בשקט, כמעט בלי שנבחין, גדל עכשיו, משתרג, מתפתל בין הקירות, ומתפתח “אפקט פרח הצבעוני” סביב ישראל. זהו תהליך קיומי, כמוהו לא זכינו עדיין בתולדותינו.

כמעט כמו בכישוף, ישראל מתנתקת עכשיו מן המזרח התיכון הערבי, וערכה רק מזנק ועולה. ככל שהמהומות הערביות מתפתחות, ככל שהאלימות פושה, כך עולה מחירה של ישראל, וזה קורה מיום ליום. זהו כישוף, משום ש”הסכסוך” שלנו הולך ומותך, הולך ונמס לנגד עינינו. הוא מתפוגג, ואנחנו אפילו לא ידענו.

מכה ניצחת למי שטען שישראל היא שורש הסכסוך במזרח התיכון, שהיא הבעיה. גם אם יהיה סכסוך שלנו עם הפלסטינים, זה יהיה עוד סכסוך במזרח התיכון הבוער, ולא שורש כל הסכסוכים.

מדוע התהליך ההסטורי הזה מתרחש?

1

עם גלי המהומות האדירים, שרק ילכו ויתפתחו, לערבים כבר אין זמן לישראל, כפי שזה קרה בעיראק שלאחר סדאם חוסין. אילו כבר אינן סתם מדינות, אילו שבטים נגד שבטים, אליטות נגד המנוצלים, עדות נגד עדות, שיעים נגד סונים, ממסדים נגד ממסדים, עמים נגד עמים, פלגים נגד פלגים, ארגונים נגד ארגונים, אסלאם רדיקלי נגד כל הייתר, כשהכל הולך ומתפורר לנגד עינינו. האם לסיעות במצרים יהיה עכשיו זמן עבורנו? או לשבטים בלוב? או למפלגות בתוניסיה? או למדינות שעוד בדרך להתפוררות? הם יהיו עסוקים עם עצמם עשרות שנים. אם יעלו רפורמיסטים, ההתפוררות העדתית-שבטית תתנגד. אם יעלה האסלאם הפוליטי – הרפורמיסטים יתנגדו, וכך הלאה. הפגנות, מהומות, רציחות ונקמות. שום דבר כבר אינו יציב עוד מהיום, ולמי יש כוח וזמן לישראל הזו? זה פרדוקס: יעלו אמנם כוחות אנטי-ישראליים גדולים בעולם הערבי, אך המערבולת עם אויביהם מבפנים תעסיק אותם יותר מאיתנו.

2

אך לא זה המהפך האמיתי, אלא ההיעלמות של ישראל ככלי, כפונקציה, כדבק מלכד. “ישראל” המדומיינת וה”מאבק” נגדה שימשו תמיד כלי בידי המשטרים לאחד את כל הפלגים, השבטים, העדות והעממים תחת הנהגתם. אך כיום ההמונים כבר לא קונים את השקר הזה, מה גם שהוא מזוהה, שלא בטובתו, עם המשטרים הישנים. ההמונים תמיד ידעו שהמאבק הזה מלאכותי ומזויף, אך נאלצו להתמסר לאילוזיה האנטי-ישראלית. עיראק של סדאם היתה חוד החנית האנטי-ישראלית, כדי להסתיר את השליטה הרודנית, הסונית, ברוב שיעי. היום למי יש זמן בעיראק לישראל? אין גם צורך ב”ישראל”, משום שהרוב השיעי כבר שולט. ככל שהזיוף במדינות ערב קורס, כך יש פחות צורך להשתמש בישראל. ישראל היא מדד הזיוף הערבי. היא היתה הדבק, והדבק הזה אינו מדביק עוד, כמו בעבר.

3

“הסכסוך הישראלי-ערבי” יתרחק מעכשיו מ”הסכסוך הישראלי-פלסטיני” . הסיוע האוטומאטי לפלסטינים צפוי לרדת עכשיו. מי יתעניין בהם? בעבר התקשורת הממוסדת הערבית השתמשה בעניין הפלסטיני ככלי, כסוג של דחליל. עכשיו למי יש זמן אליהם? זה אמור להדאיג את הפלסטינים. סדאם היה פטרון גדול שלהם, כך גם קדאפי ומובארק. אך למי יש עכשיו זמן בעיראק, בלוב או במצרים לפלסטינים? הם נתפסים כבעייתיים, כלוקסוס שלאף אחד אין אליו זמן היום. ככל שהסכסוך עם ישראל יהפוך לשולי, כך גם התמיכה בפלסטינים.

4

החשיפה. כבר לפני כחצי שנה הציץ המזרח התיכון האמיתי דרך מסמכי וויקיליקס, והנה הוא עכשיו ניצב ממש מולנו. באיזור מוטרדים מאיראן, מהאסלאם הקיצוני ומהכלכלה. אך הסכסוך שלנו? זה עשור כבר ברור שהעולם הערבי כבר קיבל את ישראל, וההוכחה היא “תוכנית השלום” הערבית. היא נועדה לגשר מעט בין מלאכותיות השימוש בישראל כאויב מדומיין, לבין המציאות. אז מציאות וויקליקיס היא עכשיו המציאות בשטח. איפה עוד נשאר הזיוף? במדינות שוירוס המהומות עדיין לא הגיע אליהן, סוריה, סעודיה, ירדן, הרשות הפלסטינית. אך עוד הרבה לפנינו גם כאן. אין עוד צורך בוויקיליקס, המזרח התיכון הערבי נחשף.

5

וכך לנגד עינינו הולך הסכסוך הישראלי-ערבי ולכן גם זה הישראלי-פלסטיני ומתמזער, מתכווץ. ניתן כבר לקבוע ברמה גבוהה של ודאות שהוא כבר אינו לב הסכסוך במזרח התיכון. התפרצו כאן שלושה סכסוכים אדירים, ששלושתם אינם קשורים בנו בכלל. הראשון, הכלכלי-חברתי-שבטי. השני – הסכסוך האדיר בין השיעים לסונים. והשלישי, בין האסלאם הג’יהאדיסטי לבין ה”לאומיות הערבית”. שלושת אלה יעסיקו עכשיו את העולם הערבי עשרות בשנים. אנחנו גמדים לעומת העוינות הפנים-ערבית הזו. צחוק הגורל: אירופה ניסתה לזרוק עלינו את הסכסוך, עכשיו הוא ייפול עליה, עם צפון אפריקה של אנרכיה והגירה מואצת לכיוונה.

6

המעצמות האיזוריות איראן וטורקיה. הכל כבר נראה אחרת, ואפילו אם איראן תשיג פצצה גרעינית, היא אינה מכוונת כלל לעבר ישראל, אלא להרתעת הסונים ולהגנה על המשטר מפני העולם. הכל השתנה. ישראל אינה עוד דבק, היא אינה שווה הרבה כפונקציה. המשטר באיראן ניסה להדביק את המהומות האחרונות אצלו לישראל – אך אף אחד לא קנה את זה עוד, ואיראן מתקשה כבר לשווק את השנאה לישראל כאידיאולוגיה. זה נתפס באיזור לא רק כזיוף אלא כבריחה; לא כעוצמה אלא כחולשה. כך גם לגבי המשטר בטורקיה. יהיה קשה לו לתלות מעכשיו הכל בישראל, מפני שעכשיו המלאכותיות של הטיעון הזה ברורה. שני המשטרים, האיראני והטורקי, נותרו ללא כלי חשוב של לגיטימציה עצמית. ישראל ברחה להם.

7

בעוד ישראל נתפסת עכשיו כאי של יציבות, ביטחון, ענייניות ומערביות, המשטרים והחברות הערביות סביבנו עושים עבורנו את העבודה. אלימים, בלתי יציבים, מסוכנים. זו המסקנה של כל צופה בטלוויזיה בעולם. אויבייה של ישראל ממציאים אותה מחדש, וזו ההסברה הטובה ביותר שיכולנו לצפות לה. היחס כלפיה כבר משתנה. היא לא הבעיה, היא פתאום הפתרון. עידון  מזויף הסתיר עד היום את האנרכיה בעולם הערבי, את האלימות, הצביעות והכוחנות. עכשיו הכל מתפרץ החוצה. ואיך אמר כבר נפוליאון: “אני לעולם לא מפריע לאויבים שלי לתלות את עצמם”. 

◄מה היה השלב הקודם ביחסים בינינו לבין המדינות הערביות?