מאת ד”ר גיא בכור
הנזק שגרם לישראל היה עצום, ואולי הוא אפילו לא הסתיים, אך ספק אם מישהו שמע עליו או על מעשיו בישראל. ועם זאת מדובר באחת הדמויות המוזרות, המסתוריות והמעניינות בתולדות המזרח התיכון. בסיפור הזה יש הכל, בצורה שלא תאומן: פנטזיה ואילוזיה, פסיכולוגיה של המונים, רציחות אכזריות, מדריכת כושר נוקמת ורוצחת, ישראל הנואשת והזועקת, סיום דרמטי, והפתעות. כנסו איתי אל המזרח התיכון הנסתר מן העין.
זהו סיפורו של אנטון סעאדה (1904-1949)(בתמונה), הלבנוני שטווה אגדה מוחלטת, וכיוון שכך, יצר מציאות.
הוא נולד כנוצרי יווני-אורתודוכסי בכפר הלבנוני דהור שוויר, שבהרי המתן, בצפון לבנון. בבחרותו היגר אביו לברזיל, אלא שאנטון הצעיר חלם לחזור ללבנון. בשנת 1930 הוא אכן עזב את סן פאולו, ושב ללבנון.
מזוקן, מסתורי והרפתקני חזר הצעיר הנוצרי ממרחבי דרום אמריקה האינסופיים אל האדמה חמוצת הפנים של לבנון, שם כל עדה שומרת ומודדת בסרגל את הטריטוריה הזעירה, העלובה, שלה. אלא שאנטון החל להפיץ רעיון חדש: יש לכונן אומה ערבית חדשה, בגבולות הטבעיים של סוריה ההיסטורית, ואשר תכלול את שטחי סוריה, לבנון, ירדן, אלכסנדרטה שבתורכיה ופלסטין, היא ארץ ישראל. הוא קרא לרעיון “סוריה הגדולה”.
הוא טען, ואלפים התחילו להקשיב לו, כי יש לקומם מחדש את הציוויליזציה הגדולה של סוריה, מול פיגור המזרח, מול מה שראה כפיגור הערביות והאסלאם, שבה תהיה הפרדה בין דת לבין מדינה, ואשר תקים מחדש את “הגזע הסורי”, הד לרעיונות הפשיסטיים של התקופה.
דבר אחד לא נאמר: מעולם לא היתה ממלכה סורית גדולה, הכל פרי דמיונו של אנטון היה. האם התכוון לביזנטיון? לאנטיוכיה? זאת לא הובהר מעולם. אך לדבר על “גזע סורי”? לא היו דברים מעולם. הוא העריץ את גרמניה ואת הסדר הפשיסטי, ולכן למד ולימד גם גרמנית. אנטון סעאדה הצעיר הפך לגורו לאלפים והטיף לחזור למה שלא היה מעולם. הוא הקים מפלגה חדשה ששמה: “המפלגה הסורית החברתית הלאומית“. הסמל האדום הבוהק שלה הזכיר במשהו את צלב הקרס.
הוא בנה סוכה ליד ביתו בכפר דהור שוויר, ולשם היו הצעירים עולים אליו לרגל, והוא קנה אותם במילות המתיקה שלו על החזון הסורי, שיבטיח שלום, פיוס ואהבה. כה נלהבים היו הצעירים. אך השלטונות הלבנוניים והצרפתיים לא התלהבו כלל. שמע שמו של המהפכן הצעיר הגיע גם אליהם, ואנטון היה נכנס ויוצא מבתי הכלא, וכך גם חלק מחסידיו. נוצרי היה, שונה, זר, לא ניתן לפיצוח.
שמונה שנים בלבד אחר כך, הזהירו אותו השלטונות כי ייאסר אם לא ייקח את הרגלים ויסתלק. גם לסבלנות המפורסמת של לבנון, מתברר, היה גבול. והוא אכן נטש את חסידיו ומעריציו, וגלה שוב לדרום אמריקה, שם שהה עד שנת 1947, אז חזר ללבנון.
היתה זו כבר לבנון עצמאית, וביתו בכפר דהור שוויר כבר לא היה בבעלותו. אך הוא חזר לסוכה, והפעם הלך צעד אחד נוסף קדימה: הוא הכין מהפכה. בדמיונו תכנן להקים במו ידיו את ממלכת סוריה הגדולה והאגדתית, ולאחד את סוריה, לבנון וארץ ישראל. בשלב הזה הוא הטיף שנאה גדולה נגד ישראל, שכן אם היא נכבשה בידי היהודים, איך תקום הממלכה האגדתית? השנאה שרקם נגד ישראל תלווה את לבנון ואת הלבנונים עוד שנים ארוכות קדימה.
אנטון הקים צבא בהרים, צבא דמיוני לממלכה דמיונית, והצעירים שלו התאמנו לקראת הרגע הגדול.
והרגע הזה הגיע. בקיץ 1949 הגיעה לדעתו שעת ההתקוממות. הוא הצעיד את “צבאו”, שכלל כמה עשרות צעירים יוקדי עיניים וחסרי כל הבנה צבאית, אל בנייני המימשל בביירות, כדי לכבוש אותם. צבא לבנון תפס אותו ואת צעיריו, והם נלכדו. אלא שאנטון הצליח להתחמק מן המעצר, וברח אל הגבול הסורי, שם קיווה למצוא הגנה, כמובן.
מה מרה היתה הפתעתו לגלות שנשיא סוריה דאז, חוסני זעים, מיהר להסגיר אותו, חזר לצבא לבנון. זו סוריה אותה כה העריץ.
אנטון האומלל נידון למוות בפני בית דין צבאי בלבנון בתאריך 8 באוגוסט 1949, נלקח לחוף הים, ושם נורה למוות על ידי כיתת יורים.
ההיסטוריה, אגב, עושה לעיתים צדק, אם כי מאוחר. שבוע לאחר הסגרת אנטון חזרה ללבנון, נרצח נשיא סוריה חוסני זעים, כשהמתנקשים האשימו אותו ב- הסגרת אנטון סעאדה לידי ממשלת לבנון.
אלפי אוהדיו ומעריציו של הגורו הגדול נותרו המומים, אך המפלגה הסורית החברתית שלו לא נעלמה, ההיפך היא המשיכה להתקיים ובמידה רבה התחזקה. כתביו הפכו לספרות כמעט-דתית. למדו אותם בעל פה.
בנובמבר 1970, כאשר נשיא סוריה חדש, חאפז אלאסד, תפס את השלטון, הוא השמיע את “נאום הפלאחים” הידוע שלו, שבו דיבר על …רעיון סוריה הגדולה, ובכך אימץ את תורתו של אנטון, והפך אותה למדיניות הרשמית של סוריה, למרות שסוריה גדולה כזו מעולם לא התקיימה! עם השנים הפכו תומכי הארגון לעושי דברה של דמשק, ותעוזתם הלכה וגברה.
“אתם מעטים, ולכן אתם צריכים להיות נועזים ויצירתיים”, היה מטיף להם אנטון בשעתו, וכך עשו.
הרגע הגדול של הארגון הגיע. בספטמבר 1982 נבחר כנשיא לבנון מנהיג פרו-ישראלי. היה זה בשיר ג’מאייל. סוריה רתחה מזעם, והארגון של אנטון החליט להכות, בתיאום עם המודיעין הסורי. נבחר מתנדב-מתאבד, צעיר נוצרי בשם חביב שרטוני, שבידיו הופקדה המלאכה.
באותם ימים, שאני זוכר היטב, חגגו בישראל. הנה, התוכנית הישראלית מתגשמת, נכבש כביש ביירות-דמשק, שמחבר בין סוריה ללבנון, אש”ף גורש ממערב ביירות, ובקרוב יהיה נשיא שיחתום שלום עם ישראל.
אותו חביב שרטוני נטל מזוודה, וחדר אל המתנ”ס של הפלנגות המארוניות (יש יריבות נושנה בין המארונים לבין היוונים-אורתודוקסים) בשכונת אשרפייה בביירות, ופוצץ את המבנה, יחד עם בשיר ג’מאייל.
ההלם בישראל היה גדול. צה”ל החל להתקפל דרומה, נגוז החלום הלבנוני באחת, הצלחה גדולה למעריציו של אנטון סעאדה. הצעירים אוהדיו של אנטון ממשיכים לזנב בצה”ל בדרום לבנון, עם שורה של מתאבדים ומתאבדות, שגרמו לנו אבידות רבות (1985: הצעירה סנא מחיידלי, שזכתה לכינוי “כלת הדרום”).
ישראל נסוגה דרומה והקימה את רצועת הביטחון. בראשה התייצב גנראל לבנוני למוד קרבות, אנטואן לאחד, כמפקד צד”ל. לפגוע בו היה חלומה של סוריה ושל תומכיה כמובן. ומי מתנדב לעשות את המלאכה? חסידיו של אנטון כמובן.
למשימה נבחרת בקפידה צעירה נוצרייה-לבנונית יפת תואר, ילידת 1967, בשם סוהא בשארה. אביה היה חבר המפלגה הקומוניסטית הלבנונית, והיא הושפעה רבות מן הכתבים של אנטון, שהפכו עם השנים לספרות נערצת. והיא רקמה את המזימה.
כבת הדרום היא התחברה בקלות עם אשתו של אנטואן לאחד, מינרווה. יחד הלכה איתה למועדון נשים, “אלמרג'” (“האחו”), וכאשר התידדה איתה הציעה לה את שירותיה, כמדריכת כושר אירובי.
סוהא החלה לאמן את מינרווה בבית משפחת לאחד, במרג’ עיון. לאט לאט התעניין גם מפקד צד”ל בכבודו ובעצמו בצעירה היפהפיה, ובשיעורי האירובי שלה, עד שהיא הפכה למאמנת הכושר האישית שלו. היא הצליחה ליצור מגע קרוב.
ואז, ב- 7 בנובמבר 1988, היא החליטה שהגיע הרגע המתאים לבצע את המשימה, שהתה עם הגנראל ביחידות, שלפה אקדח, שאותו טענה מראש, כיוונה מטווח קצר –
ו ה ח ט י א ה! !
הגנראל שנפצע קשה נלקח לטיפול דחוף בישראל, שם הצלנו את חייו, והוא חזר לתפקידו, אם כי בקושי. סוהא ההמומה נעצרה בידי חיילי צד”ל, ובילתה עשר שנים במאסר בבית-הכלא של צד”ל בעיירה הדרום-לבנונית אלחיאם. בשנת 1998 שוחררה וחזרה אל משפחתה. נערת הפיתוי, סוהא בשארה, לאחר שחרורה:
הנה לנו, כמה רחב הוא המזרח התיכון, כמה נפתל, וכמה מסעיר. צעיר לבנוני אחד הזה הזייה על ממלכה דמיונית, שילם על כך בחייו, אך יצר תהודה שלא היתה דמיונית בכלל. בשל הזיותיו הפסידה ישראל במערכה גדולה, ונאלצה לסגת, וכמעט שאיבדה גם את בן הברית האחרון שלה בלבנון. ואני שואל אתכם: האין הוירטואלי במזרח התיכון אמיתי, בעוד האמיתי וירטואלי?
למצטרפים החדשים אל האתר שלנו: ניתן להירשם, ולקבל את המאמרים ישירות אל המייל שלכם: הרישום קל ומהיר.
סיפור שלא יאומן, משעשע ומבהיל, בקרב על הנשיאות בלבנון: המשבר הסתיים
