הנה הוא, ההמנון הבלתי רשמי של המצאת “הערביות”, משנת 1960, שיא האחדות הפן-ערבית הגדולה, לאחר המהפכה הצבאית של 1952 במצרים והפלת המלך, וכמובן הקמת “הרפובליקה הערבית המאוחדת”, והאחדות המפוברקת עם סוריה. את היהודים ואת הזרים שלהם המצרים כבר טיהרו בשלב הזה, למען איזה “סערוב” (הפיכה לערבי).

מה עשה גמאל עבד אלנאצר כאן? לקח את הכוכבים הגדולים ביותר של הזמר המצרי מתקופת המלוכה, והמציא דרכם את “הפן ערביות”, בחסותו כמובן. והם ענקים באמת, וכך המוזיקה הגאונית כולה. הנה מלחין השיר, והזמר המהולל מוחמד עבד אלווהאב מנצח באופן כמעט רובוטי (10:28) על המזמור, שאין בו אפילו מילה אחת של אמת.

צפיתי בסרטון לראשונה בקהיר בשנת 1982, כאשר הטלוויזיה המצרית הקרינה אותו ללא סוף, לרגל החזרת סיני, ושוב ב 1989, עם “חזרת טאבה”. רווחים למצרים, שהוצגו כרווחים לאיזו “אומה ערבית” מדומיינת. השיר מוגדר כ”אופרטה”, וכלי הנגינה בו מערביים, עם סולמות מזרחיים, עוד חידוש של “הערביות”.

נוסטלגיה וצעידה במדים (באיזור הזה, צעידה חגיגית בקצב המארש נותנת תחושה שהפנטזיה אמיתית). המקום האחרון בו עדיין חייה אותה ישות “ערבית” מדומיינת, היא דווקא במוחם הקודח של כמה ישראלים.

התרגום החופשי של מילות השיר הוא שלי.

נשף המסיכות של לילה, והואלס האחרון במצרים

לקרוא ברצף את מאמרי האתר על מצרים 

מי שהמציא את הערביות היו “מדינות הטבעת”, כלומר אלה שסבבו אותנו, והמציאו את תיאוריות המהפיכות הפן-ערביות הגדולות, שנועדו להשליט את כל האחרים, תחת שלטונן. “סוריה הגדולה”, “מצרים של הסוציאליזם הערבי” ו”הנאצריזם” (השבוע הלך לעולמו אידאולוג הנאצריזם, האייקון האנטי-ישראלי מוחמד חסנין הייכל), “הבעת’ הערבי”, “המפלגה הסורית החברתית”, “לבנון הרב תרבותית”, או “המרד הערבי הגדול של ההאשמים”. כל אלה היו יצירים אידיאולוגיים מומצאים. כל אחד דיבר על “ערבים”, והתכוון לשלטון של עצמו.

לצפות ברצף בקריקטורות של מושיק גולסט

בהמצאת “הערביות” היו הנוצרים שותפים מוליכים. בהיותם לא-מוסלמים, הם חיפשו מגדיר שיאפשר להם להשתלב, וזו הערביות. גם הם “ערבים”, וכך היה עם מיעוטים אחרים. כך קמה הפיקציה הסורית, שכולנו “ערבים”. הרי איך קראו ל”הר הדרוזים” (“ג’בל א-דרוז”). במשטר משפחת אלאסד? “הר הערבים” (“ג’בל אלערב”). אצלנו אין עדות, דתות ומיעוטים, כולם “ערבים” (הנוצרי מישל עפלק המציא את
מפלגת הפן-ערביות, הבעת’, עדיין מפלגתו של אסד). אבל התפוז הלך והרקיב, וגם הנוצרים כבר טוהרו מן המרחב “הערבי”. כמה אירוני, המקום היחיד בו הם עדיין משגשגים ומתרבים הוא בישראל.

בל”ד לא ראתה את עצמה מפלגה “פלסטינית”. המנהיג הנוצרי שלה, עזמי בשארה, תמיד טען שאין בכלל עם פלסטיני. היא ראתה את עצמה כמפלגה “ערבית”,ולכן העריצה את בשאר אלאסד. אך הזהות הערבית כבר לא קיימת, ומה שנשאר זה להצטרף בשקט אל העם המומצא. ועל מה יושבת בל”ד? על המפלגה הקומוניסטית הערבית, שרבים מבכיריה היו נוצרים, כמובן. “ערבים”.  

“הערביות” הפכה למפלט למי שאין לו הגדרה; ברירת מחדל. למשל, המשורר סמיח אלקאסם, שכבר הלך לעולמו. הוא היה דרוזי ישראלי, שתי הגדרות שאי אפשר להשמיע במרחב המזרח התיכוני הכללי. אז הוא הוצג כ”משורר ערבי”. אבל עכשיו גם זה כבר נעלם.

אחר כך שקעו מדינות הטבעת, ועלה כוחן של מדינות המפרץ, שבזכות הכסף שלהן רצו הפעם הן להכפיף את כל האחרים תחת חסותן “הערבית”. אך הכסף מתחיל לאזול, נפט יש כבר לרבים, וכוח הפטרודולרים קורס לנגד עינינו. הערביות ככלי שליטה – הפכה מיותרת.

(עולה מיכנית הזמרת שאדיה, לימים פגשתי אותה במצרים, והצטלמתי איתה):

מולדתי, המולדת היקרה בעולם,

מולדתי מצודת החירות.

הבונה את התקווה, והורסת את העבדות.

הקול, קולך חופשי וערבי.

מבנך מפלדה, לא מזרח ולא מערב,

חולותייך ככחל לעיני,

ומשבי הרוח שלך כבושם לאפי.

את אהובתי, מולדתי הערבית.

ישראל היתה הוו עליו נתלה הפסיפס האדיר והמבוהל הזה: 

יש רק מכנה משותף אחד לכל “הערבים”, וזו השנאה לישראל. דרכה אפשר היה לנתב את כולם לנתיב המדומיין, לאותו “ארמון חלומות של הערבים” (שהמציאו תומס אדוארד לורנס, “לורנס איש ערב”, בספרו “שבעת עמודי החוכמה”, וגרטרוד בל). המלחמות נגדה, המאבק “התרבותי”, “ההתנגדות”, דילמת השלום. “הערביות” המציאה איזו “ישראל” מדומיינת כמוה, מרושעת, אכזרית וחייתית, כדי שאפשר יהיה לשנוא אותה לעד. הרי בלעדיה אין “ערביות”.

אך בשנות התשעים ואילך ישראל הפסיקה להסעיר את “הערבים”, וקשה היה כבר להסתיר באמצעותה את הצרות שלהם, עד הקריסה. הדבק – הפסיק להדביק, ומה שנשאר זה “האביב הערבי”, שלא היה לא אביב, ולא ערבי.

הסחת הדעת המוחלטת – הפסיקה להסיח את הדעת. ההיפך, היא הפכה לאות ולמופת כיצד יש לחיות נכון, ואסון לשליטים.

(עולה מיכנית הזמרת “וורדה האלג’יראית”):

מולדתי, מהפכה על האימפריאליזם שלהם,

אלג’יר שלך הרסה אותם באש,

הלוואי ונמות כולנו מות קדושים עבורך.

סלעי הרינו יחריבו אותם,

סוף האימפריאליזם בידינו,

זמנו פס מן העולם.

לא באלג’יר ולא בעומאן,

המהפכה תגבר על העריצות,

את מולדתי, הדופק של העם הערבי.

למה זה קרס?

המזרח התיכון יושב כבר 5,000 שנים על ציר שיש לו שני קטבים: מסופוטמיה, כיום עיראק, ועמק הנילוס, מצרים. אך האמריקנים הפילו אישית גם את סדאם חוסין (מנהיג הערביות הסונית) וגם את חוסני מובארק (מנהיג הערביות הסונית), והציר נשבר, ללא תקנה.

מות הערביות מזוהה עם בגידת האמריקנים, שהחריבו את הציר הסוני, ובעצם את ה”עולם הערבי”. המרחב הסוני חש שעכשיו האמריקנים והרוסים רוצים לכפות עליו את שלטון השיעים, גם בסוריה וגם בתימן, וכמובן באיראן. הוא לא יסכים לכך בשום אופן. לא על סוריה הוא מקונן, אלא על עצמו.

אז מי הרג את הערביות? באיזור הזה תמיד יאשימו אחרים. אך במיכניקה של כוחות אפלים, שאינם שולטים בעצמם, הערביות הרגה את עצמה.

(עולה הזמרת “נג’את הקטנה”):

מולדתי, גן עדן אנושי רב חסד,

על תהילתה וקיסמה,

בתו המלחמות נחזור עם רכושך,

סכר (אסואן) וקח מטובו,

צור, זרע ובנה במהפכה,

לעבוד אותה בליבנו.

מולדת הריבונות,

מולדת הגאווה, מולדתי הערבית.