"אוכלים צרות וקוצרים קדחת"

הגנב הזה! אמרתי לאשתי שהוא יגמור בכלא

מאת ד”ר גיא בכור

כאלה הם בדיוק, עיניכם הרואות, כל האנשים הקטנים – אין בהם לא מרה שחורה ולא דאגות של בעלי בתים קטנים. אדרבה: יש להם שֵם בעולם של אנשים שנונים, של נפשות מלאות שמחה וחיים. עניים, אך עליזים. קשה לומר בעצם על מה גאוותם. על לא כלום, שכה אחיה. ובאשר לחיים, תוכלו לשאול אותם, למשל: “על מה אתם חיים? “, והם יענו לכם: “על מה אנחנו חיים? הרי אתם רואים, חה,חה, אנחנו חיים”. . . והנה זה פלא: בכל עת שתראו אותם הם מתרוצצים כעכברים מורעלים, זה לכאן, זה לשם, ואף פעם אין להם זמן. “לאן אתם רצים?” – “לאן אנחנו רצים? הרי אתם רואים, חה חה, אנחנו רצים. אולי אפשר יהיה להרוויח משהו לשבת. . .” להרוויח משהו לשבת – זה האידאל שלהם. כל השבוע הם עובדים ועמלים בפרך, שופכים את זיעת אפם, זורעים בדמעה, לועסים אדמה, אוכלים צרות וקוצרים קדחת – העיקר שיהיה דבר מה לשבת…

שלום עליכם, “עירם של האנשים הקטנים”, תרגום: בני מר, הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2005. על כתריאלבקה היהודית שבמזרח אירופה.

אין לי דבר עם ח”כ בנימין נתניהו, ואיני מעוניין ממנו בדבר. יצא לנו לדבר בעבר על ענייני המזרח התיכון, כאשר ביקש לשמוע את דעתי. אך כאשר אני רואה עוול לנגד עיני, אני מתקומם, ועכשיו זהו הזמן. איני יודע כמה כסף הוא הוציא בלונדון, אם בכלל, וממי בא הכסף. אך בעירם של האנשים הקטנים, כתריאלבקה, יש שמחה חדשה. זו כתריאלבקה שלנו,בת 60, הנושמת רשעות ושוחה בקנאה, ובמי האפסיים של עצמה. מי שמצליח בה חייב להיות גנב, ומי שמוכשר חייב להיות נוכל. איש לא למד בה לתמוך באמת בזולתו, לשמוח בשמחתו. ההיפך כל אחד מפרש בה את הצלחת השני כאילו היא באה ישירות על חשבונו.

יום שלם והתקשורת הכתריאלבקית שלנו עוסקת קודם כל ובמצמוץ שפתיים קולני של הנאה, בפרשת נתניהו החדשה. כמו עדר הפרשנים, הכתבים והמכתבים למיניהם, מסתערים על ה”פרשה”, מה אתם יודעים. רצים ורומסים, ולא נמצא אפילו איש תקשורת אחד (!) שינסה ללכת נגד הזרם, להשמיע קול בודד אחד השונה מכולם. אולי להטיל איזה ספק קטן, לראות את הדברים אחרת. כולם “לועסים אדמה, אוכלים צרות וקוצרים קדחת”, כפי שכתב שלום עליכם. והרי זהו מקצוע חופשי, של הבעת דעה חופשית, ובכל זאת, עדר. תוכניות הבוקר ניזונות מן העיתונים, תוכניות אחר הצהרים ניזונות מתוכניות הבוקר, והחדשות בערב מכולם, תוך שהן בתורן מזינות את העיתונים. “והנה זה פלא: בכל עת שתראו אותם הם מתרוצצים כעכברים מורעלים, זה לכאן, זה לשם, ואף פעם אין להם זמן. “לאן אתם רצים?” – “לאן אנחנו רצים? הרי אתם רואים, חה, חה, אנחנו רצים”… האם הם רצים לציד אדם?

בזמן מלחמת לבנון, כאשר כולם ישבו בביתם או במקלטם ורטנו שלא עושים הסברה, שלא מתראיינים בעולם, יצא נתניהו מרצונו לעשות בדיוק את זה, ואכן עשה. ועל העוול הזה הרי אין לסלוח.

ועכשיו מתראיינים המשפטנים הקטנים בכל כלי תקשורת, ומנתחים ומתפלפלים, ומתווכחים, האם העבירה שעשה היא אתית, מוסרית, פלילית או מנהלית. “אוכלים צרות וקוצרים קדחת”.

נתניהו לקח את אשתו איתו ללונדון והתגורר במלון מפואר. אז איפה רוצים שיתגורר, הרי בעקיפין ושלא בעקיפין הוא מייצג את המדינה, שגם מימנה חלק מן ההוצאות, את כולנו. בתקשורת העולמית הוא דיבר בשם ישראל והישראלים המוכים במקלטים. מבחינת התקשורת בלונדון הוא היה מדינת ישראל. ועל זה אין הרי לסלוח.

ובכלל, אני שואל, מי עוד ירצה להתקרב אל הפוליטיקה שלנו בעתיד? כאשר התקשורת והפרקליטות עסוקות בביזוי המנהיגים שלנו, ברמיסתם, ובהלעגתם. שלא לדבר על לשון הרע של הטוקבקים באתרים הגדולים, שרובם אצלנו מגיעים בכלל מאינטרסנטים, לעיתים בשכר.

אנחנו מצפים למנהיגים משכמם ומעלה שיגיעו בעתיד? צריך להיות בלתי שפוי כדי להצטרף אל הפוליטיקה של כתריאלבקה, ואכן התוצאות שנקבל בעתיד הן בהתאם. מה אנחנו רוצים? אנחנו גורמים לזה.

הרי נתניהו יכול היה מזמן לעזוב את הפוליטיקה, להצטרף כמנכ”ל לחברות בינלאומיות, וליהנות כראות נפשו במלונות הפאר שלו, בלי דיווח או רשות מאיש. ובכל זאת הוא ממשיך לדבוק בעמדה הציבורית ובאחריות שלו. צריך להעריך את זה.

ההולכים למות מברכים אותך, קיסר


והתקשורת שלנו, זו מתנהגת כמו כת סגורה, שמי שאינו בצבע שלה או בדעות שלה – אין לו בה סיכוי. רבע מאה, ואותם אנשים בדיוק, אותן דעות. מעולם לא נבחרו, מעולם לא נשאו בשום אחריות. רק כוח וכוח, פרסום וכסף. והרי אתם יודעים, בשום מדינה דמוקרטית אין כוח בלי אחריות. “על מה גאוותם. על לא כלום, שכה אחיה”.

אין להירתע בעירם של האנשים הקטנים. ביחד, אנחנו, הציבור החכם, הפיקח שלנו, נשנה גם את זה. אם רואים עוול, יש להתריע על כך, ולא משנה מי ומה, ימין או שמאל. אין לחשוש, ח”כ נתניהו, שנגרם לו עכשיו העוול. אפילו בחברה המייאשת שלנו לעיתים, של אליטות בלתי נבחרות, האוחזות בעוצמה בשלטונן, שבה קנאה היא דבק מלכד, שבה לועסים אדמה, אוכלים צרות וקוצרים קדחת – עוד יבוא השינוי.

מכורה שלי,

ארץ נוי אביונה,
למלכה אין בית,

למלך אין כתר.
רק שבעה ימים חגים בשנה
ועמל ורעב כל היתר.

אך שבעה ימים

הורדים פורחים,
ושבעה ימים

הטללים זורחים,
ושבעה ימים

חלונות פתוחים,

וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור
הטוב,
וכל קבצנייך שמחים.

(לאה גולדברג)


לתגובות על המאמר הזה

אנא, סייעו לאתר, ושלחו את המאמר הזה לחברים. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה. 

 

למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד. נרשמים – כאן. 


היסטריית השחיתות

במדינת האיזולירבנד: מאסון המכביה ועד ורסאי, מחומה ומגדל ועד אנאפוליס

מדינה שהברכה נטשה אותה