ארמונה של הקיסרית אוז'ני, והשקלים של בנק ישראל בעזה

מאת ד”ר גיא בכור

תענוג מיוחד עבורי היתה תמיד השהות בארמון, שבמרכז מלון “מאריוט” בקהיר, על גדות הנילוס. חלילה לא בשני המגדלים הגבוהים המקיפים את הארמון. לא, בארמון עצמו, על גרם המדרגות הכפול והעצום שבו, נברשות הרוקוקו, העמודים הניאו-קלאסיים, ואולמות הנשפים האדירים. אחד מסבבי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נערך פעם במלון הזה בשנות התשעים, מבלי שמי מן המתדיינים הנכבדים יידע בכלל היכן הוא נמצא.

 
מתנת החנופה
 

באכסדרת הארמון ניצבים זקופים עמודי ברזל דקים-דקים, מתוחמים בקשתות מסולסלות, ובפנים אולמות מחופי עץ מהגוני עתיק ומגולף, נתמכים בעמודי ענק משיש צבעוני. לא רק בגלל הקסם שבמקום, זו היתה חוויה עבורי, אלא משום שידעתי את ההיסטוריה המרגשת של המקום. לרגע, הארמון החזיר אותי 150 שנה אחורה אל עידן הקיסרים והמונארכים האדירים.

הארמון הזה, טרם הפך למלון, היה מתנתו של שליט מצרים האומלל, הח’דיו אסמאעיל (1830-1895) לקיסרית צרפת, הוד מעלתה הקיסרית, המלכה אוז’ני, אשתו של הקיסר נפוליון השלישי. זו היתה מתנת החנופה המלכותית שלו, אשר היא ודומותיה גרמו לו לבסוף לאבד את הכל.

*

בשנת 1857 החלו הצרפתים בפרוייקט האדיר של כריית תעלת סואץ, וזה נמשך 12 שנים, מים סוף ועד לים התיכון. עשרות אלפי פלאחים מצרים מתו בזמן הכרייה האכזרית, עד שב- 17 לנובמבר 1869 נחנך הפרוייקט המדהים בטכסים מפוארים. לכבוד האירוע הגיעו לקהיר ראשי בתי המלוכה באירופה, ובכללם קיסרית צרפת, ולכבוד האירוע חיבר הקומפוזיטור הדגול ורדי את האופרה הידועה שלו, “אאידה”. האופרה הוצגה בפעם הראשונה שם, בארמון שכונה אז “אלג’זירה”, וכיום הוא מלון מאריוט שעל האי במרכז הנילוס.

שם על המדרגות הרחבות צעדו קיסרי אירופה בדרכם ההיסטורית.

לאחר האופרה, הודיע אסמאעיל שהארמון הזה הוא מתנתו לקיסרית, לקול מחיאות הכפים של הנוכחים. עליתי וירדתי במדרגות הרחבות, שוב ושוב, עליתי וירדתי, כשאני חש את ההיסטוריה, המדברת אלי את לקחה.

עליתי וירדתי, ושוב עליתי
 

אלא שכריית התעלה עלתה סכום עתק של 440 מליון פראנקים צרפתיים, פי שניים מן המתוכנן. שליט מצרים האומלל, אסמאעיל, השקיע שלושה רבעים מן הסכום, אך הצרפתים סידרו אותו למעשה, ונתנו לו רק 44% מן המניות של החברה. שליטה של מצרים, נכדו של מוחמד עלי הגדול, שקע בחובות אדירים של 100 מליון לירות סטרלינג, עד שהגיע לפשיטת רגל. שום בנק בעולם לא היה מוכן להלוות לו כספים. הוא רצה כוח כלכלי אדיר בזכות התעלה, אך גמר חסר פרוטה.

באובדנו, בשנת 1875, נאלץ שליטה של מצרים אסמאעיל למכור גם את המניות שלו בתעלה, לכל המרבה במחיר. ומי ניצל את ההזדמנות הנדירה לקנות במחיר מציאה את תעלת סואץ, וכך לשלוט בנתיבי השיט והסחר של העולם? ראש ממשלת בריטניה, האהוב עלי כל כך, לורד ביקונספילד, הלא הוא מיודענו בנימין ד’יזראלי, שהיה ממוצא יהודי.

כיוון שדבר המכירה היה מיידי, ובשעת ליל לא היה אפשר לכנס את הממשלה הבריטית, וספק גם אם רצה, לווה ד’יזראלי סכום של 4 מליון לירות סטרלינג מידידו היהודי, הלורד ליונל רוטשילד. התעלה נמכרה, והפכה לגולת הכותרת באימפריה העולמית של המלכה ויקטוריה. ארבעה מליון לירות! סכום מגוחך, פרוטות, לאחר שאסמאעיל היה חייב לנושיו מאה מליון לפחות!

ד’יזראלי ידע מתי לקנות, והוא ידע את כוחו של הכסף, בהעניקו לבריטניה תהילה וכוח. יש לעיתים לדעת גם מתי למכור, ועכשיו זהו הרגע ברצועת עזה, עוד שלוחה מצרית.

**

כאשר כל הבנקים בעולם המערבי כבר ניתקו מזמן את קשריהם עם רצועת עזה, עליה הכריזה ממשלת ישראל כ”ישות טרור עויינת”, דווקא הבנקים הישראלים ממשיכים לסחור עימה ועם החמאס, כאילו כלום לא ארע. המשמעות היא שמנגנונים של חמאס מקבלים כספים דרך צינור בנקאי ישראלי רשמי וקבוע. מעין שירותי סליקה, העברה או רישום מסודר של עסקאות מישראל לרצועת עזה. הכספים מופקדים בישראל בידי עמותות שונות ומשונות, ארגונים ישראליים וזרים, לחשבונות בנק שנמצאים בישראל. מחשבונות הבנק בישראל מנותבים הכספים לחשבונות בנק ברצועת עזה ומשם הם נמשכים על ידי גורמים בלתי ידועים, בדרך כלל במזומן.

בשבועות האחרונים החליטו שני הבנקים האחרונים בישראל, שעוד סחרו עם עזה, בנק הפועלים ודיסקונט, להפסיק כל קשר עם רצועת חמאס, מחשש פן נפגעי פעולות איבה יגישו נגדם תביעות בארץ ובעולם בגין סיוע לטרור (רעיון לא רע, אגב). אילו בנקים פרטיים, שזכותם לעשות כן, מה גם שהדבר עולה בקנה אחד עם החלטות הממשלה.

המשמעות היא שעם יישום ההחלטה לא יכבדו עוד הבנקים הישראלים המחאות והעברות בנקאיות מבנקים בעזה, כולל בנקים פלסטיניים מקומיים ובנקים מצריים ואחרים הפועלים בעזה, אם הם פועלים. כמו כן לא יאפשרו עוד עסקאות של יבוא ויצוא, ובכך תתנתק עזה מישראל בצורה משמעותית.

והנה, באופן המדהים ביותר, דווקא ממשלת ישראל ובנק ישראל מונעים משני הבנקים האלה להתנתק מעזה. בנק ישראל הורה לבנקים לדחות את הביצוע עד ל-1 בינואר 2009.  

מוזר, דווקא ממשלת ישראל, זו שביצעה את ההתנתקות והכריזה על עזה כעל ישות טרור, חוששת מהמהלך ומנסה למנוע אותו! חמור מכך, בנק ישראל מתעקש שהמטבע בעזה ימשיך להיות השקל הציוני שלנו, ולא חס וחלילה הלירה המצרית (הגיניי).

למה? מדוע שישראל תעשה דבר המנוגד באופן מוחלט לאינטרס שלה??

אנו יכולים רק לנחש, כי הסיטואציה הרי הזויה. יש האומרים שהדבר נובע מקשריו האישיים של נגיד בנק ישראל עם האחראי על הבנקאות ברשות הפלסטינית, ג’יהאד אלווזיר, היושב ברמאללה, הוא בנו של ח’ליל אלווזיר, אבו ג’יהאד,שנטען שישראל חיסלה ב- 16 באפריל 1988 בתוניס. קשה לי להאמין שקשרים אישיים גוברים על שיקולי המדינה, מה גם שמה לרמאללה ולעזה?

סיבה נוספת יכולה להיות שישראל מוכרת לרצועה סחורות ותוצרת חקלאית בכמעט שני מליארד דולר בשנה, גם היום, ולכלכלנים הישראליים כואב לוותר על התענוג הזה. אם הדבר נכון, אז זה מצער מאוד; חמדני.

יש הטוענים כי ישראל חוששת מן הביקורת הבינלאומית על צעד כזה, אך איך יכולה להיות ביקורת שכזו, אם רוב הבנקים העולמיים מחרימים בעצמם את רצועת עזה?

וכך ממשיך בנק ישראל להעביר שקלים חדשים ונקיים לעזה, כדי שבעזרתם ניתן יהיה לקנות את הסחורות שלנו. כל זה טוב ויפה, ממש חזון המזרח התיכון החדש, אך מרצועת עזה משגרים טילים מסוכנים יותר ויותר לעבר ישראל! לא יכול להיות ספק שהמימון הבנקאי הזה, העברות הכספים, אלה מממנים, ולו באופן חלקי, את הטילים נגדנו.

על בנק ישראל וממשלת ישראל להתעשת, ולהודיע על סגירת הקשרים הבנקאיים, לתמיד. לא כצעד עונשין, אלא כמדיניות אסטרטגית של התנתקות מתוך הגנה. אם עזה רוצה קשרי כלכלה, שתעבור בבקשה לגיניי המצרי, ושקהיר תעמיד לרשותה את הבנקאות שלה, אם בכלל זו תרצה בכך.

כמו שבנימין ד’יזראלי ידע: יש זמן לקנות, כך אנו אומרים גם לנגיד בנק ישראל, ויש גם זמן למכור. זיכרו, הח’דיו המצרי אסמאעיל רצה יותר מידי, הוא רצה שליטה וכסף, הוא היה חמדן, וסופו שנותר עלוב ללא פרוטה. יש זמן לקנות, ויש זמן למכור. והזמן למכור הגיע. תמכרו כבר!

המצרים מכרו, ד’יזראלי קנה. תמכרו עכשיו, המצרים יקנו.

לא חייבים להיות נפוליאון השלישי, כדי ליהנות מ”אאידה“. ומה היה באמת גורלו של קיסר זה? מת עזוב ונשכח בגלות אנגליה. שום “מארש הניצחון” לא היה כאן גם עבורו. להלן וידאו אאידה, תיהנו. אסמאעיל שילם בשביל זה הרבה כסף.