איקארוס הלבנוני והמשיחיות השיעית

מאת ד”ר גיא בכור

המאמר הזה שלי פורסם במקור בשפה האיטלקית (2006) – Nasrallah sfida i sunniti e perde
בכתב העת הגיאופוליטי:
Limes – Rivista Italiana di Geopolitica

מדוכדך, ללא נסיון לטעון ל”ניצחון אלוהי”, כפי שמוצהר בגאווה בשלטי הרחוב בביירות, הודה מזכ”ל תנועת חיזבאללה כי טעה. “אם הייתי יודע שישראל תגיב כך על חטיפת שני חייליה – לא היינו חוטפים אותם” הבהיר בראיון מפורסם מסוף חודש אוגוסט 2006 לרשת הטלוויזיה הלבנונית NTV. בכך התייחס נסראללה לכאורה למערכה בת 33 יום בינו לבין צה”ל, שבה כל צד טען לניצחון, לפחות בנקודות. הצבא הישראלי הצליח לפגוע בתשתיות חיזבאללה שונות, בהם מפקדות רבות, להשמיד את הרקטות לטווח הרחוק כבר בראשית הלחימה, להרוס את קו הביצורים הקרוב לגבול, ולהרוג יותר מ-550 אנשי חיזבאללה שמהווים כשליש מהכוח הסדיר של הארגון, בהם כמה בכירים בדרגי שטח, ולתפוס נשק רב.

אלא שבאופן מפתיע הדכדוך שאחז בנסראללה לא קשור כלל לישראל עימה התגושש, ולא לתוצאות הצבאיות של המערכה האחרונה. הוא ידע כי כשל לא רק מול ישראל, אלא קודם כל מול הכוונה הנסתרת שאותה תכנן, ואשר היא עמדה מאחורי התחמשותו ומאחורי האחיזה שבה נטל מאז שנת 2000 בדרום לבנון: להשתלט על הפוליטיקה הלבנונית והמוסלמית, ולשנות בכך את מאזני הכוח בעולם המוסלמי, השרירים וקיימים באלף השנים האחרון. חסן נסראללה ניסה לפעול נגד ההיסטוריה, חטא בל-יעבור בפוליטיקה המזרח התיכונית, ולשנות באופן משיחי-כמעט את מאזני הכוח הקשיחים כל כך בין השיעים לסונים בתוך עולם האסלאם. ובכך הוא כשל.

*

בני האסכולה השיעית באסלאם, בסביבות 15% מכלל המאמינים, נחשבו תמיד כשוליים בעולמו של האסלאם הסוני, הגאה בעליונותו ובשליטתו. בשל התנגדותם של השיעים לח’ליפים הראשונים באסלאם, בשל נטייתם למיסטיקה, ובשל טענתם כי שערי הפרשנות העצמאית של השריעה (“איג’תיהאד”) IJTIHAD לא נחתמו במאה העשירית לספירה –דחה אותם  השלטון המוסלמי המרכזי. הממלכות הסוניות הגדולות, הממלוכית והעות’מאנית הפיצו את האסכולות הסוניות בהן האמינו בכל רחבי ממלכותיהן העצומות, תוך שמלומדי הדת שלהן דוחים את דרך הפרשנות השיעית. רדיפות לא מעטות התרחשו כנגד בני העדה לאורך ההיסטוריה המוסלמית, עד כי השיעים פיתחו עקרון חברתי המכונה “תאקיה”. על פי עקרון זה הסתירו השיעים את אמונתם מפני הרוב הסוני, מחשש לפגיעה פיזית. מיוסרים ומבודדים, אינם מתחתנים ואינם מתערים כלל עם הרוב הסוני, מאמינים באמונות מיסטיות ובכללי טומאה וטהרה נוקשים (יהודים ונוצרים טמאים על-פי אמונת השיעים) – כך חיו השיעים את חייהם מרבית שנות האלף האחרון של ההיסטוריה המוסלמית. מצב זה נמשך עד לעלייתו לשלטון באיראן השיעית של האימאם הגדול אייתאללה בשנת 1979.

שלטון המלומד הדתי (ולאיאת פקיה), אותה תפיסת עולם שבישר חומייני הדהימה את העולם המוסלמי, ולא פחות מכך את האיראנים עצמם. היתה זו הפעם הראשונה זה אלף שנים שבה השיעה הרימה את ראשה וזקפה את גווה אל מול המדינות הסוניות כשווה אל שווים. עם התלהבות ראשית המהפכה ביקשו האיראנים “לייצא” את מהפכתם, אך היצוא הזה נדחה בצורה ברורה על ידי כל מדינות ערב והאסלאם, שכן מדובר היה בהתעוררות שיעית, להוציא שני מוקדים: דרום לבנון ודרום עיראק. בשני איזורים אלה מתגוררים שיעים, המשתייכים לאותה אסכולה איראנית, האסכולה הג’עפרית. בעיראק בלם הנשיא העיראקי סדאם חוסין כל נסיון להרמת ראש שיעית, תוך שהוציא להורג רבים מבין המוג’תהדים השיעים, פוסקי ההלכה השיעים, ביניהם בני משפחות באקר חכים, בורוג’רדי, צאדר ועוד. נותר רק מקום אחד שבו התרועה השיעית שהגיעה מן המזרח זכתה למענה: לבנון. במדינה חלשה וליברלית זו מצאה כל תפיסת עולם הדים, וכך ארע שעצם הליברליות והפתיחות של המדינה הם שגרמו לאסונה.

הראשון שניסה להרים את ראשם המורכן של בני עדתו המושפלים היה האימאם השיעי שפעל בלבנון האימאם מוסא צאדר (1928-1978). יליד העיר הקדשה באיראן קום, וכבן למשפחה שיעית מכובדת וידועה של אייתוללות שמוצאה ההיסטורי באזורים השיעיים של דרום לבנון התחנך א-צאדר בערים הקדושות לשיעה, נג’ף וכרבלא בדרום עיראק, והוסמך כאיש-דת. בהמשך, למד גם משפטים באוניברסיטה של טהראן. א-צדר הגיע ללבנון בשנת 1959 כמחליפו של המרג’ע (פוסק הדת השיעי) של העיר צור, אך במהרה הפך מקובל בקרב מרבית העדה השיעית והחל לפעול לשינוי מצבה הקשה.

הוא היה כוהן דת מסוג חדש. בניגוד לכוהנים השיעים המסורתיים, האפופים במסטיקה ובשוליות של עדתם, הפך א-צאדר מקובל בפוליטיקה הכלל-לבנונית. בזכות מעמדו הדתי ויכולתו להלהיב ולסחוף את שומעיו בנאומים, הצליח האימאם הצעיר להפוך למנהיג בפועל של העדה השיעית בלבנון. הוא אירגן וניהל שביתות, הפגנות, עצומות ותהלוכות מחאה. במחצית שנות השבעים יסד צאדר את התנועה הפוליטית הראשונה של השיעים בלבנון אי פעם –תנועת “אמל” (תקווה). באוגוסט 1978, בעת שיצא מאיטליה ללוב בהזמנתו של מועמר קדאפי נעלמו א-צדר ופמלייתו באופן מיסתורי. התעלומה מוסיפה להעיב על יחסי קדאפי עם השיעים עד היום. בני משפחתו של א-צאדר אינם מהססים לטעון כל העת שסוכני קדאפי הם שרצחו את האימאם א-צדר ואנשיו והעלימו את העדויות לכך. כיוון שנעלם, והמסתורין נותר עד היום באשר לנסיבות היעלמותו, מצטרפת פרשת א-צאדר לייתר התפיסות המיסטיות של השיעים, הבטוחים שעוד ישוב, כמו האימאם השנים עשר שלהם, מוחמד אלמהדי (868- ), שגם הוא נעלם באופן מיסתורי.

בשנת 1982, ברוח הגותו של א-צאדר, נוסדה בלבנון בחסות איראן מפלגת חיזבאללה, היא “מפלגת האל”. המנהיגים הראשונים של המפלגה: ה”מרג’ע”, דהיינו המנהיג הרוחני, סייד מוחמד חוסיין פדלאללה, והמזכ”לים-המבצעים סובחי טופיילי ואחריו עבאס מוסאווי החלו לנקוט בשיטה ייחודית, שאיפשרה להם לזכות בתמיכת כלל הלבנונים במאבקם להעלות את בני עדתם (“המדוכאים עלי אדמות”) למעלה, בסולם המוביליות החברתית הלבנוני. הם הבינו כי הסולם היחיד עליו יוכלו לטפס במעלה הבלתי הגיוני הזה בפוליטיקה הלבנונית הוא – ישראל. מראשית ייסוד ארגונם הם דיברו על המאבק בישראל (מוקאוומה), אך למעשה התכוונו לעצמם, ולמעמדם הנחות בפוליטיקה ובחברה הלבנוניים. הם ידעו כי אם יתקפו את ישראל מילולית וצבאית הם ייקחו כבת ערובה את הפוליטיקה הלבנונית כולה, המחויבת לכאורה, להתנגד ולהלחם בישראל, וכך היה. הפוליטיקאים הלבנונים האנינים, בעיקר הנוצרים שבהם, סלדו מן השיעים, והיו ביניהם שהתבדחו על המבטא השיעי הבולט בשפה הערבית-לבנונית, אך הסולידריות הערבית הנבובה חייבה אותם לתמוך בחיזבאללה ובמלחמתו בצה”ל. כיוון שישראל נותרה באיוולתה 18 שנים על אדמת לבנון, שימשו חייליה בלי דעת, סולם נפלא עבור השיעים לטפס בו מעלה-מעלה אל רום הפוליטיקה הלאומית, וכך היה. חיזבאללה קנתה לעצמה תהילה ומקום מכובד בפרלמנט הלבנוני המתחדש שלאחר מלחמת האזרחים, והמהלך הושלם. ממדוכאים בעיני עצמם הפכו השיעים לגאוות לבנון כולה. נסיונם להציג את יצאת צה”ל מארצם בחודש מאי 2000 כניצחון של חיזבאללה, הוסיף לתהילתם ברחוב הלבנוני וברחוב הערבי. טענתם המרכזית היתה כי היכן שנכשלו “האחדות הערבית”, “השלום” “הדמוקרטיה” וכל ייתר ההבטחות שנתנו לרחוב הערבי בחמישים השנים האחרונות – הצליחה “ההתנגדות” שלהם, דהיינו הרובה, המסר הפשוט וההתרסה כלפי המערב הנצלני. חיזבאללה זכתה בתהילת ההמונים בעולם הערבי, וסיסמת “ההתנגדות” שלה נכנסה לשיח המזרח תיכוני.

אלא שהיתה זו תהילה מזוייפת, כמו כל דבר בפוליטיקה הלבנונית, שתמיד סחרה במילים ובדם. מזכ”ל הארגון, חסן נסראללה, גאה בעצמו ובמעמדו הבכיר ברחוב הערבי, התחיל להאמין כי ניתן להשיג יותר. שיכור נצחון ומעמד הוא שכח את הכלל החשוב ביותר במזרח התיכון: “הרבה זה קצת, וקצת זה הרבה”. הוא לא הסתפק בעליית מעמד בני עדתו המקופחים למעמד של שווים בפוליטיקה הלבנונית. הוא רצה יותר, הוא רצה לשלוט בפוליטיקה הלבנונית, ברחוב הערבי ואפילו בעולם האסלאם. הוא אף רצה את הלא-יאומן: להרים את השיעים מעל לסונים, וכל זאת באמצעות המאבק נגד ישראל, שלו מחוייב לכאורה הרחוב הערבי והמזרח התיכון כולו. ישראל היתה אמורה להיות המנוף שעליו יטפס מעלה ויפרוש כנפיים אל השמים ואל התהילה, כאיקרוס בשעתו. הוא, חסן נסראללה בן הכפר מלבנון יחזיר את הגלגל בעולם האסלאם אלף שנים אחורה, אל ימי תפארת השיעים והחליפות הפאטמית שלהם, שהנהיגה את עולם האסלאם.

*

נסראללה הביט סביבו בשנות האלפיים וראה הרבה חיזוקים אפשריים לתפיסתו. שנים אלה היו לכאורה “שנים שיעיות” במזרח התיכון. השלטון הדתי באיראן החל לראות את עצמו כנצחי ברפובליקה האסלאמית שהקים, ועליית מחירי הנפט העניקה לו עוצמות שלא ידע קודם לכן. המשטר האיראני האיסלאמי, שמאז הקמתו פעל תמיד בזהירות רבה, הפך שיכור כוח ורהב. הנשיא החדש מחמוד אחמדינג’אד התריס כנגד ההיסטוריה העולמית כולה, תוך השמעה חוזרת ונשנית של הטענה הלא-תאומן כי שואת היהודים והשמדת ששה מליון מהם – לא היו כלל. איראן חותרת להגיע לנשק גרעיני, ובכך לממש את גדולתה הצפויה בעיקר כלפי המערב – אירופה וארצות הברית השנואות עליה.

הפלת שנוא נפשה של איראן, הנשיא העיראקי סדאם חוסין, חיזקה כמובן את האיראנים עוד יותר. היה זה סדאם שנילחם שמונה שנים (1980-1988) בפרסים, במלחמה נואלת שהביאה לכמליון הרוגים בשני הצדדים ללא שום תוצאה ברורה או תועלת. סדאם הרי העמיד את עצמו כנציג העולם הסוני במלחמתו ב”סטייה השיעית”, כמלחמת בני האור בבני החושך הטועים, וסדאם חוסין זה, לא היה עוד. מכאן נפרצה הדרך להרמת ראש שיעית גם בדרום עיראק, להתחזקות אדירה של ה”מרג’ע תקליד” (MARJA TAQLID) המקומיים, ובראשם האייתאללה הגדול עלי סיסתאני, בני משפחת א-צאדר ועוד. בחסות הדמוקרטיה שהביאו האמריקנים, ואשר העיראקים לא ידעו כמוה מעולם, הפכה עיראק למדינה שיעית בשיתוף כורדי, תופעה מדהימה לעומת היותה מדינה סונית המדכאת ביד רמה את אזרחיה השיעים קודם לכן. השיעים בעיראק הם ערבים בהשתייכותם האתנית, בעוד השיעים באיראן הם פרסים, ואף קיימת יריבות היסטורית בין הערים הקדושות לשיעים בעיראק (נג’ף וכרבלא) לבין העיר קום באיראן, אך אין ספק שרבים בשתי המדינות התחילו לדבר על העידן השיעי במזרח התיכון.

הרמת הראש השיעית מלווה, כמקובל בעדה זו, במימד מיסטי-משיחי, תופעה המדאיגה כיום מאוד את המערב. כל תפיסת הנשק הגרעיני של איראן מלווה במימד משיחי-אפוקליפטי אצל המנהיג הרוחני עלי ח’מנאי ואצל הנשיא מחמוד אחמדינג’אד, כלומר השמדה של המערב עשויה לזרז את בוא המהדי וחזרת עוצמתה של השיעה. כך למשל קרוייה המיליציה השיעית הגדולה כיום בבגדאד – “צבא המאהדי”, על שמו של האימאם ה-12 שאסכולה זו מאמינה בו, האימאם מוחמד אלמאהדי (868- ) ואשר נעלם, ועד היום ממתינים לשובו. המיליציה הצבאית השיעיתהזו נמצאת תחת פיקודו של מוקתדה צאדר. “צבא המהדי” הוא לא רק הכוח הצבאי הגדול ביותרהנמצא כיום בבגדאד,אלא הוא גם הכוח צבאי הגדול יותר מכל הצבא וגופי הביטחוןהעיראקים העומדים לרשותה של ממשלת נורי מאליכי בעיראק, שיעי גם הוא.ההערכה היא שלרשותו של מוקתדהצאדר עומדים היום בין 15 ל-20 אלף נושאי נשק,שרובו סופק על ידי האיראנים.

הנכונות להתאבד למען המטרה (“אסתשהאד”) נולדה גם היא אצל השיעים בעידן המודרני: במלחמת איראן-עיראק בת שמונה השנים, או אצל השיעים של חיזבאללה. התופעה רוויה אמונה דתית עמוקה, משיחיות ומיסטיקה. במהלך “מלחמת לבנון השנייה” נתפסו אצל אנשי ה”חזבאללה” בכפר מארון אלראס ארבעה עותקים של ספרון בו 64 עמודים בשם “הג’יהאד” (מלחמת הקודש של המוסלמים בכופרים). הספרון מנתח את משמעותו האסלאמית הדתית של ה”ג’יהאד” על בסיס תפיסת העולם של המנהיג הרוחני של איראן, עלי ח’אמנאי. HAMENAI. הספרון רואה בג’יהאד דוקטרינה ודרך פעולה, שבאמצעותן יכול מוסלמי “להקריב חייו למען אללה ולהגיע לגן עדן” . פסגת ה”ג’יהאד” הינה ה”שהאדה” , כלומר מות הקדושים למען אללה, שהינו “פרס” הניתן ללוחם המוסלמי שנהרג בשדה הקרב. יצוין כי “הג’יהאד” וה”שהאדה” הינם שני מרכיבים מרכזיים בתפיסת עולמם האסלאמית-דתית של מייסד המהפכה האסלאמית באיראן, האיאתאללה ח’ומיני ושל יורשו  האיאתאללה עלי ח’אמנאי. תפיסת עולם אסלאמית רדיקאלית זו מופצת ומוטמעת בלבנון בקרב ה”חזבאללה” בפרט ובקרב העדה השיעית בכלל, באמצעות פעולות אינדוקטרינציה אינטנסיבית (ה”דעוה”). היא מהווה את התשתית האידיאולוגית האסלאמית-דתית, שעל ברכיה מתחנכים הכוחות המזוינים באיראן, לרבות “משמרות המהפכה”, ולוחמי ה”חזבאללה” בלבנון. 

משמעות תפיסת עולם זאת הינה, שבראיית ה”חיזבאללה” לוחמיו אינם רק בעלי זהות לבנונית אלא בעיקר מוסלמים שיעים, לוחמי ג’יהאד , הממלאים חובה דתית ראשונה במעלה של מלחמת קודש והקרבה עצמית למען אללה. אידיאולוגיה זאת, המוטמעת בקרב הלוחמים, מגבירה ללא ספק את המוטיבציה שלהם במלחמתם נגד צה”ל ומאבקם העיקש נגד מדינת ישראל. בהתבסס על כך, נאמר בספרון ל”מאמין-הלוחם”: “כל העיניים צופות אליך וממתינות לפעולותיך, שהנחילו לאומה (המוסלמית) כבוד וניצחונות”, נאמר בסיכום. “היית העבד הנאמן, שאינו יורה קליע, אלא כדי לרצות את אללה. שכן, עזבת את העולם הזה וביקשת למות מות-קדושים למען אללה. או-אז נפתחו בפניך שערי הג’יהאד, אשר נפתחו ע”י אללה רק עבור מאמיניו הנבחרים, כפי שמציין “אמיר המאמינים” (כלומר, הח’ליף עלי). לכן, עליך להתוודע אל הנועם בו אתה שרוי ועליך לחוש ולהודות לאללה, ישתבח ויתעלה, ולבקש ממנו לסלול בפניך דרך ישרה ובטוחה ולהתמיד בדרכך”. ספרון שיעי אחר נשא את הכותרת “מנעמי הקבר”.

השבועון המצרי “רוז אל-יוסף” פרסם באחרונה תחקיר תחת הכותרת “מיליציות הילדים של חזבאללה”. התחקיר חשף שחיזבאללה הקים מיליציות חמושות המונות למעלה מ-2,000 ילדי שאהידים בגילאי 15-10 וכי אגודת “צופי המהדי”, הקשורה לארגון חיזבאללה, היא שמכשירה את הילדים למסור את נפשם, תופעה שנולדה בשנות השמונים במלחמתה של איראן בעיראק.

 “חיזבאללה לקח ילדים טהורים והרכיב מיליציות חמושות. לפני פרוץ המלחמה האחרונה עם ישראל הופיעו ילדים אלו מדי שנה רק במסגרת חגיגות יום ירושלים כיחידות המכונות יחידות ה-14 בדצמבר, אך היום הם נושאים את הכינוי ‘איסתישהאדיון’ (מתאבדים ISTISHHADIUN)”, נכתב בתחקיר. “מדובר בילדים שטרם מלאו להם עשר שנים, הלובשים מדי צבא בצבעי הסוואה, מסווים את פניהם בצבע שחור, נשבעים את שבועת הג’יהאד ומלחמת הקודש ומשתייכים לאגודת ‘צופי המהדי’… הילדים נבחרים על ידי האחראים לגיוס בחיזבאללה על פי קריטריון אחד והוא עובדת היותם ילדיהם של מוסרי נפש”.

אגודת “צופי המהדי”, נכתב בתחקיר, היא המכשירה את הילדים ללכת בדרכם של אבותיהם. “האגודה מלמדת את הילדים את יסודות האידיאולוגיה השיעית ואת האידיאולוגיה של חיזבאללה. כותרת השיעור הראשון שלהם היא  ‘ישראל מדינה בת חלוף'”. מהתחקיר עולה עוד כי בכירי הארגון אינם מתכחשים לגיוס הילדים. סגנו של מזכ”ל חזבאללה, נעים קאסם, אמר לרדיו קנדה: “אומה בעלת ילדים איסתישהאדיון היא אומה מנצחת יהיו אשר יהיו הקשיים הניצבים בפניה. ישראל אינה יכולה לכבוש אותנו או לחלל את אדמותינו משום שיש לנו בנים שאהידים שיפנו מעל פני האדמה את זוהמת הציונים שכבשו אותה וחיללו אותה. הדבר יעשה באמצעות דמם של האיסתישהאדיון כדי שנשיג בסופו של דבר את מטרותינו”.

התחושה של זינוק שיעי הביאה להתעוררות שיעית גם במקומות הימצאות נוספים שלהם במפרץ הפרסי, למשל באי בחריין, שם השיעים הם רוב, בסעודיה, בקטר ועוד. עם רוח גבית התחילו השיעים לשלוח שלוחות ראשונות גם למדינות שנחשבו כמדינות סוניות באופן בלעדי, למשל מצרים. במצרים התקיימה כזכור ח’ליפות שיעית פאטמית וקהיר שימשה בירת החליפות הזו במשך 200 שנה (969-1171). מצרים, שתמיד שררה בה מתינות כלפי כל האסכולות באסלאם, הפכה למטרה מבחינת ההתעוררות השיעית, ובבחינת “החזרת עטרה ליושנה”. בכל המקומות האלה שימשה ההתנגדות לישראל כאמצעי לגיוס תומכים לאסכולה השיעית. הם דיברו על ישראל, אך התכוונו לעצמם ולעולמם בתוך האיסלאם.

*

נסראללה לא שאף לפתוח במלחמה גדולה כנגד ישראל, ובכל מיקרה לא כעת. זו היתה ישראל שבחרה לפתוח כנגדו במלחמה, כדי להסיר, בצדק, את איום הארגון הטרוריסטי מעל גבה. ישראל לא ידעה כי חיזבאללה הפך את דרום לבנון למבצר בצור של אשליותיו, עם אלפי משגרי טילים, מחפורות ובונקרים נסתרים. לא רק כנגד ישראל הקים אותם נסראללה בעידוד איראני, אלא כהד לחזונו המשיחי לכונן ציביליזציה שיעית, שתישען על המאבק בישראל, כשם שמשטר המיעוט העאלווי בסוריה נשען באופן קיומי על התנגדותו לישראל. הטילים כוונו לישראל אך למעשה התכוונו לבוא חשבון עם אלף שנות השפלה שיעיות. מנהיגי ישראל חשבו כי מדובר במאזן כוחות צבאי, בעוד שמבחינת נסראללה היה מדובר כאן במשהו גדול הרבה יותר, מטאפיזי, היסטורי, מתוך כוונה להחזיר עוצמה שיעית שנודעה רק לפני אלף שנים.

המוכנות של חיזבאללה עשתה את שלה אל מול צה”ל המופתע ממידת הנחישות המשיחית-כמעט של לוחמי חיבאללה, אך המלחמה הוכרעה לרעתו של הארגון השיעי. לא רק ברמה הצבאית מול ישראל, זה פחות מרכזי לצורך מאמר זה, אלא ברמה הלבנונית, הערבית והמוסלמית. נסיונו של נסראללה לכונן מנהיגות שיעית כלל-לבנונית – נכשל, לפי שעה.

בנאומיו המוקלטים במהלך הלחימה הוא הקפיד להופיע תמיד עם דגל לבנוני ודגל חיזבאללה מאחוריו, כאילו מדובר באדוניה של המדינה, בנשיאה, במפקד הצבאי העליון שלה ובסימבול הלגיטימיות שלה –גם יחד. החירות שנטל לידיו להנהיג את לבנון למלחמה הרתיחה את האחרים במדינה, ושברה את האיזון העדין שהשיג ארגונו מאז היווסדו. “ההחלטה על מלחמה ושלום צריכה להישאר בידי המדינה ולא בידי שום מליציה שרוצה מלחמה או שלום ברגע כלשהו וזאת משום שהדבר משפיע על כולם” התבטא מנהיג הדרוזים בלבנון, האנטי-סורי וואליד ג’ונבלאט בראיון לערוץ הטלוויזיה הלבנוני “אלמוסתקבל” (“המחר”). ג’ומבלאט, באומץ לב לא מקובל בלבנון הוביל את הביקורת כנגד חיזבאללה ונסראללה אישית. הוא הבין בדיוק מה עומד מאחורי התקפות חיזבאללה על ישראל. כבן למיעוט דרוזי מאויים הוא הבין היטב את נסיונו של נסראללה לרומם בן מיעוט מקופח אחר. “אני לא חושב שכל התושבים בדרום רוצים להימלט מבתיהם בכל עשר שנים. אני מבין את שכרון הניצחון, אולם אני שואל לאן אנחנו הולכים? אנו נהפך לארץ חרבה אשר נספחת לסוריה ואיראן שרוצות לנהל משא ומתן עם ארצות הברית על שרידי המולדת הלבנונית”, אמר ג’ומבלאט בתום הקרבות.  בכל מקרה הוא הבהיר כי “הקמתה של ”מדינת חיזבאללה” בתוך שטחי לבנון היא דבר פסול”.

אם הסונים, הנוצרים והדרוזים היו מוכנים לקבל בתום מלחמת האזרחים במדינה (1975-1989) את השיעים במוקדי ההכרעה בארמון הצנובר (הוא הפרלמנט הלבנוני) הרי בשום אופן לא היו מוכנים לקבלם כעליונים עליהם. היתה זו הפרה ברורה של עקרון “החיים במשותף” שקיבלו על עצמן כל העדות במדינה בתום מלחמת האזרחים, ואשר מופיעה גם כעיקרון קונסטיטוציוני בחוקה הלבנונית המחודשת. עקרון חוקתי זה קבע כי שום עדה לא תדרוש לעצמה עליונות על האחרות, ולכן כל דבר חוק המעניק עדיפות כזו ייפסל על ידי בית המשפט החוקתי של המדינה. חיזבאללה התעלם מן העיקרון, קודש הקודשים של לבנון החדשה, ובכך איים עליה ועל קיומה. על זה גורמי הכוח בלבנון לא היו מוכנים לסלוח. הצלחתו של חיזבאללה נתפסה מבחינתם כאיום קיומי עליהם.

הם דחו באופן פומבי את נסיונו המשיחי של חיזבאללה השיעי, ובכך הם בודדו את השיעים מחדש, ודחקו אותם שנים אחורה. כך קרה שבאופן פרדוקסלי דווקא חיזבאללה, שהעלה את השיעים והכניס אותם אל מעגלי השלטון בביירות, הדף אותם במו ידיו החוצה. האיש שרצה יותר – נסראללה – קיבל פחות. הוא ידע להעלות את השיעים שלו למעלה – והוא שהוריד אותם חזרה למטה. אפילו בתוך העדה השיעית החלו נשמעים קולות כנגדו. בראיון ליומון הלבנוני “א- נהאר” דרש המופתי השיעי של צור ומחוז ג’בל עאמל, סייד עלי אל-אמין, מממשלת לבנון לשאת באחריותה ולפרוס את צבא לבנון בדרום המדינה, שכן היא האחראית לביטחון הדרום ולא שום קבוצה נפרדת כלשהי. אל-אמין מתח ביקורת על טענת חיזבאללה כי הארגון הוא מגינה של לבנון, וטען כי “אין קבוצה שהיא לאומית ונאמנה יותר מקבוצה אחרת”. לדבריו, “העדה השיעית לא נתנה לאיש ייפוי כוח להכריז בשמה מלחמה”, אדרבה “היא התנגדה למלחמה והיא נאמנה למדינה כמו שאר העדות בלבנון”. יו”ר הפרלמנט הלבנוני, מנהיג התנועה היריבה לחיזבאללה בעדה השעית, תנועת אמל, הבין גם הוא לאן נושבת הרוח, והוא פתח בשביתת שבת מתוקשרת בפתח בניין הפרלמנט שלו, כדי להחזיר את עצמו ואת ארגונו אל אור הזרקורים, לאחר שנדחק משם בשנים האחרונות על ידי חיזבאלה ותפארתו-לכאורה.

מילא לבנון, אך ההתנגדות לא התפתחה רק שם. העולם הסוני, החרד מפני הזינוק השיעי, שאולי יגובה בעתיד גם בפצצה גרעינית שיעית, החל להארגן. הוא מבין טוב מאוד מה משמעות עליית המשיחיות השיעית ועל חשבון מי יבוא הדבר. השיעים יסתבכו במלחמה גדולה עם המערב, אירופה וארצות הברית, טוענו כוהני דת סעודים, ובכך ימיתו שואה על העולם כולו. הדי ההתארגנות האנטי-שיעית ניכרים כבר במזרח התיכון.

עיראק כבר חווה מלחמת אזרחים נוראה, שבה התוקפים הם בעיקר סונים, אשר אינם מוכנים לקבל להגמוניה שיעית עליהם. במסגרת המלחמה הזו פוגעים הסונים בסממני קדושה מרכזיים ביותר של השיעים בעיראק. כך למשל פוצצו מיסגדים מרכזיים, כמו קבר הזהב הנפלא של האימאם ה-11 של השיעים, חסן אלעסכרי (846-874) HASAN AL-ASKARI בעיר סאמארא, או כאשר חמושים סונים פתחו באש על תהלוכה של צליינים שיעים,  שעלו לרגל למסגד האימאם השביעי מוסא אלכאד’ם (745-799 )  MUSSA AL-KATHIM שליד בגדאד. היה זה הטרוריסט הסוני איש “אלקאעדה”, אבו מוסעב אלזרקאווי אשר קרא לחיסול השיעים כולם בעיראק, עד שחוסל בעצמו על ידי האמריקנים. באגרות התיאולוגיות שפרסם זרקאווי בחייו הוא התבסס על התייחסותם השלילית של מלומדי דת ומחברים סונים ידועים כמו אבן תימייה (1328-1263 (ואחמד בן חנבל (855 -780) כלפי השיעים – לרבות האופן בו השיעים “סילפו את הקוראן”, לטענתו, והוציאו עצמם מכלל האומה המוסלמית.

זרקאווי כתב על  “בגידתם הבלתי-נסלחת” בעבר, בעות’מאנים, בעת שאלה היו לטענת זרקאווי בצרה, בשעת מלחמה עם כופרים נוצרים בעת המצור על וינה בשנת 1683 לספה”נ. בגידה זו, לטענתו, מנעה מהמוסלמים- הסונים ניצחון בטוח. מסיבה זו, הנמשכת לטענתו עד היום,  יש להוקיעם, ולכן מוצדקת הריגתם.

באופן שנראה מפתיע היפנתה מנהיגות העולם הסוני את גבה אל חיזבאללה גם בעת קרבות חיזבאללה מול ישראל. עבדאללה מלך סעודיה חבר עם מובארק נשיא מצרים, חוסין מלך ירדן, מדינות המיפרץ הפרסי וצפון אפריקה לברית סונית, יחד עם השלטון באנקרה. דווקא הסעודים, שתמיד פעלו מאחורי הקלעים, עמדו הפעם חזיתית נגד חיזבאללה ולשם כך גייסו את מיטב העיתונאים הפועלים בחסותם. מאמרי המערכת הנוקבים כנגד איראן ובני בריתה בלבנון שכתב העורך הראשי של היומון הסעודי “אל-שרק אלאווסט” היוצא לאור בלונדון, טארק אלחמיד, הדהימו את השיעים. אלחמיד קבע כי בעצם מדובר במלחמה איראנית-שיעית כנגד ישראל, אשר לבנון אך משמשת לה זירה, וכי הטענה כי מדובר במלחמה ישראלית-לבנונית הינה שקר, עד כדי כך. הנשיא המצרי חוסני מובארק הבהיר מצידו כי לא יסכן חיילים מצריים למען לבנון, ושר החוץ של קטר הגיע לירושלים, כך נטען בעיתונות הישראלית, כדי לתאם את מהלכי מדינות ערב המרכזיות עם ישראל.

ירדן הסונית, שהרוב השיעי בעיראק קרוב לגבולה, מוטרדת מן הנושא גם היא. במאמר שפירסם הליברל הירדני-אמריקאי, ד”ר שאכר אל-נאבולסי, בעקבות המלחמה בלבנון, הוא הזהיר מפני כוונת חיזבאללה להשליט את תפיסת עולמו הרדיקלית על העולם הערבי כולו. “הפחד אינו מפני ניצחון חיזבאללה כתנועת התנגדות הפועלת נגד ישראל, אלא מפני ניצחון האידיאולוגיה של חיזבאללה בעולם הערבי”, כתב, “באופן כזה שלדור השני של תומכי חומייני (קרי, אחמדי-נג’אד והאנשים שסביבו) אין עוד צורך לייצא את המהפכה של חומייני כפי שהתאמץ לעשות חומייני בחייו. באופן עקרוני, חיזבאללה בלבנון כבר ייצא את עקרונות המהפכה הזו בדרך עקיפה, שעתה, בזכות המלחמה עם ישראל, מצויה בכל בית ערבי ובכל ראש ולב ערבי… הסכנה לחירות ולדמוקרטיה טמונה בניצחון האידיאולוגי של חיזבאללה ולא בניצחון הצבאי”.

כך הפך העולם הערבי למודאג וטרוד מחזרת השסע הסוני-שיעי, אך במו ידיו גם האיץ נסראללה את היווצרותה של “ברית סונית” של אינטרסים, מונח שבעבר, בימי המהפכנות הלאומית האנטי-דתית והפאן ערביות לא היה עולה כלל על הדעת. השיעים הם שהעלו את המינוח הדתי מחדש אל מפת המזרח התיכון, וכיוון שכך הם גם מובסים על ידו. כל עוד מדובר במלחמה כנגד ישראל העולם הערבי אולי יתמוך בהם, אך כאשר מדובר בהרמת ראש שיעית כנגד ההגמוניה הסונית בת אלף השנים, זה בלתי נסלח. כדי להשיג שוויון במערכת הלבנונית הסכימו הערבים לשימושו של חיזבאללה בתירוץ המאבק נגד ישראל, אך לא לעליונות עליהם. זו גם הסיבה ששליטי מדינות ערב שתקו בזמן מלחמת ישראל עם חיזבאללה. קשה היה להם להסכים לניצחון ישראל, אך הם ייחלו לתבוסתו של חיזבאללה. הרמת הראש השיעית הטרידה אותם, כך נראה, יותר מאשר אוייבי האתמול, הישראלים.

גרוע מכך מבחינת השיעים. מאבקם הדתי עורר את המימסדים הדתיים הסוניים האדירים בקאהיר (מוסד אלאזהר) ובסעודיה. בשורה של פסקי הלכה (פתווא) שהדהימו את העולם הערבי יצאו פוסקי הדת הסוניים המרכזיים כנגד מאבקו של חיזבאללה, אם כי אחרים תמכו בו. בראשית חודש ספטמבר 2006 יצא המרצע מן השק: אחד מחשובי פוסקי ההלכה של העולם הסוני, ובוודאי המפורסם שבהם, השיח’ ד”ר יוסוף קארדאווי הזהיר במסיבת עיתונאים בקאהיר מפני “פריצת האסכולה השיעית למצרים, כאשר אנשי האסכולה מנסים להפיץ את אמונתם במצרים, שהיתה תמיד ידידותית לאנשי הבית” (הכינוי “אנשי הבית” מתייחס לצאצאיו של הנביא מוחמד ובעיקר אל השיעים). קרדאווי קבע כי נסראללה “קנאי עיוור” לאמונתו ולאסכולה שלו (השיעית) באסלאם, “אם כי הוא טוב מן האחרים, התבוסתנים המשתמטים מן הערכה”. קרדאווי שרטט באופן החד ביותר את יחסו של האסלאם הסוני אל המיליטריזם השיעי כאשר קבע כי “אני תומך בחיזבאללאה בהתגדות שלו (נגד ישראל), אך לא אסכים שיכנס לארצנו”, תוך שהזהיר בפירוש ממעשי טבח “כמו בעיראק” בין סונים לשיעים, “אם תתבצע חדירה כזו למצרים, ועלינו להיות על המשמר”. במהלומה ברורה לכוונו של נסראללה הוסיף: “חסן נסראללה אינו שונה מן השיעים הקיצוניים, ואנו לא יכולים להתעלם מכך”.

מה שמדאיג במיוחד את אנשי הדת הסונים המרכזיים היא חבירתו של האסלאם השיעי עם המיסטיקה האסלאמית המכונה “תצאווף” tasawwuf, תופעה שהזרמים המרכזיים באסלאם תמיד ראו בדאגה. המסטיקה מוצאת מענה אצל צעירים לא מעטים, ביניהם במצרים, וכנגד זה יוצא הזרם המרכזי באסלאם. כזכור בעידן המודרני היו אלה השיעים בלבנון אשר פתחו בשנות השמונים בסדרת מעשי ההתאבדות כנגד ישראל, תופעה המגיעה מעומקי המסטיקה השיעית של הג’יהאד והדרך המהירה ביותר לזכות בו ובחיי העולם הבא. ההתאבדות פסקה אצל השיעים בסוף שנות השמונים, כאשר המנהיג הרוחני של חיזבאללה, שייח’ מוחמד חוסין פדלאללה פרסם פסד הלכה, האוסר את התופעה בשל הפיכתה לפחות אפקטיבית מבחינה צבאית. אז נדדה התופעה אל האיסלאם הסוני- אצל הפלשתינים, ומשם התפשטה אל כל רחבי העולם הערבי, כאשר הפעם ערבים הרגו ערבים. הפחד מהתרחבות נוספת של תופעה מיסטית זו עומד גם הוא מאחורי התנגדותם של כוהני הדת הסוניים מן הזרם המרכזי לעלייה השיעית.

השייח קרדאווי דיבר על נסראללה השיעי-לבנוני, אך התכוון גם לאחמדינג’אד, הנשיא האיראני השנוי במחלוקת בעולם הסוני. מבחינת מנהיגים סונים רבים מעשה נסראללה כמעשה אחמדינג’אד: הם מבינים ששניהם מתריסים כנגד ישראל מתוך תקווה להגיע להגמוניה של עדתם במרחב המוסלמי העצום. מבחינת המנהיגות הסונית הרוחנית דבר זה נתפס כאנומליה, ומבחינתם הוא לא יקום ולא יהיה.