצאה גם שריון הגוף “הנוזלי”, או העשוי מ”קוולר”, סיב סינטטי החזק פי חמישה מפלדה, והבולם חדירת כדורים. איום ומיגון; מיגון ואיום.

1 האסטרטגיה שבנו הארגונים בעזה – קרסה. חמאס וארגוני הלוויין נכנסו למערכה הצבאית בתחושת יהירות עיוורת, כמו חסן נסראללה בשנת 2006: לאחר שנים של חטיפות מוצלחות, חילופי אסירים מבזים, ותחושה שישראל נחלשה מאוד. לזה הם הוסיפו את האסטרטגיה הרקטית שלהם: הם רכשו ובנו אלפי רקטות מסוגים שונים, מתוך ביטחון שישראל יודעת מה יש להם, ולכן לא תפגע במצודה שבנו. ואם היא תיפגע, ישגרו את הרקטות, ויחריבו את ישראל. איזו תחושה נפלאה: הם סוף סוף הכניעו את ישראל, בתיאוריה.

מוזר שהם בנו אסטרטגיה כזו לאחר המבצע הצבאי הקודם והמוצלח שלנו, “עמוד ענן”, שם הם כבר חזו בביצועיה המעולים של מערכת “כיפת ברזל”, אך המציאות, כמו תמיד אצל הפלסטינים, לא הפריעה לאסטרטגיה. הם לא הבינו שישראל רק השביחה ושכללה את המערכת בשנתיים האלה, ושהעולם כולו כבר השתנה, שלא בטובתם.

עכשיו, כאשר הם משגרים ומשגרים, והנזק בישראל הוא מינימאלי, התרסקה מערכת ההרתעה-ענישה שלהם. אין להם הרתעה ואין להם ענישה. במקום להיות מוגנים הפכו פרוצים, וישראל שאותה תפסו כפרוצה לכל עבר, מוגנת.

אלה ארגונים של טריק אחד, ובמקום להבין שהאסטרטגיה קרסה, ומהר לשנות פוזיציה, הם מתעקשים להמשיך ולשגר, שוב ושוב, מתרסקים על הטעות האסטרטגית הנוראה, פרי טכנולוגיה ישראלית חדשנית, ששינתה את ההיסטוריה. הארגונים יצרו תלות ברקטות עד כדי התמכרות, כמו חיל הפרשים הפולני, שנדרס בידי הטנקים הגרמניים ב- 1939.

2 כיפת ברזל היא פסיבית, אבל בעצם אקטיבית, ולא רק ברמה הטכנולוגית. הפיגוע חוזר אל המפגעים, שכן הוא מעניק לגיטימציה עולמית לישראל להמשיך ולפעול. הרקטות הן האנרגיה המתחדשת של ישראל, הדלק הסילוני להמשיך ולחסל את חמאס ואת ייתר ארגוני הטרור. כך הרקטות חוזרות למי ששיגר אותן. למה זה חשוב? משום שהן מעניקות לנו את הצידוק ואת הצדק להמשיך ולהכות. הן המחשה לכוונות האמת של הפלסטינים, ולא משנה מאיזו קבוצה. אבו מאזן במו ידיו קשר את עצמו למשקולת חמאס, ויחד איתה הוא צונח לתהום.

ממשלת אחדות? במקום שאבו מאזן ימשוך אליו את חמאס, משך חמאס את אבו מאזן. במקום שהרשות תשפיע על עזה לכיוון המדיני, משפיעה עזה על הרשות לכיוון הצבאי.

איך אפשר לבוא בטענות לישראל, בשעה שהיא כולה מותקפת? ולכן אפילו פרשנים ארסיים כלפי ישראל כמו ג’פרי גולדברג (הכותב בבלומברג, אטלנטיק), פתאום מכירים בצדקת טענותיה, מי היה מאמין. הנשק של חמאס חוזר עליו. כל רקטה על ישראל היא תוספת הצדקה וצידוק. תודה לחמאס, שמרחיב את התודעה של זרים, כמו גם של ישראלים רבים. הוא עושה בגלוי את מה שאבו מאזן רק חושב בסתר. חשיבותה של כיפת ברזל היא, אם כן, גם ברמת התודעה והפסיכולוגיה.

מלאך המוות ואגדת סמארה: האם בעיית “הפליטים הפלסטיניים” טובעת בסוריה? 

אפקט פרח הצבעוני, הדור הרביעי: ה”פלסטינים” והגביע הקדוש

טילים ורקטות זה נשק של המאה ה- 20, אך כיפת ברזל היא נשק של המאה ה- 21. אלה תקועים בעבר, וזו כבר בעתיד. אלה נשענים על המצאות אחרים, זו ממציאה בעצמה. הלקח נלמד עכשיו אצל כל הצדדים המוסלמיים באיזור. בשביל מה, בעצם, להמשיך ולממן עשרות אלפי רקטות וטילים, אם הם לא אמורים להביא תועלת? טילים ורקטות הפכו לנטל, תשאלו את חיזבאללה שאין לו מקום להחביא אותם בשטחה המצומצם של לבנון. פעם הם היו ההפתעה, היום הם המובן מאליו. פעם הם היו נכס, היום הם מטרד. פעם הם היו ניידים ונעלמים, היום הם נייחים וחשופים.

הסטאטית , ישראל, הפכה לחסרת צורה. הם שחשבו שהם חסרי צורה הפכו לסטאטיים, מגונים ואפילו נלעגים. אין ספק שלחיזבאללה יש כמויות אדירות של טילים, אך גם מערכות-הנגד הישראליות ממשיכות ומתפתחות, ואף הופכות זולות יותר. במלחמה מנצח מי שמכניס גורם חדשני ומפתיע, והפעם הטכנולוגיה אומרת את שלה ללא עוררין.

מלחמת הסטארט-אפ הראשונה 

3 הפתעות חמאס, כפי שה”תקשורת” הישראלית אוהבת לצטט? ההפתעות היו דווקא כולן על חשבון חמאס. צוללנים? עירומים לעיני המצלמות. מזל”ט? טיסן של בלופים, אך בעיקר בלימת הרקטות. המפתיע יצא מופתע, המופתע הוא המפתיע. לא איראן ולא חמאס נערכו לכמות יירוטים כזו, שהופכת אותם למגוחכים, עד שקולם הפך לקול הרעם מחמאס; לתעמולה.

כיפת ברזל שללה את האמינות מן הפלגים הפלסטיניים. הבטחות, ואין תוצאות מבחינתם. המערכת כמוה כמראה, היא שמה ללעג ומשפילה את מי שיירה.

ומה המוזר? כל המרחב הערבי הבין כבר לפני כשנתיים, לאחר “עמוד ענן”, בנוגע לכיפת ברזל, חוץ מהפלסטינים.

במלחמה: האם זו בכלל הפתעה; מי הפתיע ומי הופתע – את זה קובעים רק בסוף. וכמה חשוב להתחיל לפזר את אימת “הטילים המכסים את כל הארץ”, בה הפחידו אותנו כל כך הרבה שנים.

תמונה: אימג’בנק Getty Images


הרקטות ככלי נשק הגיעו אל המערב דרך הודו, כאשר בשנת 1792 בריטי בשם ויליאם קונגריס ייבא את הרעיון אל הצבא הבריטי, כולל בניית כמה סוגי ראשי נפץ. במלחמת העולם השניה פיתחו הגרמנים את ה- V-1, טיל בליסטי ראשון לטווח רחוק. אחר כך הגיעו בעולם גם טילים נגד מטוסים, טילים נגד טנקים, ועוד. אך את הרקטות האלה ואת הטילים מהרגע ששוגרו אי אפשר היה לעצור. זוכרים את ה”פטריוטים” מעוררי הרחמים?

עד שהגיעה אסטרטגיית ההגנה האקטיבית של ישראל, ושינתה את חוקי המלחמה. שילוב של מכ”ם וחיישנים המגלים איומים, ואלה מפעילים שורה של הגנות אקטיביות לנטרל את האיום, לפני שיפגע במטרה. ובכן, ניתן להשמיד רקטה וטיל לאחר שיגורם. “כיפת ברזל”, ה”חץ”, “מעיל רוח”, כולם פיתוחים והמצאות ישראליות, ששינו את היסטוריית הנשק האנושי. 

4 האויבים הערביים ניסו כבר הכל נגד ישראל. הם ניסו מלחמות יבשתיות ישירות, וכשלו. ניסו טרור, וכשלו. ניסו תרגילי עורמה מדיניים (אוסלו), ונפלו. ניסו טרור דיפלומטי באו”ם, וכשלו. עכשיו אפילו עם הטילים הם נכשלים. חמור מכך, כל ניסיון שלהם נגד ישראל חוזר עליהם, ומחריב אותם, ראו למשל מה נשאר מהצבאות הערביים. עורמה מדינית ועורמה צבאית? לכאורה שונים, אך המטרה מבחינת ה”פלסטינים” היא אותה מטרה.

הכוונה כאן היתה להעביר את הלחימה לשטחה של ישראל, בעוד שבעבר האמינה ישראל בהעברה מהירה של הלחימה לשטח האויב. ללא כיפת ברזל האסטרטגיה הזו היתה מצליחה, אך המערכת כמוה כאפקט מראה, היא מחזירה את המזימה אל שטח מי שזמם אותה. ואגב השטח: עכשיו אנו מבינים כמה חשוב הוא, בעידן של טרור, וכמה קשה לגונן על השטחים הקרובים לרצועת עזה. אז שניתן לטרור את שטחי מרכז הארץ?

עוד מאמרים קצרים של ד”ר גיא בכור 

5 כיפת ברזל מוסיפה להילה העל-טבעית, הגאונית, והמייאשת את האחרים, של ישראל. עד שקנו טכנולוגיה באיראן, השקיעו, חפרו, ובנו מחרטות ברמה המשוכללת של אמצע המאה העשרים, התברר להם שהם בכלל לא במשחק האמיתי. עם רובוטים במקום חיילים, תהליך שכבר מתרחש בצה”ל, אמצעי מודיעין ומעקב דמיוניים, המאפשרים לישראל לדעת כמעט כל דבר ברצועה, איך הם יעמדו מול כל זה? זה מתסכל, מטיל ספק ביכולת העצמית, ומחזק את ההרתעה שלנו. הפגיעה היא קודם כל במוחו של האויב, בציפיותיו מעצמו, בתקוותיו.

זה גם מגביר את הטינה במדינות ערביות כנגד הפלסטינים,שאותם שום משטר כבר אינו סובל, אלה שהרסו להם את האשליה שהם בעצמם כוח צבאי באמצעות מלאי הרקטות והטילים שאגרו. כמו תמיד ה”פלסטיניות” עודה “נערצת” בעולם הערבי, ואת ה”פלסטינים” סתם שונאים.

היש סמליות גדולה יותר מן המלחמה של הארגונים מעזה כחלק מהסיפור “הפלסטיני”? הרי עשרות שנים מתרסקים “הפלסטינים” האלה שוב ושוב, ובעצם מתאבדים עם הקרב האינסופי שלהם להחרבת ישראל. פעם היו מתאבדים עם הקורבן הישראלי. כיפת ברזל הפכה אותם למתאבדים בלי הקורבן. וככל שהזמן חולף כך החורבן שגורמים ה”פלסטינים” האלה לעצמם רק גובר והולך, בעוד ישראל ממשיכה ומתעצמת. את ישראל הם תוקפים? לא, את עצמם. הבעיה היא שבמצבי הרוח הפלסטיניים האלה גם אנחנו משלמים מחירים. הם מדביקים אותנו בדפוסי ההתנהגות שלהם, וחלק מהישראלים אף נתקף רגשי אשמה.

הפתרון: כמה שפחות להתחבר אליהם. לא בשלום ולא במלחמה. להימלט מקרבתם כמה שניתן, או שיהיה עליכם לשאת בתוצאות הקשות. כיפת ברזל מסייעת ל”התרחקות” הזו מאותם אומללים נצחיים וחסרי מזל לדורות.

כמוהם כמו האנשים סביבכם: יש אנשים שמחים, מהנים וטובי לב, שעושים לנו רק טוב. אליהם כדאי להתחבר. ויש אנשים מרעילים, מרים וחסרי מזל, ומאלה יש להתרחק ככל האפשר.

“הבעיה הפלסטינית”, אותה מאפיה אינסופית, מפורכסת, מפונקת ואוהבת עצמה – הזדקנה. אל תתעסקו איתה, היא מביאה רק צרות. הרי גם בעולם כבר לא קונים אותה. כמוה כמו המאפיונר הקשיש, הסנדק הניו יורקי דון קוראדו פריצי, שעסוק תמיד בכבוד שלו (אחד הקטעים האהובים ביותר, “הכבוד של פריצי”, Prizzi’s Honor, 1985, William Hickey בתפקיד פריצי הקריקטורלי).

“נכדתי, הלוואי והיית בן זכר, את פריצי אמיתי, דם מדמי”.

“האישה הזו בגדה בנו? במשפחת פריצי? אה, אנחנו לעולם לא שוכחים שום דבר”.

“העיקר הכבוד של משפחת פריצי”.

“רוצה עוד עוגיה, יקירתי?”

כיפת ברזל אפשרה לנו גם לתפוס מרחק מטיפוסים חשודים מאוד, שכמו פריצי, הם מאיימים ומגוחכים גם יחד.

6 האתוס הפלסטיני האולטימטיבי הוא “תורת השלבים”, כלומר הקמת “ישות לוחמת” בכל שטח מפלסטין שישוחרר, ואבן הלגו הראשונה היתה עזה, בזכות ההתנתקות החד-צדדית. ההנחה היא שכל אבן לגו בתורה תילחם בישראל, עד שכל אבני הלגו ישתלבו במבנה לאומי הדוק. לשם כך גם היתה חובה לבצר את אבן הלגו הראשונה, היא עזה. עכשיו התברר שהביצור היה מקרטון. עז א-דין אלקסאם שבמצוקה אסטרטגית קשה, מיהר לכנות דווקא את ישראל כמדינה מקרטון, בדיוק כמו נסראללה שמיהר להכריז על “ניצחון אלוהי” לאחר התבוסה הנוראה שספג בשנת 2006. אם אבן הלגו הראשונה העצמאית, עזה, כשלה, הביטחון שהאבנים האחרות יצליחו, קורס גם הוא. תורת השלבים התבררה כחיסול עצמי בשלבים. שלבים לחורבן.

בחמאס נתנו לסוגי הרקטות שמות של “גיבוריהם” שחוסלו: קסאם, ג’עברי, רנטיסי, ואחרים. ההנצחה היא באמצעות עוד נקם ומוות. כמה אירוני, רובם ככולם חוסלו עכשיו פעם נוספת, הפעם באוויר. הישות הלוחמת התאיידה; אין תקווה.

האין זו ההמחשה הטובה ביותר לטענת ישראל כי כל שהפלסטינים מעוניינים בו הוא להשמידה? האין זה שיעור לשר החוץ המבולבל ג’והן קרי? האין זה שיקוף מראה דמותם של פתח ושל אבו מאזן, שותפי החמאס לממשלה אחת? קל להסביר את עמדנו עכשיו, הודות לטילי חמאס. הם ההסברה הטובה ביותר שניתן לקבל.

חמאס החזיר את הפלסטינים להופיע בעולם כמחבלים מסוכנים. דוברי “הזרוע הצבאית” עם הפנים המכוסות והרובים, החזירו את “ערביי ארץ ישראל” 70 שנים אחורה.

הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.

ומהם המאמרים שאתם אוהבים לשתף באתר?

7 התחושה הקשה ביותר לכל אחד היא תחושת הריקנות. אם אתה נלחם מול ריק, התחושה היא בלתי נסבלת. ככל שהאויב תוקף יותר מטרות שלנו, כך אין לו כלל מטרות, וזה מטריף אותו. הרקטות נבלעות באוויר. ולכן עצם השיגור לעבר יעדים “אמביציוזיים” כמו חיפה, נהריה דימונה, הפך ליעד עצמו, לא הפגיעה בהם. העיקר שחמאס ישתחרר מן הריקנות המלחיצה שנפלה עליו. הם כבר רודפים אחרינו בתוך הריק, מבוהלים ממימד הזמן החולף. על פי התכנון שלהם הזמן היה אמור להיות סיוט עבור ישראל, אך הוא התהפך להיות סיוט עבורם. המוראל צונח, המשאבים נמתחים, עם בעיות שכלל לא צפו. זה גם אקספוננציאלי: ככל שבעיות לא צפויות מתרבות, כך האויב מתחיל לבצע טעויות, שבעצמן מובילות לעוד טעויות.

מימד הזמן היה אמור לפי תכנון חמאס להיות לצידם. אך הוא עבר לצד ישראל, שאינה מקריבה קורבנות קשים מידי, עם הקושי שיש לנו. חמאס ציפה שבשלב הזה העולם כולו יתמוך ב”פלסטינים”, אבל גם זה לא קורה. מדינות אירופה אדישות למדי (חוץ ממיעוטים מוסלמים שמתחילים להתפרע למשל בפאריס, מה שעוד יותר מרחיק את האזרחים המקומיים מהם), מדינות ערב מושכות בכתפיים, בראותן את חמאס ועמיתיו כחלק מציר התמיכה של איראן באיזור, והדיפלומטיה מעניקה שהות לחימה לישראל. אין לחץ. “אפקט פרח הצבעוני, הדור הרביעי”.

לצפות בוידאו המדובר של ד”ר גיא בכור: לציבור הישראלי נמאס מתקשורת חד צדדית

8 העמל של אחרים משרת את העמל שלנו. כוונות הטרור מהרצועה מתורגמות עכשיו לאנרגיה ישראלית, לעוד פיתוחים טכנולוגיים, עוד המצאות ולכן עוד הכנסה כספית ביטחונית לישראל, יצואנית הביטחון הרביעית בעולם. הפלסטינים מתנדבים לנסות את המערכות הצבאיות הישראליות, מי היה מאמין.

אותנו, שסובלים עדיין מן המטחים, זה בוודאי לא מנחם, אך גם למערכה הזו יהיה סוף, וחמאס ימשיך לפתח בכך את הדמיון והיצירתיות שלנו. זה נעשה אצלנו בחוסר ברירה, אך התוצאה מדהימה.

לפני שתמשיכו במאמר, ספרו גם לחברים שלכם על האתר? אנא, היכנסו אל דף קוראי ג’יפלאנט שכאן, כשבצד ימין כתוב: “הזמן את חבריך לאהוב את הדף הזה”. יש ללחוץ – “הזמן” – ליד תמונות החברים:

9 הפלסטינים בנו קריירה מן האומללות הנצחית שלהם. הם קורבן הקולוניאליזם, הם תמיד החלשים. אבל עכשיו הם התוקפים, בניסיון לעודד כמה שיותר השמדה המונית של יהודים. בתור מסכנים הם היו דווקא חזקים, עכשיו בתור חזקים הם די חלשים. זו הסיבה מדוע אבו מאזן נבהל, אם אין מסכנות, הוא מחוסל. ישראל נתפסה כחזקה תמיד, ועכשיו מופיעה גם כבעלת חולשה, בלי לשלם מחיר על כך. חזקים וחלשים, הכל מתהפך, שוב ותהפך, והכל בעיני המתבונן.

פלסטינים חזרו לאבן ולמקלות, ישראל עם כיפת ברזל. מי החלש ומי החזק, האבן או כיפת ברזל? בעידן תקשורתי, שתמיד ייטה לטובת מי שנתפס כחלש? אז החלש הוא, בעצם, חזק? אז התקשורת העולמית אוהדת בעצם את החזק? התקשורת הישראלית הממוסדת, שכך כך מנותקת מן הציבור, הלכה לאיבוד. היא רגילה להראות את הפלסטינים כחלשים, אז מה פתאום הם חזקים ומאיימים?

הרבה דברים משתנים עכשיו, ואנשים מבינים, ומתבגרים.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.

10 כמה יהירות מצד חמאס והפלגים, כמה שנאה לישראל, כמה גזענות כלפי יהודים. את הלקח שלמד נסראללה היטב, לומדים עכשיו גם מחבלי עזה. לומדים עכשיו הפלסטינים כולם, כמו ב 1936, כמו ב 1948 כמו ב 1987, כמו בשנת 2000. הם תוקפים, קורסים, ואז בוכים שעשו להם “נכבה”. המקסימליזם הנצחי של “הכל או לא כלום”, תמיד מוביל אותם בסופו של דבר אל הלא כלום.

אך גם לנו אסור לשגות בשגיאות הפלסטינים, ולא לנוח על זרי הדפנה. הצלחה טכנולוגית אחת חייבת להביא להצלחות הטכנולוגית ולהפתעות הבאה. נקודת הסיום של המערכה צריכה להיות מבחינתנו נקודת הזינוק לפיתוח ולשינוי כללי המלחמה הבאה. לא נראה שלמישהו יש כסף וזמן לפתח מערכת נגד כיפת ברזל, אבל זו צריכה להיות נקודת המוצא.

למשל, המערכת מאתרת בזמן אמת ומיידית את נקודת השיגור, ומשמידה אותה בעצמה? כך המיגון הופך לנשק. או שהמערכת מאתרת את נקודת השיגור עוד לפני השיגור? הכל אפשרי, צריך לרצות. הגנה אקטיבית או תקיפה פסיבית? מחשבה אקטיבית. מי שיש לו את זה, ינצח.

רקטות וטילים – עכשיו ההתרחקות. עם כל הקושי והאיומים, המדינה הקטנה שלנו מעצבת את ההיסטוריה הצבאית. “רוצה עוד עוגיה, יקירתי?” לא, אנחנו לא רוצים קשר עם “הבעיה הפלסטינית”. לא בשלום ולא במלחמה, וכיפת ברזל צבאית ופוליטית עוזרת לנו בכך.

אל תפריעו להם לקרוס אל אסונם הנצחי, ומדינת ישראל תחיה לנצח (Esto perpetua).