ג'ורג' חבש, התנינים שנעלמו , והעשן האדום

ח’ליל חאווי (משורר לבנוני נודע, 1919-1982), “חליל-הנאי והרוח” (תרגום עצמי)

 ما كانَ لي أن أحتفي

بالشمْسِ لو لم أرَكُمْ تغْتَسِلُونَ

الصُّبحَ في النِّيلِ وفي الأردنِّ والفُراتْ

من دمغَة الخطيئهْ

وكلُّ جسمٍ ربوةٌ تجوهرتْ في الشمْسِ,

ظلٌّ طيِّبٌ, بحيرةٌ بريئهْ.

أَمَّا التماسيحُ مَضَوا عن أرضِنَا

وفارَ فيهم بحرُنا وغَارْ

وخلَّفُوا بعْضَ بقايا

سُلِخَتْ جلُودُهُمْ,

ما نبتَتْ مطرحَها جلُودْ,

حاضرُهُم في عَفَنِ الأمس الذي

ولَّى ولنْ يَعُودْ

أَسماؤهمْ تحرقُها الرؤيا بعَينيَّ

دخانًا ما لها وجودْ.

          ***

ربِّي, لماذَا شاع في الرؤيا

دخانٌ أحمرٌ ونارْ?

האם אפשר להמשיך במאבק לאומי שאינך מאמין עוד בהצלחתו? האם ניתן להמשיך ולהילחם בישראל, כאשר אתה כבר יודע שישראל ניצחה, ועוד תנצח? זה היה גורלו של אדם, מן המוזרים והמרתקים בין המנהיגים הפלסטיניים, “הרופא” (אלחכים, הוא היה רופא ילדים) ג’ורג’ חבש. זה האיש שידע שהמאבק הלאומי הפלסטיני, לפחות שלו – נכשל.

כמו אחמד שוקיירי, כמו המופתי חאג’ אמין אלחוסייני וכמו יאסר ערפאת בשעתם – הוא מפנה את קידמת הזירה הפלסטינית – בכישלון צורב, ללא הישגים.

גורג’ חבש נולד בשנת 1926 למשפחה נוצרית יוונית אורתודוכסית בעלת נכסים מרמלה. לעניין הנוצרי תהיה משמעות רבה, בהמשך. בילדותו עברה המשפחה ליפו, והוא עצמו למד במכללת טרה סנטה בירושלים. רפואת ילדים הוא למד באוניברסיטה האמריקנית של ביירות, שהיתה כַן השיגור של רעיונות פאן-ערביים גדולים. הוא למד שם יחד עם מי שיהיה שותפו ויריבו לעתיד, ד”ר וודיע חדאד, גם הוא פלסטיני נוצרי יווני-אורתודוכסי (1930-1978).

בשנת 1951 מייסדים שניי הצעירים תנועה פאן-ערבית לא-פלסטינית בשם “הלאומנים הפאן ערביים” (אלקאומיון אלערב), שכוננה סניפים בכל רחבי העולם הערבי, אפילו לנסיכות עומאן הרחוקה הגיעו. חבש וחדאד פתחו לאחר ימי הלימודים מרפאה משותפת לרפואת ילדים בבירה הירדנית, חבש נישא ונולדו לו שלוש בנות.

אלא שאז החלה תנועת פתח של יאסר ערפאת לצבור פופולאריות עצומה במחנות הפליטים הפלסטיניים, ותנועת האם הכלל-ערבית של השניים דעכה. ב- 11 לדצמבר 1967 מייסדים השניים ארגון שמאלני-לניניסטי בשם “החזית העממית לשחרור פלסטין”, הד לרעיונות האנטי-אימפריאליסטיים שרווחו אז. היה זה הכישלון הראשון של חבש, והוא המיר אותו בתנועה חדשה.

הם לקחו מן הפתח את רעיון “המאבק המזוין” (נגד ישראל), את הדגש הפלסטיני, אך תיבלו בתמיכה מוחלטת בברית המועצות וברעיון המרכסיזם.

בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים השניים הופכים את תנועתם למובילה בפיגועים נגד ישראל וישראלים בעולם.

מדוע?

משום שהתנועה הזו היתה מאוימת תמיד בבריחה של תומכים, אם בנשירה אל פתח, או להקמת תנועות שמאלניות יותר, כמו החזית הדמוקרטית, או החזית של אחמד ג’יבריל. הם  פתרו את הבעיה, כרגיל, בעזרתנו, או יותר נכון, על חשבוננו. ישראל היתה הכלי, דרכו קיוו לחתור למעלה. זה הרי לא השתנה עד היום, אצל כל הארגונים הפלסטיניים.

את התאוריה בנה וודיע חדאד: אם הארגון הקטן יבצע פעולות ראווה בקנה מידה גדול, הוא לא רק יזניק את העניין הפלסטיני בתודעת העולם, אלא קודם כל את עצמו. החזית העממית נמצאה בתחרות עם פתח, והיא קיוותה להוביל בתחרות הזו באמצעות פיגועים ראוותניים ונועזים מאלה של פתח. מן הסיבה הזו פיתחה החזית העממית קשרים עם שורה של מחתרות בעולם, בהם הצבא האדום היפני (ארגונו של קוזו אוקאמוטו), באדר מיינהוף הגרמני, הבריגדות האדומות האיטלקי ועוד, כולם שיתפו פעולה רצחנית עם החזית העממית.

היתה סיבה נוספת: הארגון הונהג בידי נוצרים, שחיפשו לגיטימציה באמצעות המגן הישן והטוב: השינאה לישראל. מי שלחם בחריפות ייתר נגד ישראל, זכה בלגיטימציה ובנקודות תמיכה. חבש בנה את תיאוריית עקיצות היתוש:

“כוח חזיתי אינו בא בחשבון מבחינתנו”, אמר חבש, “אנו פועלים בשיטות של אדם חושב, במיוחד כשהוא עני כמו שהחזית העממית ענייה. מבחינתנו יהיה זה טפשי אפילו לחשוב על מלחמה סדירה נגד ישראל, וישראל חזקה מידי. הדרך היחידה להשמידם היא לתת מכה קטנה פה, מכה קטנה שם, עקיצה אחר עקיצה, אינץ אחר אינץ’, במשך שנים, בנחישות, עיקשות וסבלנות”.

כמה שנים אפשר להמשיך כך? זו אולי תיאוריה למאות שנים, לא לאורך חיים של בן אדם.

אין לנו מקום כאן להיכנס לשורת הפיגועים המזעזעת שביצעו חברי התנועה הזו (הרשימה מופיעה בספרי הראשון, “לקסיקון אש”ף, הוצאת משרד הביטחון, 1991, 1995), אך מה שאפיין פיגועים אלה היתה התעוזה: מחטיפות המטוסים של לילה ח’אלד ועד רצח השר רחבעם זאבי. זו היתה מורשתו של חבש: אתם מעטים, תעיזו יותר. אתם מאויימים, תהיו מתוחכמים יותר.

באוגוסט 1973 ניסתה ישראל ללוכדו, באמצעות יירוט מטוס נוסעים לבנוני שבו היה אמור לטוס, אך הוא לא היה במטוס. בספטמבר 1980 הובהל, לראשונה, לבית החולים הצמוד לאוניברסיטה האמריקנית של ביירות, שם נתגלה גידול בראשו. בוצע ניתוח מורכב בראשו, שכתוצאה ממנו נותר משותק בצידו השמאלי, מתקשה בהליכה ובדיבור שוטף. כאן החלה הדעיכה האיטית.

חבש הלך ונחלש, גופנית ופוליטית, ארגונו הלך והתפורר. בעינים כלות ראה כיצד ישראל מתחזקת, וארגונו דוהה. כאשר פרצה האנתיפאדה הראשונה נדהם, כי הבין שכל המאבק שניהל מן הגבולות החיצוניים של ישראל לא היה רלבנטי. ישראל הצליח למגר גם את האנתיפאדה הזו. בשנות התשעים בנה על המאבק הדמוגרפי, כיצד הפלסטינים יחסלו את ישראל בזכות הרחם הפלסטינית. גם זה לא עזר. ברית המועצות שהתפרקה חיסלה לגמרי את ארגונו, להוציא שרידים. תומכיו הלכו שבי אחר ערפאת ואוסלו, והגיעו לשטחים, למשל סגנו הנצחי, אבו עלי מוסטפה, שחוסל בידי ישראל באוגוסט 2001. חבש אמר: הזהרתי אותו שלא יחזור לשטחים, הישראלים יחסלו אותו. השר זאבי ז”ל נרצח בידי פעיל החזית, כנקמה על מות אבו עלי מוסטפא. זו היתה פעולת ראווה אופיינית לחזית העממית.

חולה, משותק ומובס התגורר חבש בדמשק ואחר כך חזרה בעמאן בירת ירדן. הירדנים סלחו לרופא הקשיש, שזמם הרי להפיל את המלך חוסין בשנת 1970, ולבטל את המונרכיה בירדן. בשנים האחרונות לא היה עוד פעיל, אך ספריו המשיכו להטיף את משנתנו לחיסול ישראל. בא האסלאם הפוליטי, וחיסל את מה שנותר מן התנועה שהקים.

אלוהיי, מדוע התפשטו באוויר

עשן אדום ואש?

 

כמה דיבר חבש אל חיסול ישראל: חיסול פוליטי, צבאי, כלכלי, דמוגרפי, ומה לא. כמה דם של יהודים שפך, וכמה מילים, ושום תוצאה לא השיג, עד שהלך לעולמו. זה היה הדוקטור האדום, מדם ומקומוניזם, שהפך לפרק מר בתולדות בניית האומה הישראלית, אך פרק שאנו יכולים לומר היום בבטחה: עברנו גם אותו.

תם, אך לא נשלם. דור דור, והמאבק שלו בישראל.



אנא, המליצו על המאמר הזה לחברים. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.

למצטרפים החדשים: ניתן להירשם כאן, ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. הם יישארו אצלכם לתמיד.


וידאו: על חבש ותנועתו, באנגלית


משולחן השרטוט של הטרור הפלסטיני

דמות המסתורין, שהשפעתה עלינו היתה קשה, ומאמנת כושר קטלנית

עץ הזית הבוכה, והטיהור של הנוצרים במזרח התיכון