האם פתח וחמאס צועדים להשלמה? התשובה שלילית.
מאת גיא בכור
קשה שלא להבחין באירוניה ההיסטורית האכזרית של מה שמתרחש בעולם הפלסטיני. בשבע השנים האחרונות הן פתח והן חמאס היו עסוקים לאחוז בגרונה של ישראל, ולטלטל אותה לאובדנה. ישראל הצליחה להתחמק מן הלפיתה, ברצון החיים שלה, בעוצמת החברה שלה, בגדר שניתקה אותם מהם, ובפיקוח ביטחוני קפדני. אלא שבלהט תנועת הלפיתה, החלו פתח וחמאס לאחוז זה בגרונו של זה, וביחד הם גם טובעים. מה שייחלו לישראל חוזר אליהם כמו בומרנג אכזרי.
זה פוגע בלגיטימציה של זה: חמאס מתאר את פתח כתנועה בוגדנית, שנכנעת לתכתיב הישראלי-אמריקני, ואשר סיימה את תפקידה ההיסטורי בהנהגת הפלסטינים. פתח מתארת את חמאס כתנועה בוגדנית בלתי אותנטית, המשרתת אינטרסים זרים, ואפילו לא ערביים, איראניים-שיעיים. כה עסוקים הם בחיסול ההדדי, שאין להם כבר הרבה זמן להתעסק עם ישראל. הפכנו לשוליים, במאבק כלל-ערבי הרבה יותר גדול: מאבק הלאומיות הערבית כנגד מבקש נפשה, האסלאם הפוליטי.
לא להאמין, באין ישראל, אין מי שיציל את הלאומיות הפלסטינית. כל עוד נמצאה ישראל ברצועת עזה, לא יכול היה חמאס לחסל את הפתח, אך ברגע שהתגשמו, לכאורה, כל התקוות הפלסטיניות, והם קיבלו שטח מלא שלהם, אבד הכל. אלמלא צה”ל וההתנחלויות ביו”ש, אותו גורל היה פוקד את הפתח גם שם. איזו אירוניה! הפתח שבאנאפוליס מבקש לסלק את ההתנחלויות לא יוכל יום אחד בלעדיהן. אם יסולקו, אולי תהיה לו מדינה, אך גם הוא ייעלם עימן. במילים אחרות, השארת ההתנחלויות היא היום האנטרס הקיומי של הלאומיות הפלסטינית!
הציבור הפלסטיני האומלל, שבמשך ששים שנה נלקח בשבי רעיון “העניין הפלסטיני” על ידי הפוליטיקאים הפלסטינים, הכניס את עצמו עכשיו למלכוד חדש: “העניין האסלאמי”. בשני המקרים אין לו קול אישי, ולא יהיה לו כזה. הוא עדר, שיורים בו, משלחים אותו לפיגועים נגד ישראל, מזניקים אותו ברכבת ההרים של ההתרסה לסחרחרה רעיונית עוד יותר גבוהה, עד להתרסקות הבאה.
פתח התבלבל בהפגנת ההמונים אתמול בעזה. הוא כנראה לא הפנים שצה”ל הנאיבי, זה שמפקדיו תוזזו על ידי בצלם, העיתונות הבינלאומית ובג”ץ, כבר לא בשטח, כדי להגן עליו. אין עוד כללי פתיחה באש, אין חמלה, אין חוקיות, אין תחקיר ואין חקירה, אין דין ואין דיין. ישר פותחים באש, ובזה נגמר העניין.
ואיפה באמת התקשורת הבינלאומית? איפה כל מוסדות הצביעות הבינלאומיים? האו”ם? בית הדין הבינלאומי לפשעים נגד האנושות? הרי אם ישראל היתה עושה חצי מזה, ובטעות, לא במכוון כפי שזה כאן, כבר היתה נצלבת בכל פורום אפשרי. אבל חמאס? זה מובן מאליו.
מה שעשה חמאס אתמול בעזה הוא שימוש מזרח תיכוני בכללי ההרתעה. מי יעיז שוב להתקהל בצורה כזו כנגד חמאס? הארגון האסלאמי הזה מאותת בכך כי הוא הגיע כאן לנצח, בהסירו מעל השולחן כל רעיון לבחירות חדשות, פלורליזם או משא ומתן עם פתח. מכאן אתם מבינים למה השתעשעתי, כאשר בינואר 2006 אמרה שרת החוץ לבני, לאחר נצחון החמאס בבחירות: לא נורא, בבחירות הבאות יחזור הפתח.
הטבח אתמול היתה דרישת בעלות, זו התנהגותו של בעל הבית, שמותר לו בביתו הכל.
כאשר רואים את נחישות חמאס, שפעילויו פותחים באש בכזו פטרונות, מבינים עד כמה מיפגש אנאפוליס הוא חסר כל חשיבות ותוחלת בנושא הפלסטיני. הטבח של אתמול בא להעיד כי חמאס הוא הוא בעל הבית ברחוב הפלסטיני, הוא השחקן הפלסטיני הראשי ברמה הפוליטית, הצבאית והאלקטוראלית. במילים אחרות, מאותת חמאס, אתם בישראל מנהלים משא ומתן עם מפלגת אופוזיציה, מפלגה שאינה מייצגת עוד את הפלסטינים, שלא תוכל לאכוף הרבה. חמאס ירה אתמול בהמוני הפלסטינים, אך בעצם התיימר לדבר בשמם.
אם חושבים על זה, מה ההבדל בין חמאס לפתח? הרי הממשלה מנסה למכור לנו את פתח כטובים, ואילו חמאס הם הרעים בסיפור הזה. אך אם פתח דוחה על הסף של רעיון ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי (הוא בכלל לא מכיר בעם כזה), מה ההבדל בינו לבין חמאס? ערפאת הכיר ב”ישראל” ערטילאית, שהיום היא יהודית ומחר תהיה פלסטינית. ברגע המבחן לתהליך כולו, ההכרה במדינת ישראל כמדינת לאום, כפי שהם דורשים שהמדינה הפלסטינית תהיה מדינת לאום פלסטינית, חשף הפתח את העובדה המוסתרת, שכל שהוא מעוניין בו הוא לקחת כמה שאפשר, מבלי בעצם לתת דבר. עדיף מי שאומר את מה שבליבו, מאשר מתק השפתים של אנאפוליס.
מדהים לראות כיצד קרס גם “העניין הפלסטיני”, שהיה כלי בידי המשטרים הערביים, מותג, שבו השתמשו לתועלתם. מי מתעניין באומללים של עזה? מי עוזר להם? שכן המשטרים הערביים הבינו שהעניין הפלסטיני, שפעם שיחק לידיהם, הפך לכלי של האסלאם הפוליטי נגדם. הם יעשו לכן הכל כדי לגמדו. גם הם מבינים שזו שאלה של זמן עד להשתלטות חמאס גם על יו”ש. כבר כתבתי שבחוגים סגורים מבינים אינטלקטואלים ערבים כי אם משמעות נסיגה ישראלית מן הגדה המערבית היא שלטון חמאס גם שם, עדיף שישראל תישאר! זו הרי פשיטת רגל של התמיכה בעניין הפלסטיני הקלאסי.
לכל אותם אלה אצלנו, שדרשו באחרונה “לדבר עם חמאס”, באותו להט צדקני נבוב “לדבר” תמיד, לא משנה על מה, העיקר “לדבר” על זה: לבני עמם הם עוללו אתמול את הטבח הזה, לאזרחים, נשים וילדים, כבר לא רק ללוחמים כמו לפני חצי שנה. אז לנו? אין רחמים ואין דיבורים.
חצי מאה לאחר שיאסר ערפאת המציא את העניין הפלסטיני הבינלאומי, ושלוש שנים לאחר מותו, העניין הזה, כנושא בינלאומי, נגמר. הוא נגמר כבר לפני כעשור, אך אנחנו החיינו אותו בהנשמה מלאכותית (בדיוק כפי שזה מתרחש גם עכשיו), כדי שיהיה לנו “פרטנר”, “לדבר”. זו היתה ההזדמנות האחרונה של הפלסטינים לסיים את עניינם ולהפוך למדינה, הזדמנות שההיסטוריה ממעטת לתת, אך ערפאת לא הבין זאת. שלוש שנים לאחר מותו, בטבח לציון יום מותו, כולם ברשות הפלסטינית כבר מבינים זאת. אלא שעכשיו זה כבר מאוחר מידי.
האם נרשמתם כבר לקבלת התראה על כל מאמר חדש באתר שלנו,
ישירות אל האימייל שלכם? עיזרו לי להגיע ל- 3,000 נרשמים.
אבוי, קללת עזה מכה שוב, אך הפעם את השליט החדש: החמאס
קונדוליסה רייס: על העיוורון
הזמן השאול, ותוכנית השלבים של חמאס
