אביב העמים מפציע: לקראת התפוררות הענק האירופי החולה

 “סקוטלנד האמיצה”, כאן לפנינו עם דגל סקוטלנד העצמאית, מעוררת זיכרונות גאליים נשכחים (Alba an Aigh), ותסכולים לאומיים שהודחקו במשך מאות שנים. בספטמבר נראה עד כמה סקוטלנד באמת אמיצה, ובכלל מהו אומץ, להישאר או לפרוש? הכל בעיני המתבונן. וכך חרז המשורר הסקוטי הכועס, רוברט בארנס (1759-1796), על בושת מכירת סקוטלנד: “נקנינו ונמכרנו בעבור זהב אנגלי, כזאת חבורה של נוכלים באומה” (ברוס ו-וואלאס המוזכרים הם גיבורים סקוטים מן המאה ה-14, כתוב באנגלית סקוטית):

O would, ere I had seen the day
That Treason thus could sell us,
My auld grey head had lien in clay,
With Bruce and loyal Wallace!
But pith and power, to my last hour,
I’ll make this declaration:

We’re bought and sold for English gold,
Such a parcel of rogues in a nation!

אך מה יקרה עם טירת בלמורל (Balmoral), שבנתה המלכה ויקטוריה בסקוטלנד, או ארמון הולירוד (Holyrood), שניהם שייכים לבית המלוכה הבריטי, ואהובים כל כך על המלכה? האם תוכר בכלל המלכה? ומה היחס שלנו לסקוטלנד עצמאית, ולהיפך? והאם יתירו האנגלים לצבא זר להתבסס על האי “שלהם”? כל כך הרבה שאלות על גבי רסיסי זהות מתנפצים, זיכרונות עמומים של לאומיות, תיקונים היסטוריים של גדולה שחמקה, ותיסכולים מודרניים לגמרי. פוטין מבקש לתקן את ההיסטוריה של קרים, הסקוטים את זו של עצמם. האני מחפש נואשות אחר משמעות חדשה, העתיד הוא העבר.

6 למה עכשיו? קודם כל המצב הכלכלי בענק המבולבל המכונה “האיחוד האירופי”, וכבר הסברנו את החולשות הקיומיות שלו. חבלי העצמאות הם העשירים בארצותיהם, למשל לומברדיה בצפון איטליה, הפלמים בפלנדריה, הקטלונים, ועוד, כשנמאס להם שהם מעשירים את ארצותיהם, אך מקבלים בחזרה מעט, במיוחד בתקופה של מיתון וצנע, כפי שזה עכשיו בארצותיהם. בנוסף, הם רואים כיצד הכספים שהם הרוויחו יורדים מטעם האיחוד דרומה ליוון, פורטוגל ולנזקקים אחרים, ולא להם. הבירות הישנות הן מכשול בירוקראטי, וחלק מהקנטונים האלה כבר עומד בקשר ישיר עם האיחוד האירופי, תוך דילוג על לונדון, מדריד או רומא.

הרשתות החברתיות האיצו את ההתגבשות האיזורית-לאומית, כפי שקרא בעולם הערבי, על רקע ההגירה הבלתי ניתנת לשליטה והתחושה של התפוררות עולמית, במיוחד לאור קריעת אוקראינה לגזרים, והקמת מדינות חדשות במקומה. היה ועצמאות תושג, עוד חבלים ועמים יקרעו את ארצותיהם על רקע תחושת תסכול. האו”ם הפך בלתי רלבנטי, וכל אחד עושה כרצונו, בין השאיפה הישנה לאיחוד לבין ההפרדות החדשה.

על הקשר בין איחוד, היפרדות, וחשיבותה הנצחית של הכלכלה, הציע פעם אחד מאבות אירופה, הפילוסוף והתיאולוג אורליוס אוגוסטינוס (354-430) את הכלל: In necessariis unitas, in dubiis libertas, in omnibus caritas, כלומר “בשעת ההכרח – אחדות; בשעת הספק – חירות, ובכל המקרים – צדקה”.

לקרוא ברצף את מאמרי האתר על אירופה

7 כך מתפתח לנגד עינינו “אביב עמים” חדש, כמו בשנת 1847, כאשר עמים באירופה החלו לדרוש עצמאות, תוך קריעת אימפריות ישנות, מרידות ואלימות. גם אז הסיבה המרכזית היתה כלכלית: המדינות הישנות והאימפריות לא היו מסוגלות לספק את הצרכים הכלכלים של התושבים הממורמרים, והלאומיות היתה שסתום הקיטור.

אז המרד היה בעיקר כנגד האימפריה הגדולה והמשותקת של אז, האוסטרו הונגרית, כמו גם מונרכיות אדירות, וכך הוא גם הפעם: נגד האימפריה המשותקת של האיחוד האירופי. מעניין להשוות בין האימפריה האוסטרו הונגרית לבין האיחוד האירופי. בשני המקרים היתה הכוונה לאחד טריטוריות לאומיות לקהילה אחת אדירה תוך דילוג על שאיפות לאומיות, ובשני המקרים האיחוד היה יומרני ובלתי אפשרי. ולכן, רבים אינם רוצים להישאר באיחוד הזה, כך שלאיים על הפורשים שלא יתקבלו לאיחוד האירופי, כבר לא מפחיד כל כך.

ולא רק כלכלה. עכשיו, כאשר הצבא הרוסי המחוזק נוקש שוב בדלת, האיחוד בפאניקה, ומי יציל אותו, ברק אובמה ואולי ג’והן קרי? האיחוד האירופי הזה, שכה לעג לג’ורג’ בוש, עורג עכשיו למנהיג אמריקני אמיתי, ומחשב מחדש את הסכנות האורבות לו, ואשר חשב שהן קבורות עמוק בהיסטוריה. אם הלאומיות חוזרת, כך גם ההיסטוריה.

8 ריכוז במקום פיזור: עם הקמת האיחוד האירופי היתה תחושה שהינה נולד גם “האדם האירופי”, מהונדס לאומית וכלכלית, כשהוא מפויס עם ההיסטוריה (ש”הסתיימה” לפי גישה מוזרה זו) ועם סביבתו. האיחוד עודד עקרות לאומית, שביקשה לכסות ולהעלים את שנאות העבר, כדוגמת הקומוניזם שפרש שמיכה על עמים וקהילות, או המשטר הפן-ערבי של הבעת’ בסוריה. והנה מתברר שזהויות עבר לא נמחקות כל כך מהר, אם בכלל, והכל שב וצף החוצה. האדם האירופי נעלם, והאדם הישן חוזר. ככל שניסו להשיג מגדירים רחבים יותר, כך נדחקו פנימה והתעקשו המגדירים הישנים, משום שהאדם, כל אדם, מחפש משמעות, והאיחוד האירופי לא העניק שום משמעות. גם לא עושר ורווחה, כמו שהתיימר.

במוקדם או במאוחר (לטובתם עדיף מוקדם) הענק המתנודד הזה ייפול, כמו האימפריה העות’מאנית, האימפריה הסובייטית או האוסטרו-הונגרית, ועם ההתפרקות רק יזנק הכיאוס.

האיחוד האירופי פיזר את עושרם של חבלים אחדים לכל אורכו, וגרם להם התמרמרות ותסיסה. במקביל דרש מן החבלים העניים התחייבות לצנע, וגרם גם שם התמרמרות. האיחוד גרם הסחת דעת, פיזור וחוסר התמקדות. לעומתו, המדינות שואפות העצמאות דורשות ריכוז של עצמן וניצול משאבים. במילים פשוטות: הגדרה עצמית, לא הגדרה של אירופה כולה. יש כאן תהליך רציונאלי, לא רק אמוציונאלי או היסטורי. ריכוז במקום פיזור, ומשאבים לעצמך, לא לאחרים.

9 לא מדובר כאן בגחמות של קהילות זעירות ומומצאות, אלא במדינות שהיו פעם עצמאיות או מוגדרות כאוטונומיות לאורך מאות שנים, עם בתי פרלמנט משלהן, מפלגות וסוגי שלטון עצמי שנמשכים שנים. מדובר ברוב המקרים בקהילות עשירות ומשגשגות, מובילות, אחראיות ומרכזיות, המסוגלות לפרנס את עצמן, בעלות עצמאות כלכלית ברורה, והמודעות היטב לדרישת הקיום שלהן. אין הצעדים האלה נובעים משנאה, כמו אצל הפלסטינים, אלא ממודעות עצמית חיובית. זה לא נועד לנגח מישהו, אלא לכלכל טוב יותר את עצמך.

במילים אחרות, הדרישה לעצמאות נועדה לספק את כל מה שהאיחוד האירופי הבטיח, ונכשל לספק.

מוזר, באוניברסיטאות באוקספורד, קיימברידג’ או ספרד התקיימו דיונים מלומדים לרוב האם ישראל תשרוד, ועכשיו אנחנו מבינים, זו היתה בסך הכל הסחה. השאלה האמיתית היא אם הם כמדינות ישרדו.

EU states’ choice: Escape or collapse

10 ראו את הלהיטות של מדינות אלה לעצמאות, את בשלותן הפוליטית והכלכלית, את ההכנות שלהן, את המרחב הטריטוריאלי הברור שלהן, והשוו זאת עם “הפלסטינים”. כבר שנים מדברים על מדינה לפלסטינים, אך אלה לא רוצים מדינה, הם רוצים שליהודים לא תהיה מדינה. הם מוטים מרגש שלילי, לא חיובי. הם חושבים על אחרים, לא על עצמם. גישתם היא אנטי, ואין להם שום מושג מה לעשות פוזיטיבית. אין להם שום מוכנות למדינה, לא כלכלה, לא מוסדות, לא יצוא ולא יבוא. הם לא רוצים להתנתק מישראל, הם רוצים לשלוט בכולה.

לו באמת רצו “הפלסטינים” מדינה, היא היתה קיימת כבר לפני כמה עשרות שנים, אך הם בורחים למחוזות האשליה והסחת הדעת, ולכן זהו תהליך הפוך למידת הבגרות של המדינות האירופאיות החדשות, העומדות על הפרק. הן לא דורשות סיוע כלכלי ולא מתקיימות מקיבוץ נדבות, אחרת לא היו דורשות בכלל עצמאות. רק לאחר שהן עומדות על הרגליים הכלכליות, אפילו אם לא באופן מושלם, העזו לבקש. בפועל הן כבר עצמאיות בשטח, ורק נדרשת להן הפורמליסטיקה. אצל “הפלסטינים” יש את הפורמליסטיקה ואת הקרקס של האו”ם בשפע, אך אין שום דבר בשטח.

דרישת העצמאות היא מבחינתן סוף של תהליך, לא תחילתו כמו אצל “הפלסטינים”, בגרות ולא גחמת ילדים; נשיאה בנטל ולא בריחה ממנו; ובהרבה מובנים הן מזכירות את הכמיהה היהודית למדינה עצמאית, לבשלות היהודית למדינה, ולמידת האחריות לשאת גם בתוצאות, לטוב ולרע.

עצמאות “פלסטינית”? מעכשיו תקדים מסוכן, משום שלכל מדינה באירופה יש מן “פלסטין” שלה.

אז לאן תלכנה דרישות העצמאות ביבשת הישנה איננו יודעים, אך השנים הקרובות תיקחנה אותן לכיוונים חדשים-ישנים של התפרקות, מרידות והתנוונות. די דומה, אבוי, למזרח התיכון. “האביב הערבי”, מתברר, האיץ את “אביב העמים” האירופי, אך “אביב”, בשני המקרים, דווקא לא צפוי כאן.