מאת ד”ר גיא בכור
בתוך הדוכן, אישה זקנה, שחרזה חרוזי זכוכית, הצביעה עלי ואמרה משהו שגרם לאומה (אחותו של אובמה) לחייך.
“מה היא אומרת?”
“היא אמרה שאתה נראה לה מו אמריקני”.
“תאמרי לה שאני משבט לואו”, אמרתי, והיכיתי על חזי.
(ברק אובמה, “חלומות מאבי”,
מאנגלית, עדנה שמש, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים, עמ’ 290)
לישיבות עם הגנראלים שלו הוא מגיע, כך לפי העדויות מבפנים, מפוהק, לא ממוקד, לא תמיד שולט בחומר, בעצם לא מתעניין. קודמו, ג’ורג’ בוש, אהב מאוד את הישיבות עם הגנראלים “שלו”, והוא אפילו פתח איתם בשתי מלחמות, באפגניסטן ובעיראק. אך ברק אובמה מגיע, לעומתו, למשל לפי עדות הגנראל הבכיר
המפוטר שלו באפגניסטן, סטנלי מקריסטל – “לא מעוניין, אדיש ומלא בורות”, ועל כך פיטר
אותו אובמה. אך אקט הפיטורים לא הפך את אובמה למתעניין יותר בענייני הצבא האמריקני
או במדיניות חוץ בכלל. והמוזרויות שלו, שהמדיה האמריקנית אינה מדגישה, כמובן, רק נמשכות.
ביולי האחרון קבע הנשיא אובמה למנהל החדש של נאס”א, המינוי השחור שלו, צ’ארלס בולדן, את סדרי העדיפויות מעכשיו של סוכנות החלל האמריקנית. תגידו להגיע שוב
לירח? למאדים? לא ולא. לדברי בולדן המשימה החשובה ביותר היא כיום: “הנשיא רצה שאמצא דרך
להושיט יד לעולם המוסלמי ולקיים הידברות רבה יותר עם מדינות שבהן האיסלאם הוא הדת הדומיננטית, כדי לסייע לעורר בהן תחושה טובה יותר לגבי תרומתן
ההיסטורית למדע, למתמטיקה ולהנדסה”. אך האם זוהי משימת נאס”א? והאם המדע והטכנולוגיה נקבעים מעכשיו בארצות הברית על-פי הדת?
מנאום קאהיר של פנטזיית הקירבה בין המזרח למערב, דרך התמיכה בהקמת המסגד ליד גראונד זירו, דרך קידום כמעט בכל מחיר של מהגרים ולא-לבנים בארצות הברית, המשך בהתרפסותו בפני משטרי
עריצות ערביים, דרך ביטול השימוש במונחים “אסלאם קיצוני” ו”ג’יהאד”, כאילו די בכך כדי להעלים אותם, ועד לקביעתו המוזרה ש”ארה”ב היא אחת המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם, אם סופרים את מספר האמריקנים המוסלמים”.
אצל אמריקאים רבים מאוד הנשיא הזר (עשרות אחוזים עדיין לא מאמינים שנולד בארצות הברית) והמוזר הזה הוא בבחינת צופן לא מפוענח. ננסה להבין מה עומד מאחוריו, ולמה הוא כה מסוכן
לארצו שלו.
1. הוא לא מאמין בעליונות ובייחוד של ארצות הברית. זו הסיבה שאין הוא פועל עוד כפטריוט אמריקני,
למשל, להגיע לחלל לפני כולם, אלא הוא מחפש את החיבור אל העולם השלישי ובעיקר אל דתו של אביו, והדת בה התחנך, האסלאם. המטרה שלו היא להביא לשוויון בין ארצות הברית למדינות האסלאם או העולם השלישי, כלומר להוריד את ארצות הברית, ולהעלות את מדינות העולם השלישי, אפילו בכוח. אין עדיין למדינות האסלאם הנדסה
ומתמטיקה? לא נורא, הבא נדמיין שיש. זו הסיבה שאובמה מתנגד לקידוחי נפט במים אמריקאיים, אך תומך בקידוחים כאלה בעולם השלישי, בברזיל, למשל.
2. על פי התפיסה הסטריאוטיפית הזו, ארצות הברית היא שורש הרע, בהיותה יורשת את המעצמות הקולוניאליות המשעבדות. ומיהי הזרוע של הקולוניאליזם האמריקני הנמשך,
במיוחד לאחר העלמות ברית המועצות? הצבא האמריקני. המצב הזה יוצר דיסוננס לא הגיוני
עבור אובמה: הוא המפקד העליון של הצבא, אותו צבא שממנו הוא באופן היסטורי סולד. אז איך אפשר לצפות ממנו שינצח בתוך הסתירה הפנימית הזו? אם ינצח הצבא, וינחית מהלומה באפגניסטן, אובמה יפסיד אישית. ואם הוא ינצח, וינטוש את הצבא הזה לגורלו, ארצות הברית תפסיד, אך בה בשעה הוא נשיא ארצות הברית. הוא אמריקני, אך סולד מהרעיון הנשגב של “אמריקה”. הצלחתה מרגיזה אותו, אך הוא מחוייב להצלחתה באותו זמן. הוא נשיא אמריקני, המבוהל מכך שהוא עצמו הפך לכלי קולוניאלי משעבד.
ובדיוק אז, הבחנו במשפחה אמריקאית, שהתיישבה במרחק כמה שולחנות מאיתנו. שניים מהמלצרים האפריקאים זינקו מייד לפעולה, ועל פניהם נסוך חיוך מאוזן לאוזן. היות ואומה ואני טרם קיבלנו שירות, התחלתי לנופף בידי אל שני המלצרים שנשארו עומדים ליד המטבח (אך הם לא באו)… בשלב הזה, האמריקאים כבר קיבלו את המנות שלהם, ולנו עוד לא שמו מפיות על השולחן. שמעתי נערה בעלת קוקו בלונדיני מתלוננת על כך שחסר קטשופ. אומה קמה על רגליה.
“בוא נלך”.
היא פנתה לכיוון היציאה, ואז פתאום הסתובבה ושבה אל המלצר שהביט בנו במבט אדיש.
“תתבייש לך”, אמרה לו אומה בקול רועד. “תתבייש”.
המלצר ענה לה במהירות
בסוואהילית.
“לא אכפת לי כמה פיות אתה צריך להאכיל, אתה לא יכול להתייחס לבני עמך כמו אל כלבים. הנה…” אומה פתחה את ארנקה והוציאה ממנו שטר מקומט של מאה שילינג.
“אתה רואה!” צעקה. “אני יכולה לשלם על האוכל המחורבן שלי
בעצמי”.
(“חלומות מאבי”, עמ’ 293).
3. קראתי את ספרו של אובמה “חלומות מאבי” וספרות נוספת שלו על אביו הכושל, השתיין, הפוליגמיסט המוסלמי, שהיה נשוי לארבע נשים, שלפי עדות אחד מבניו נהג להכות את נשותיו, עד שנהרג
בתאונת דרכים כיוון שרוב הזמן היה שתוי. אובמה מכנה בספר את אביו בסוג של ריחוק מתנצל, בשם “הזקן”.
אלא שבשום מקום לא התייחס אובמה למאמר מעין-אקדמי מעניין שכתב אביו בשנת 1965 על קניה, שם הוא מדגים את משנתו. למשל: “האם אין האפריקני שולט בארצו? אם זה המצב, מדוע שהוא לא
ישלוט באמצעי היצור של המדינה… הנשלטים בידי אסיאתים ואירופיים.. בארץ הזאת (קניה) הכל נשלט בידי הלא-מקומיים. על הממשלה לעשות משהו בנידון, ומהר” (עמ’ 33
בכתב העת המצורף). אובמה לא קרא לאוטוביוגרפיה שלו “חלומות של אבי”, או “חלומות על אבי”. לא. הוא קרא לה “חלומות מאבי”, כלומר הוא ממשיך את חלומותיו של אביו, וזו בעיה.
התפיסה המנחה את הנשיא אובמה היא של אנטי-קולוניאליזם, של סילוק הכובש הלבן מן העולם השלישי, זה הסובל והמקופח, ברוח שנות החמישים והששים, כלומר ברוח משנתו של אביו. לא לחינם קרא אובמה האב למדינות אפריקה להשתחרר מן הקולוניאליזם המערבי, זה הפוליטי, הכלכלי והתרבותי. אילו החלומות שקיבל מאביו, ברוח פראנץ פאנון ותנועות
“השחרור הלאומי”.
4. אלא שהתפיסה הזו אינה נכונה עוד. סין אינה עוד עולם שלישי אומלל, הודו הופכת בעצמה לנמר כלכלי, מדינות אפריקה נחשבות
כיום כהזדמנות השקעה גדולה, ומדינות אחרות כמו במזרח אסיה, ברזיל, ארגנטינה ואחרות,
נחשבות כמעצמות עולות. דווקא המערב שוקע, כאשר אירופה מתנוונת ואמריקה נחלשת, בעוד
העולם השלישי, צ’ילה, אינדונזיה, סין, מתקדם ומזנק. הצמיחה שלהם מהירה בהרבה מזו של
ארצות הברית או של אירופה.
ובשלב הזה, כאשר יש לחזֵק דווקא את ארצות הברית מול סין, נזכר אובמה הבן בחטאי הקולוניאליזם מן העבר, וברגשות האשם שלו. ברק אובמה הוא, אם כן, שריד אחרון ולא רלבנטי עוד לאידיאולוגיות ממחצית המאה העשרים. הוא מעוניין להחליש במכוון את ארצות הברית, בראותו אותה כחזקה מידי, בעוד שהיום היא דווקא חלשה ופגיעה.
5. את הדיסוננס הפנימי הזה אצל אובמה, המעוניין להחליש את ארצו מתוך קנאות אידאולוגית, בעוד שהוא
חייב לחזק אותה בהיותו הנשיא, קלטו כבר כולם. איראן משחקת על הקלף הזה, רוסיה המתעצמת, סין המתחזקת, כמו גם הטרור המוסלמי. המבוכה הפנימית של אובמה מחייה אותם, וארצות הברית עוד תשלם מחירים כבדים על הססנות העומד בראשה. איך הוא יכול להיות גם אנטי-אמריקני ופרו-אמריקני באותו הזמן?
גם “מקופח” וגם “מקפח”? גם קורבן וגם מקרבֵן?
הקולות נשמעו כמו חלקי הזייה מעולם אחר. כעבור רגע, שמענו בחוץ צליל מרוחק של גניחה מוזרה.
“שליחי הלילה כנראה יצאו הלילה”, אמרה אומה.
“מה זה שליחי הלילה?”
“הם כמו מכשפים”, אמרה אומה. “רוחות רפאים. כשהיינו ילדים הנשים האלה כאן היו מספרות לנו סיפורים עליהם כדי שנתנהג יפה… אם תשאל את השכנים שלך, הם
יספרו לך שעדיין יש כאן בסביבה הרבה שליחי לילה” (“חלומות מאבי”, עמ’ 348).
אשליות, פחדים, רגשי נחיתות מהילדות, אילוזיות, הזיות, צביעות,
משברים, אידיאולוגיות של העבר, וחזיונות של העתיד, תקוות שווא, אגו מנופח, מועקות, חוסר ביטחון עצמי, כמו גם רצון להיזכר מעבר למחסום המוות. ועם כל המטען האנושי הזה, אתם מחפשים רציונאליות של ממשלה, של מדינה או של מנהיג? הכל מדומיין, הכל בראש שלנו, אנחנו חיים בתוך חלום. מתוך “המטריקס”.
6. וכיצד תופס הנשיא ברק אובמה אותנו? כתלמיד של הפרופסור הפלסטיני אדוארד סעיד, שהיה אחד ממוריו באוניברסיטת קולומביה, אובמה ראה את ישראל בראשית נשיאותו כמדינה קולוניאלית, אולי
האחרונה שבהן. זו סיבת האובססיה שלו בנושא מדינה פלסטינית. הפלסטינים לא מעניינים
אותו בכלל, אך הוא רוצה להכריז על “שחרור” לאומי אחד לפחות. כמו שהקנייתים השתחררו בכוח מהבריטים, והאלג’יראים מהצרפתים, כך צריכים הפלסטינים “להשתחרר” מהישראלים. לא משנה מי ומה. העיקר שיהיה “שחרור” היסטורי ומרשים, כמו שאבא שלו חווה בזמנו.
מכאן ריחוקו וקרירותו אלינו בראשית דרכו. אלא שעם הזמן הוא הבין שהפלסטינים אינם “פרא אציל”,
כפי שחשב וקיווה, ושישראל אינה חוות מתיישבים אפריקנרים בערבות אפריקה. לא רק כלפי ישראל הוא התחיל לשנות את דעתו, אלא כלפי האידיאולוגיות פיקס איתן בא לשלטון, וזה מבלבל.
7. מי שעושה שימוש לרעה בצורה מבריקה בפגיעות המוסתרת הזו של אובמה הוא הצד הפלסטיני. הכוונה הפלסטינית לגנות את ההתנחלויות הישראליות במועצת הביטחון של האו”ם היא מכה בנקודה הרגישה ביותר שלו. אם בכל ישותו הוא מתנגד להתנחלויות של “האדם הלבן” בעולם השלישי, אז כיצד יסכים להתנחלות של אדם לבן כזה
בשטח “פלסטין”? הנה הדילמה האכזרית מבחינתו: אם יתמוך בגינוי יהיה נאמן למורשת אביו, אך יבגוד בבעלת בריתו החשובה, ישראל. ואם יתנגד לגינוי, יאלץ לבגוד באביו.
8. וכיצד מסבירים את התרחקותו (עד לעת האחרונה) של אובמה מן הקפיטליזם האמריקני ומן החברות הגדולות? אביו של אובמה כבר הסביר במאמרו: “יש להרוס מבני כוח שהוקמו כתוצאה מצבירת הון
מופרזת, כדי שעיקר המשאבים לא יתרכז בידיהם של יחידים, כפי שהמצב הוא כיום”. והוסיף האבא: “באופן תיאורטי, אין שום מניעה שהממשלה תטיל 100 אחוזי מס
על ההכנסות, כל עוד האזרחים יקבלו שירותים ראויים תמורת העברת הכנסתם למדינה”.
אובמה הבן, שהתהדר בעוניו בפתיחת ספר שלו “חלומות מאבי”, ירש את התפיסה שקפיטליזם
ושוק חופשי שווים לשוד כלכלי. לפי תפיסה זו עושרה של ארצות הברית בא על חשבון החלשים והמדוכאים בעולם, ומי שהוא יותר עשיר משמעו ששיעבד באכזריות גדולה יותר את עמי העולם. העושר הוא פסול ומגונה, משום שמשמעותו שמישהו אחר סובל בשל כך. זוהי תפיסה ההפוכה לחלוטין לתפיסה המעצבת של ארצות הברית.
9. ולחשוב שאדם זה, שלא היה שותף כלל לחוויה המעצבת האמריקנית, לחלום האמריקני
של גדולה ואינדיבידואליזם, הפך להיות נשיא ארצות הברית. משנת ההשתחררות מקולוניאליזם המאובקת שלו, האידיאולוגיה המרירה של הקיפוח, כל אלה מנותקות מן המציאות בת ימינו, גם בארצות הברית, גם בעולם המתקדר לנגד עינינו, וגם מול ישראל.
לא פרגמטיזם יש כאן, אלא רוחות רפאים של דמות אביו. לא קבלת העתיד, אלא דווקא כפיית
העבר. לא תיחכום ממזרי לפנינו, אלא חזרה על תבניות חלולות
ועבשות.
10. ובעצם, אותה חולשה פנימית של אובמה, בין תחושות הקיפוח של העבר לבין ההווה שכה השתנה, אותה חולשה היא שהביאה אותו לשלטון. אלמלא תחושת החרטה והכפרה הפנימית של האליטה
האמריקנית, מגובה בתקשורת ובטובי היועצים, על עידן הקולוניאליזם והניצול, דמות כמו
ברק אובמה לעולם לא היתה עולה. כל ישותו היא המבוכה שאין לה ולא יכול להיות לה פתרון; מבוכה הכלואה ומתענה בסבך חלומות הקיפוח והתסכול של אפריקה, מבלי יכולת לדעת, אפילו היום, האם אלה חלומות של האב או של הבן.
