אפוקליפסה עכשיו: האם המזרח התיכון יינטש? ומה איתנו?

רבים ב”עיראק” נזכרים בימי “הגדולה” של סדאם חוסין. עיראק אז היתה מעצמה, וגם החידקל. זו חדלה וזה חדל, ואולי ההיפך.

הסיבה השנייה, היא באמת השינוי האקלימי, חוסר גשמים, בצורת בת עשור יובש נמשך במקורות הנהרות, וכתוצאה מכך שאיבה פראית של הכפריים, וירידת המפלס עוד יותר. כיוון שהשלטונות בכל המרחב הערבי אינם מתפקדים, או שהם מושחתים לגמרי, אין שליטה על הקידוחים האלה, או שגורמים בתוך המשטר קודחים, לרווחים לעצמם.

ועדיין החידקל הנעלם. ככל שהוא יורד דרומה יותר, כך הוא נעלם יותר, ואלה כבר האיזורים השיעיים המרכזיים, מה שאומר זעזועים גם כאן. הם מביטים בנהר, ורואים באופן מדיוק מאוד, את חורבנם.

הסיבה השלישית היא משטרית: אפתיה מוחלטת והתעסקות בשולי. עשרות שנים של התעלמות מצרכי האוכלוסייה, ואילוצה לגדל יבולים עתירי מים כמו חיטה או כותנה, וכן בזבוז, שחיתות, אטימות ומלחמות, הפכו את השלטונות במרחב הערבי ללא רלבנטיים עוד. הם לא רוצים ולא מסוגלים.

ראו באיזה בוז מתייחס אליהם השולטן הטורקי, שלוקח להם בלי שום בעיה את המים, והם עוד מריעים לו, הטיפשים.

וכך, סמל הקיום של עיראק, נהר החידקל העובר במוסול ובבגדאד, כמו גם נהר הפרת – הולכים ונעלמים, ויחד איתם עיראק, שמכונה “אום אלרפידיין”, ארץ “שתי הנהרות”. התרחיש הזה מתקבל שם בפסימיות אפוקליפטית, משום שהאמונה שם שביום שהנהרות “יילכו”, “תלך” גם עיראק.  

וכך נראה עכשיו נהר החידקל ליד מוסול, בצפון. פוטנציאל הנזק עולה פי כמה וכמה על זה של דאעש, במדינה מוכת הקללות.

למי שקורא את המאמר בסלולארי: יש למעלה אפשרות שיתוף פשוטה לווטסאפ, לפייסבוק או למייל של החברים. למי שקורא את האתר במחשב נייח: האתר מותאם בצורה המיטבית לדפדפן כרום.

מי שהאותיות קטנות לו – יכול להגדילן ברזולוציית 110 אחוזים, או 125 אחוזים (זום). אני קורא את האתר במחשב הנייח שלי עם 125 אחוזים.

2 גם “סוריה” מתייבשת, והיובש הביא למלחמת האזרחים, שמביאה ליובש, וחוזר חלילה. היינו היחידים בעולם (עד כמה שבדקתי), שהתייחסו לנושא היובש שחל במזרח סוריה בין השנים 2007-1010, והגירת 1.5 מיליון תושבים מערבה, אל הערים הגדולות. זו לא רק ההגירה: משטר הבעת’ אילץ אותם לגדל כותנה, מכל הגידולים בעולם, והיא חייבת הרבה מים, ולכן הכפריים קדחו בארות ארטזיות, וגנבו מים באופן לא חוקי, כדי לקיים את הגידולים שלהם. וכך נפל מפלס מי התהום, הכל התייבש (עד היום, המזרח הפך למדבר צחיח), והכפריים, חלקם סונים וחלקם כורדים, החלו לנדוד לערים. הסבל שלהם, חוסר התוחלת, אטימות המשטר והעוני היו בין התורמים המרכזיים למלחמת האזרחים, שפרצה במרץ 2011, אחרי היובש וההגירה. למאות אלפי הפליטי בארצם לא היה מה להפסיד, וזה חמור לכל משטר.

זה המאמר שפרסמנו בזמן אמיתי, כבר בשנת 2009, מדוע חשוב כל כך למשטר אלאסד לקבל גישה אל הכינרת הקטנה שלנו, כדי לעזור בהתייבשות המזרח שלו. אחרי המאמר הזה קיבלתי מכתב מ”מומחה” ידוע לענייני מים, שקבע שהכל שטויות, ובאה ההיסטוריה, והעמידה אותו על טעותו המרה. מים מחיים (Aqua vitae), ומים ממיתים.

אגם מיזייריב, דרום “סוריה”, בקיץ שעבר. המים חזרו מעט החורף הזה, אך היובש מנצח מחדש. אגמים אחרים נעלמו לגמרי.

3 לא במקרה המרד הסורי פרץ דווקא בדרעא, בדרום “סוריה”: למרות שהחורף היתה כמות גשמים נאה בדרום “סוריה”, עוד לא החל הקיץ, וכבר הכל מתייבש. ליד דרעא הוקם לפי שנים רבות מאגר מים מלאכותי (בעקבות סכר), המשמש מקור מי שתיה גדול בשם “אגם מיזייריב” (500 מטרים אורך, 250 רוחב), והוא שימוש גם לתיירות פנים, עם ספינות קיט, דגים ופיקניקים. פעם הוא נראה דומה לכינרת.

הגיע הקיץ שעבר והאגם נעלם כמעט לחלוטין, ומאותן סיבות: קידוחי מים של החקלאים הנואשים, חום גבוה מסביב ואידוי, וכתוצאה ממלחמת האזרחים: מתקנים נהרסו, צינורות התבקעו, והמשטר ביצע קידוחים זדוניים בח’ירבת רזאלה, נקודה לא רחוקה שהוא שולט עליה כדי להעלים את המים במאגר, הנמצא בשליטת המורדים הסונים גם היום.

בקיץ המאגר נעלם, בחורף הוא חזר מעט, אבל המפלס שוב יורד. רשויות המורדים ניסו לפעול, והם פשטו על החוות באיזור, חשפו משאבות מים לקידוחים פיראטיים, והחרימו אותן. המטרה היא להשאיר את המים במאגר, ולשוות למקום מראה של חיים נורמליים. אך ממה יחיו החקלאים? ואיך ישקו את הגידולים שלהם? חקלאי יעשה הכל כדי שהגידולים יישארו בחיים, ולכן זו מלחמה שבה כולם צודקים, וכולם מפסידים.

כיוון שהגידולים מתייבשים, האיזור סופג סופות חול הולכות וגוברות, שהן בעצמן ממיתות עוד יותר את הגידולים, וחוזר חלילה. חקלאים נוטשים את השדות ואת הגידולים, נוטלים את המשפחה, ועוזבים, חלקם לירדן חלקם צפונה לעבר טורקיה. זו כבר הגירה המונית שהיא תוצאה חלקית של המלחמה. התוצאה המרכזית היא חוסר היכולת להתקיים, ואם אין מים – אין חיים; וְנִשְּׁתוּ מַיִם מֵהַיָּם, וְנָהָר יֶחֱרַב, וְיָבֵשׁ.

4 אותה תופעה מתרחשת גם במצרים, מדינה שהיו שחשבו שנהר הנילוס האדיר שלה יחיה לתמיד, אך לא. כתבנו במאמר גדול וקודם על סכר “התחייה” שהאתיופים סיימו להקים על הנילוס, והם צריכים להשבית את הזרם לכמה שנים, כדי למלא את המאגר העצום שמאחוריו. האתיופים היו רוצים להשביט את הנהר לשלוש שנים, כדיי להתחיל ולהרוויח מן האנרגיה שתיווצר מהר ככל האפשר, והמצרים היו רוצים שהתהליך יימשך שש שנים, ולכן יהיה איטי ומודרג. בינתיים מפלס המים של הנילוס ממשיך ויורד, ובאיזורים רבים הוא כבר מתחיל להתייבש, עוד לפני סגירת הזרם בידי האתיופים, ואולי הם כבר התחילו בחשאי, כמו הטורקים עם החידקל.

הנילוס בלב קהיר, באיזור התיירותי, המפלס כה ירד עד שלראשונה נראים “איים” בלב הנהר, שמימיו מעפשים. ומה יהיה אחרי שהאתיופים יסגרו השנה את השיבר לכמה שנים? עילה למלחמה?

מאז ומתמיד ראינו בנילוס מדד של מרדנות במצרים

דרך טובה לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים גם קוראים ראשונים.

ההשלכות לגבי מצרים הן כבר הרסניות: המפלס יורד, אינו מגיע עוד למפלס ההשקיה, השדות מתחילים להתייבש, והחוות בדלתא למות. כמות מי השתייה צונחת, יש פחות מים לחקלאות, ומה יעשו כמעט 100 מיליון תושבים? זה מחייב להגביר את היבוא של המוצרים הבסיסיים, והמדינה שוקעת בעוד חובות, וחוזר חלילה.

הממשלה של הגנראל סיסי עסוקה בהישרדות, לא הוקמו מפעלי מים גדולים, אין גיבוי, ואין מוצא. אם הנילוס מתייבש, מצרים מתייבשת, ותופעה כזו לא נצפתה מעולם. המצרי רגיל שהנילוס תמיד זורם, ולכן המדינה לא נערכה, והנה, הנילוס מגמגם ומתאייד.

מרכז קהיר, איזור התיירות: אי ענק נפער במרכז  הנהר, לראשונה אי פעם. מצרים מזהה את הצלחתה ואת האושר עם הנילוס, אז מה אפשר לומר על ההצלחה הזו?

זו תופעה חסרת תקדים, ששלושת הנהרות האדירים של המזח התיכון, הנילוס והעמק שלו, ונהרות מסופוטמיה, החידקל והפרת, נכחדים. יחד איתם עלולות להיכחד ציביליזציות מבוהלות, שיצטרכו להגר בעשרות מיליונים.

קהיר עדיין לא קיבלה החלטה כיצד תתייחס אל סכר “התחייה” האתיופי, וזו עלולה להיות סיבה למלחמה, כמו בין עיראק לטורקיה. אך הערבים חלשים, והצדדים האחרים יודעים, ומנצלים זאת.

5 גם ירדן מתייבשת, ולממשלתה האין יכולת לממן מי שתייה לתושבי הצמאים שלה לאורך כל היום, כך שיש שעות כל יום, שבהן אין מים בברזים. בנוסף, ירדן משקה כמיליון וחצי פליטים סורים במזרח המדינה, במים שאין לה. כך הפכה ירדן לאחת המדינות היבשות ביותר בעולם, ומלחמת האזרחים הסורית רק החריפה את המצב: כיוון שאין מים בדרום סוריה, החקלאים שם שואבים ממימי נהר הירמוכ באופן פיראטי פראי, ושם גם נמצא דאעש. הירמוכ הוא המקור הראשי של נהר הירדן, ולכן המפלס של הירדן ירד מאוד, כאשר 75 אחוזים ממימיו אינם מגיעים לירדן. הממשלה הירדנית חסרת האונים קודחת עוד בארות, ובזה היא גורמת למפלס לרדת, ולמים להמליח.

ירדן מקבלת מאיתנו, מסיבה לא ברורה, מים מן הכנרת, וזה עוזר לה מאוד, ובתמורה נציגיה באו”ם ובמוסדות הבינלאומיים מבזים אותנו כל פעם מחדש (כולל נציב מועצת זכויות האדם של האו”ם, שהוא ירדני). יש לנו יכולת השפעה אדירה על הממלכה הענייה והמתייבשת, אך אנחנו תמיד מפנים את הלחי השנייה.

ככל שהמצב הכלכלי במדינה מידרדר, כך מתגברת המחאה, גם כנגד המלך, הנתפס כמושחת, והמים קשורים.

6 התופעה הזו מתרחשת בעוצמה רבה גם באיראן, עם בצורת כללית של יותר מעשור על מחצית משטחי המדינה (14 שנים), אך גם על 90 אחוזים מן התושבים ואיזורי החקלאות.

הנהר לא מעניק חיים עוד: נהר זיאנדה-רוד (זיאנדה – “מעניק חיים”, רוד – “נהר”) האדיר של איספהן –
נ-ע-ל-ם, וזה הסמל המסחרי החשוב ביותר של איראן, עם הגשרים העתיקים. זו לא רק הבצורת, זו הממשלה המושחתת והעלובה.

הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך? הרצאה שמושכת קהל גדול

נהר זיאנדה, סוף החורף. הוא היה אמור להיות שוצף וגועש, אך במקומו יש שלולית, ונהגים עוקפים על נתיבו את הכבישים. במקום לשוט – נוהגים.

אותה תופעה חוזרת גם כאן: המדינה מסבסדת חיטה ומעודדת את הגידול שלה, החקלאים נזקקים למים שאין להם, או שהם יקרים, ולכן קודחים המוני בארות פיראטיות. המפלס יורד, ואין מים לכולם. מיליונים נוטשים ממורמרים את איזורי הכפר, ומהגרים לערים, שם הם מוסיפים לתסיסה נגד המשטר המושחת. שיטות ההשקייה באיראן לא יעילות, אין ארגון מרכזי של משק המים, והמדינה בונה סכרים, שרק מגבירים את הבעיה.

המים וכן הסנקציות הגורפות שחוזרות לאיראן, מבטיחים תסיסה אזרחית גוברת ואיום קיומי על המשטר הרקוב ממילא, ומה שמתחיל במים יכול להסתיים בארמונות השלטון.

קהיר, איזור התיירות: המעגנים פעם הגיעו למים בזמנים טובים יותר, שלא יחזרו. היום המים ברחו.

7 הממשלות אינן מתפקדות, משום שהן התייחסו אל הבעיה הזו כשולית, וממילא יש להן דאגות קיומיות יותר. במצרים יש ביקורת רבה, שרק תתעצם עוד, על סיסי, שלא דאג לסדרי השקיה חדשים, שלא דאג להוביל מים, והוא מתעלם מן הבעיה, שעוד השנה תתפוצץ, כאשר האתיופים יתחילו לסכור את המים בסכר שלהם. כך היה גם עם בשאר וגם עם המונארך הירדני, או השלטון בלבנון. בעבר הדגש היה על הקמת סכרים כעניין לאומי (למשל על נהר הליטני בלבנון, וכך נוצר אגם קרעון כאגם מלאכותי), אך הסכרים האלה הורידו את המפלס, ונשארה בעיה קשה של מים, לשתייה ולחקלאות.

אחד היחידים שדווקא העביר מים בכמויות גדולות היה מועמר קדאפי, שהמערב חיסל, ולוב נשארה היום עוד מדינה אבודה ללא מים, ולכן ללא עתיד.

בראשית שנות התשעים חנך הקולונל קדאפי את מפעל “הנהר המלאכותי הכביר” (זה היה שמו), שהפך כיום מהשקעה עצומה לסוג של נטל, ויתכן שיופסק. כיוון שלוב היא מדינה מדברית, הרעיון היה להעביר בצינורות מים עתיקים, פוסיליים, ותת-קרקעיים, שהתגלו בדרום סהרה, אל החוף המיושב, עם צינורות בטון באורך 4,000 ק”מ בקוטר 4 מטרים, שהובילו כמות עצומה של 6.5 מיליון מ”ק ביום. הרעיון היה יפה וכך גם הביצוע (עבודה של המערב, כמובן), אך מקורות המים התת קרקעיים האלה אינם מתחדשים, והם הולכים ואוזלים. במקביל, עלות ההתפלה הולכת ויורדת, וספק אם יש כדאיות בהמשך העברת המים, וממילא לוב מצויה במלחמת אזרחים, בקרבות אינסופיים, והרבה זמן למים אין להם, עד להתייבשות המוחלטת, והקריסה.

הממשלות הערביות ש”האביב הערבי” נועד להכחיד אותן, חזרו, וחוסר התפקוד חזר גם הוא. רק המים לא.

אין להן רצו להתערב בנושא המים, אין להן יכולת, ואין להן כסף. האם הטבע גרם לזה? קודם כל האדם, אם היה נערך נכון. אך המלחמות, יחד עם הכישלון הממשלי המוחלט רק האיצו את מה שניתן היה לצפייה.

8 כתוצאה מן הקטסטרופה ההולכת ומתגברת, עשרות מיליונים של חקלאים ובני משפחותיהם צפויים לנטוש את האדמות בשנים הקרובות באיראן, בסוריה, בירדן, בעיראק ובלוב, ולנדוד או לערים הגדולות, או להצטרף לזרמי ההגירה האדירים מערבה וצפונה, בעיקר לאירופה. ההגירה מחויבת המציאות, משום שאין לתושבים איך להתקיים, בהעדר ביטוח לאומי, פיצויים, או תחליפים מטעם המדינה חסרת האונים.

צריך להבין שזו לא רק החקלאות, אלא כל מה שנלווה לנהרות ולאגמים הנעלמים: דגה, בעלי החיים, צמחיית החופים, שייט ותיירות. רבים מתפרנסים משולי הנהרות, וגם אלה יוותרו ללא יכולת הכנסה, ויצטרפו אל גלי הפליטים.

ברגעים אלה נזרעים זרעי הפורענות האירופיים הבאים, אך הם עסוקים עם ההגירה הקיימת, ואינם מבינים את האימה ההולכת ומתרגשת עליהם.

הם יבינו.

9 לא פחות חמור מכך, מלחמות גדולות של יאוש עלולות לפרוץ, בלית ברירה, עכשיו בין בגדאד לשולטן הטורקי, והעיראקים נזכרו רק כאשר המים כמעט ונגמרו. למה לא פעלו לפני עשור? משום שהיו עסוקים במלחמות שלהם. כך גם בין מצרים לאתיופיה, ובין המשטר הסורי לטורקיה, שלוקחת אחוז גבוה של מי נהר הפרת לעצמה. המים שכן מגיעים טורקיה לעיראק או לסוריה מעופשים בחלקם, משום שטורקיה משתמשת בהם למפעלי התעשיה שלה, לקירור או לטיהור וניקיון, והם ממשיכים למרחב הערבי כשהם בלתי ראויים לשתייה.

אך השליטים הערביים חלשים ומוכים, וכולם מנצלים את זה, אך אם לא יהיו מים לשתייה, המלחמות יהיו קשות, כי לא תהיה ברירה. המזרח התיכון מגיע לנקודות השפל שלו.