מאת ד”ר גיא בכור
הידיעה הראשונה על כך הגיעה דווקא מראש המחלקה הישראלית-פלסטינית במשטרה החשאית (“מוח’אבראת”) של סדאם חוסיין. האיש, שביקש סוג של חסינות, טען בפני גורמים אמריקנים, מייד לאחר כיבוש בגדאד בשנת 2003, שידוע לו היכן נמצא ספר תלמוד יהודי נדיר ביותר מן המאה השביעית לספירה. מה רבה היתה הפתעתם של אותם גורמים אמריקניים, ובראשם הרולד רוד (Rhode), יהודי דתי הדובר ערבית ועברית, לראות שהמדליף לוקח אותם למרכז הבולשת של בגדאד.
שם, בשכונת אלמנצור של העיר, שכן הקומפלקס המפחיד ביותר בעיראק, שאנשים לא היו יוצאים ממנו חיים בתקופת הרודן העיראקי. שם שכנו מרתפי העינויים האכזריים ביותר, וצרחות המעונים נשמעו משם בסביבה הקרובה. פצצה אמריקנית של חצי טון נפלה על הבניין, היא אמנם לא התפוצצה, אך החריבה את המבנה ואת מערכת המים והביוב שלו. המשלחת האמריקנית ירדה אל מרתף הבית עם ציוד תאורה של כורים, ואז התברר שהמים והביוב מלאו את המרתף, עד לגובה של 90 ס”מ. הפצצה היתה תלויה על הבניין, ויכולה היתה להתפוצץ בכל רגע. החיפוש אחר התלמוד המסתורי דרבן את המחפשים.
במרתף הזה שכנה מחלקת “ישראל” של סדאם חוסין, ולצידה חדר עינויים. זו מחלקת ישראל שכל כך הפחידה אותנו בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמת מסיכות האב”כ. במחלקה הזו התגלו תיקים רטובים, דגם של הכנסת, ומפת ישראל עם סימון היכן נפלו 39 טילי הסקאד ששיגרה עיראק של סדאם לעבר ישראל. מישהו הוסיף שם כיתוב בערבית: מי ישלח את הטיל ה- 40. כמו כן היה תלוי שם צילום סובייטי ישן של הכור בדימונה. במילים פשוטות רמה מודיעינית נחותה מאוד.
ההפתעה היתה בהמשך המסדרון, שם שכנה המחלקה “היהודית” של הבולשת. ספרי תורה היו זרוקים שם בכל עבר, ועוד אלפי-אלפי ספרי קודש יהודיים, שהשתייכו לקהילה יהודית העתיקה ביותר בעולם, שמתה.
מה נמצא שם? אוסף עצום של ספרי קודש יהודיים, ספרי תורה רבים ומגילות קלף, כולל ספרים שיצאו בליוורנו שבאיטליה, וינה, ורשה, ירושלים, איזמיר, בגדאד ווילנה, כאשר הספר העתיק ביותר, עד כמה שידוע, הוא משנת 1568. היו אלה הספרים שבהם השתמשו גדולי הרבנים של בבל במשך מאות שנים, והערותיהם נמצאו ברשימות בצד הספרים. התלמוד המובטח לא נמצא.
אך המעניין ביותר היה האוסף המלא של ארכיון הקהילה היהודית משנות העשרים של המאה העשרים ועד 1953, שנתגלה גם הוא באולם הזה. ספרי הלידות הפטירות, הנישואין, הדוחות הכספיים של רכוש הקהילה, רשימת נכסי הקהילה, בקשות רישום למוסדות אקדמיים מצד יהודים, רשימות בתי הספר והדו”חות שלהם למשרד החינוך, ציוני התלמידים היהודיים על פי בתי ספר, תכתובות אל ומאת הקהילה, ועוד ועוד. היה זה יומנה של קהילה שטוהרה בטיהור אתני, הקהילה שבה עוצבה היהדות המוכרת לנו כיום: האמוראים, התלמוד הבבלי, הישיבות האדירות של סורא, פומפדיתא ונהרדעא, קהילה שראשיתה במאה הששית לפני הספירה, והקהילה הקדומה ביותר של עיראק המודרנית. עד היום איננו יודעים מה בדיוק מכיל האוסף הזה. היו שם ספרי ילדים, ספרי לימוד עברית, הערות של גדולי בבל בצד הספרים, מכתבים אל רבנים בארצות העולם (הקהילה היתה מחוברת היטב אל העולם הרבני היהודי, כך זה נראה, ממסמכי קהילה שוקקת חיים) והכל נדיר וחד פעמי.
האוסף הזה נבזז מבתי כנסת יהודיים לאחר שרוב היהודים עזבו את המדינה, במיוחד מגניזה בעליית הגג של בית כנסת מרכזי על שם מסעודה שמטוב בבגדאד. ועד היום לא ברור: מה גרם לשליט עיראק סדאם חוסין לאפסן את האוסף הזה דווקא במקום הרגיש והסואן ביותר למשטרו, במטה המוח’אבראת? האוסף לא נשמר באיזה מחסן צדדי, אלא בצומת העצבים של המשטר.
אתם מבינים את הסיטואציה המוזרה? הרודן של בגדאד הקים לעצמו מוזיאון פרטי במקום בו הירבה “לבלות”, ואשר הקהילה האבודה הזו המשיכה להתקיים סביבו כמו רוח רפאים. היהודים מבחינת סדאם בעצם לא עזבו, הם המשיכו לחיות במוזיאון היהודי הפרטי שלו. השמות שלהם, תאריכי הלידה, הספרים שלהם, ספרי התורה כולל בתי הכסף שלהם, כל אלה נשארו – עבורו.
האם נבע הדבר מאנטישמיות או מהערכה? משנאת ישראל או מגעגועים אל הקהילה היהודית שאותה הכיר היטב? ואולי השילוב של השניים? אהבה ודחייה שקיימת בעיקר אל היהודים, מיאוס וסקרנות, רצון להשמיד ורצון לשמר בו-זמנית. הרי האוסף העצום הזה תפס מקום יקר במרכז השלטון של המשטר, ודווקא בארכיון היהודי הפרטי, מוקף ספרי תורה ולוחות שנה יהודיים, מצא הדיקטטור הזה עניין. הזמן נעצר שם מלכת על שנת 1953, לאחר שהיהודים קמו והלכו. מתוך 125,000 יהודים, קהילה מלאה בתוכן, מוסדות חיים ויצירה, נשארו רק כ- 6,000, וגם אלה הלכו ונמוגו אט אט, עד שכיום לא נשאר בעיראק ולו יהודי אחד. הקהילה הזו טוהרה אתנית, גורשה, רכושה נבזז ועכשיו נשארה רק שאלת מורשתה. ובמרתף המודיעין העיראקי חיה הקהילה היהודית כולה, כרוח רפאים. זה היה הסוד של סדאם.
ארגונים יהודיים קיוו שהמשא ומתן על הארכיון היהודי יפתח את האפשרות לשקם בתי קברות יהודיים בעיראק ואתרי מורשת. זה לא קרה. ההיפך, העויינות לאמריקנים רק גוברת, בתי הקברות, אלה שלא נבנו עליהם בתים, כפי שקרה עד היום בעיראק, הולכים ונחרבים. סדאם לפחות שמר על רכוש הקהילה היהודית ועל הארכיון שלה. בעיראק הכאוטית של היום הכל מתפורר ונמוג. קבריהם של הנביא יחזקאל (בצ’יפל) ועזרא הסופר (ליד בצרה), שהוריי עוד הספיקו לעלות אליהם לרגל (“זיארה”) כחלק ממסלול החיים התרבותי של היהודים, והיו אתרים יהודיים לכל דבר – הפכו למסגדים.
עוד אתר יהודי לחלוטין – הפך למסגד.
חג השבועות היה חג העלייה לרגל לצ’יפל, מקום קיברו של יחזקאל, וכל הקהילה אכן הגיעה, עד שעזבה כמעט כאיש אחד בראשית שנות החמישים. לזמן קצר, לאחר נפילת סדאם, לחצו האמריקנים לשוב ולאפשר ליהודים להגיע למקום, אך הפתח הזה שוב נסגר. והנורא מכל? שלאיש זה גם לא אכפת.
לרגל חג השבועות אנחנו עושים עכשיו “זיארה”, מחדש.
המחלצים האמריקנים החליטו להוציא את האוסף הנדיר שגילו. אך הם היו זקוקים לכסף, ואת זה העביר להם הגולה העיראקי העשיר אחמד צ’לבי, שחזר אז לעיראק והיה מקורב אז לאמריקנים. בעצם מדובר היה בנוכל, שכשני עשורים קודם מעל בכספי בנק “פטרה” הירדני, וברח עם הכסף ללונדון. שנים אחרי אירוע הארכיון גם התברר שבעצם היה סוכן איראני. הפנייה לצ’לבי היתה טעות חמורה, שכן אם היו מוציאים את האוסף הזה בשקט, אף אחד לא היה עושה מזה עניין, אך האמריקנים פנו אל השלטונות העיראקיים דרך צ’לבי. עוד גורמים תרמו מימון לחילוץ כמו הפילנתרופ הארווי קרוגר ובית ההשקעות ליהמן ברודרס. האוסף הוצא, אך היה ספוג במים ובביוב. הגורמים האמריקנים החלו לפרוס אותו על הרצפה לשם יבוש, אך אז התברר שאין להניח ספרי תורה קדושים על הרצפה, מה גם שחלק מן המסמכים ניזוקו מאוד כתוצאה מן הייבוש הזה. על פי הנחיות מארצות הברית אסור היה לתת לאוסף להתייבש, שאז יידבקו בו הדפים. דווקא הספרים הקדומים ביותר, העשויים קלף נשמרו מצוין, אך המודרניים יותר ניזוקו. כדי למנוע עובש השיגו המחלצים משאית קירור, והקפיאו את האוצר הזה.
לבסוף הוחלט שמלאכת השיקום תיעשה בארצות הברית, והאוסף הועבר ב- 27 מיכלי ענק מאלומיניום לארצות הברית. באוגוסט 2003 יצא האוסף הזה לראשונה בתולדותיו את עיראק לחברת שימור מסמכים, באישור משרד התרבות העיראקי.
*
בערך באותו זמן של שנת הפלאות 2003, בה השתנה השלטון בעיראק, בלי לדעת על הארכיון היהודי שנמצא, שמעתי שמועות ושברי דיווחים על גניזות סודיות ליד בתי כנסת בבגדאד. יהודים אינם זורקים ספרי קודש אלא מטמינים אותם, ואלה נשארים, במיוחד במזג אוויר יבש כמו של בגדאד. הבנתי שכאן אנו עשויים להגיע אל ראשית הדת היהודית, אל חומרים שיחשפו גרסאות נוספות של מקורות התלמוד הבבלי, ועוד. עיראק היתה תחת שלטון אמריקני, וזו היתה הזדמנות שמתרחשת פעם לאלף שנים. היתה חובה לחפש ולבדוק.
נפגשתי עם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, והפגישה התקיימה בלישכתו שבכנסת. היא נמשכה כשעתיים, וברובה שאל אותי שרון על המזרח התיכון. ראש ממשלת ישראל החזיק בידו פנקס קטן, ומידי פעם רשם בו לעצמו הערות על פי דבריי. זה היה מוזר בעיניי, ומחמיא, שכן בחדר ישב עוד עוזר, שרשם גם הוא את הדברים, אך שרון לא חדל לכתוב בעצמו. מידי פעם היה עוצם את עיניו, כאילו הוא ישן, אך בנקודה חשובה שוב חזר לרשום.
בשלב כלשהו העליתי את נושא הגניזות הנדירות. יפה שאתה מתעניין בנושאים כאלה, אני מעריך את זה, אמר שרון, אבדוק מה ניתן לעשות, אבל תדע לך שזה לא דחוף עכשיו על סדר היום.. אבל סודותיו הקיומיים של העם היהודי, ניסיתי שוב… נראה, אמר שרון, והבנתי שאין לו עניין בזה. הוא היה טרוד, ובצדק, בדיכוי האינתיפאדה, ובמיגור טרור המתאבדים ויאסר ערפאת.
לא ויתרתי, ונפגשתי עם אדם, הקרוב מאוד אל אריאל שרון מבחינה משפחתית. זו הזדמנות שלא תחזור אולי לעולם, האוספים האלה ייעלמו, הסברתי. תראה ד”ר בכור, כך הוא אמר, אני מתפלא עליך. האם אינך יודע שבישראל מטפלים רק בדברים הדחופים ביותר, שברוב המקרים מועלים בתקשורת? פה רק מכבים שריפות. כתוצאה מן השיחה הזו פרסמתי מאמר ב”ידיעות אחרונות” על הצורך לחלץ את הגניזות האבודות, אך כרגיל, לתקשורת היה סדר יום אחר. בשנת 2009 ניסיתי שוב, הפעם כאשר שהיתי בפוסט-דוקטוראט שלי באוניברסיטת הארוורד. יצרתי קשר עם רב ידוע באוניברסיטה הזו, שמא האוניברסיטה הזו תיזום הוצאה של חומרים יהודיים מעיראק, ושמירתם בספרייתה. לאחר שבירר עם שלטונות האוניברסיטה אמר לי שהנושא “רגיש מאוד”, והאוניברסיטה לא תוכל לעזור. התשובות השליליות האלה גרמו לי תחושה ארוכת שנים של מפח נפש והחמצה, עד היום.
האוצרות אבדו, אולי לתמיד. אותה התופעה חוזרת שוב ושוב במה שנוגע ליהודי מדינות ערב, שהנושא שלהם נמצא תמיד בסדר העדיפויות הנמוך ביותר, אם בכלל. לגבי הקהילות המושמדות של יהודי אירופה יש, ובצדק רב, אינסוף ארגונים, ועדים, דיונים, תקשורת, ועניין בינלאומי. רכוש מוחזר, אתרי אינטרנט מוקמים עם שמות ומורשת, ופיצויים ניתנים. הנושא הזה חי. אך קהילות המזרח שנחרבו – בפועל התאיידו.
◄לקבל התראה מג’יפלאנט ישירות אל המייל האישי על כל מאמר חדש שעולה – ניתן להירשם כאן.
נחזור אל אוסף הבולשת העיראקית. נחתם חוזה, ובו נקבע שמשרד התרבות העיראקי מאשר להוציא את האוסף לשם שימור ושיפוץ בארצות הברית, ואז יחזור לבגדאד. אלא שעד היום האמריקנים לא ממהרים להחזיר את האוסף, לכאורה בשל “עניינים טכניים”. רשמית מצהירים האמריקנים שהם יחזירו את האוסף לעיראק בודאות.
בעיראק בינתיים קמה ממשלה אנטי-אמריקנית, כצפוי, והיא הפכה את העניין לבעל סדר עדיפויות לאומי. פתאום בוער לעיראקים להחזיר את האוסף הזה לידיהם, תוך קביעה שהם יכולים לשקם אותו בעצמם. בעצם הממשל העיראקי נלחם באמריקנים, על גבם של היהודים, ומורשתם.
הטענה העיראקית הזו היא עוד חוצפה, שהתקבלה ללא עוררין. הרי הממשלה הזו שדדה את האוספים היהודיים, רכוש הקהילה היהודית, לא רכוש הממשלה. לא רק שהיהודים גורשו, לא רק שנבזז רכושם, עכשיו רוצים להשתלט גם על מורשתם, ואולי להעלים אותה לתמיד. הרי שם מצויות רשימות נכסי הקהילה האדירים בכל רחבי עיראק. באשר לטענה שאם האוסף יחזור לעיראק לא יוכלו חוקרים ישראליים לעיין בו, ענו העיראקים שהם יסרקו אותו באופן דיגיטלי, כך שניתן יהיה לחקור אותו גם מרחוק, טענה שאין גבול למידת חוצפתה. לא רק שנוטלים את האוסף מידי בעליו, גם לא מרשים לו אפילו לעיין בו מסיבות אנטישמיות. והרי הרוב המוחלט של יהודי עיראק נקלט בישראל.
המבחן לדעתי צריך להיות מבחן הנגישות: האוסף צריך להישמר במקום הנגיש ביותר לבני הקהילה. בגדאד יורדת מעל הפרק, ארצות הברית אפשרי, אך הנוח ביותר הוא במקום בו נמצאים צאצאיה של הקהילה הזו, שגם בישראל היא הולכת ונעלמת – כאן. יש בכך סוג של צדק היסטורי עם מי שממשיכים לשלם את המחיר דור אחר דור, אפילו כיום. מבחן הנגישות נוגע גם לשפה העברית, או הערבית באותיות עבריות שבהן כתובים המסמכים. בעיראק אין אפילו אדם אחד שיכול לפענח אותם. בארצות הברית קיימים מספר מומחים, אך כאן יכולים לעשות זאת רבים מאוד. בעיראק השמות בארכיונים הם של זרים מוחלטים. כך גם בארצות הברית, אך כאן עדיין חי חלק מן האנשים האלה או צאצאיהם. הם לא שמות בלבד או אותיות, הם אנשים. בעיראק יהיה האוסף בבחינת מוזיאון מת, מעין-פוחלצים ביזאריים. בארצות הברית בבחינת מחקר עקר. אך כאן הוא יהיה חלק מקהילה, בשר ודם. כאן יוכלו העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, בן המקום, להתעורר.
ואם אין ברירה, והאוסף יוחזר לבגדאד, לפחות יש חובה לצלם ולתעד אותו, עוד בארצות הברית.
ולבסוף, האם למישהו אכפת בישראל מן האוסף הזה, ומן הקהילה המתה? האם ממשלת ישראל, שבה נמצאת כמעט כל הקהילה גילתה עניין, ולו לרגע? האם למישהו אכפת שהאוסף הזה יחזור לעיראק ושם ייעלם לבסוף גם הוא? עיראק בכל מקרה כבר הכריזה שהאוסף הוא חלק מן המורשת “שלה”. והממשלה שלנו? אצלנו, אתם יודעים כבר, מטפלים רק בדברים הדחופים ביותר, אלה שמועלים בידי התקשורת. אצלנו מטפלים בעיקר בהווה. ומי שאינו דואג לשמר את העבר שלו, איזה עתיד יהיה לו?
