קללת הטנגו הישראלי, והצעד החמישי. האם מצאנו את התרופה?

שלח בוואטסאפ

מאת ד”ר גיא בכור

כמי שניגן שנים על אקורדיון (ועדיין מנגן) לילדות שלי היה גם ריח וטעם של טנגו. לא היה כמוני, לפחות כך רציתי להאמין, נגן צעיר של טנגו, מוזיקה שהביאה את האקורדיון לשיא, במעברים בין יד ימין ליד שמאל, בין הקלידים ל”בסים”. זהו מקצב טווסי ומודע לעצמו. את ה”קומפרסיטה” ניגנתי ושיכללתי, כאשר הוספתי פיתוחים משל עצמי, שוב ושוב. “4,3,2,1, ו-” אני זוכר את המורים השונים שלי לנגינה: 4,3,2,1, ו- דופקים על הרצפה, או מקישים בסרגל על השולחן את ה”ביט” המיוחד של המוזיקה הזו. כל כך הרבה דפקו, עד שהקצב הזה מזדמזם כבר בראשי באופן קבוע, מתנגן לו בעצמו, בצורה שעוד תפתיע אתכם בהמשך. הטנגו עוד יפתור עבורנו את מה שחשבנו שאין לו פתרון.

טנגו אינה מוזיקה פשוטה, שכן יש בה משבר עצום החוזר על עצמו, שוב ושוב.

ארבעת הביטים הראשונים במקצב צועדים במהירות כשורה, 4,3,2,1, ו- ואז מגיע הביט החמישי, החזק מכולם, ושובר את ההרמוניה; שובר את הסדר. הוא רוח הטנגו מבחינה מוזיקאלית. כאילו אנו מתקדמים ארבעה צעדים יפים קדימה, ואז מגיע הצעד ששובר אותנו אחורה. אסטור פיאצולה עם הבנדונאון שלו קלט את החתרנות הא-הרמונית הזו, תוך שהוא משלב את הטנגו בהרמוניית המוזיקה הקלאסית.

4,3,2,1, ו-

תמיד סיקרן אותי הביט החמישי הזה, היחיד, רב העוצמה, שמעז לצאת נגד ההרמוניה של ארבעת קודמיו, והוא משנה אותם, שולט בהם, קובע את הקצב. הביט החמישי הוא העיקר בטנגו.

בשנים האחרונות חוזר הטנגו, ורבים חוזרים לשמוע אותו, למשל, בעקבות הסרט “הנרקוד”, שנטל את המוזיקה הנפלאה של ,Gotan Projectקבוצה מוזיקאלית, שנוסדה בסך הכל בשנת 1999, ואשר מרכיבים אותה שלושה: הצרפתי פיליפ כוהן סולאל, אדוארד מקארוף מארגנטינה, וכריסטוף מולר השוויצרי.

הם מנגנים טנגו, והם גאים בכך. הלהיט הגדול שלהם:
Santa Maria (del Buen Ayre) כיכב בסרט “הנירקוד” (עם ג’ניפר לופז וריצ’רד גיר).

הקולנוע המצרי, נושא בשורת המוזיקה, חיבק באהבה כבר בשנות הארבעים את מקצב הטנגו, קודם כל בשל רצונו התקדימי, המדהים, לשלב בין מזרח למערב; והטנגו נתפס כסמל הקידמה אך גם החושניות, שאינה אופיינית לאיזור שלנו.

קרה כאן דבר מוזר: במשך מאות שנים המערב השליך את החושניות על המזרח, כאילו היא באה משם, ובכך לכאורה ניקה את עצמו. כאשר רצו לצייר ארוטיקה במאות ה- 17 ועד לעשרים, נטו לצייר אותה כ”מזרחית”, תורכית או ערבית. כך המערב גם צרך ארוטיקה, וגם ניקה את עצמו.

גם המזרח עשה אותו דבר למערב. הטנגו, למשל, נתפס כמוזיקה חושנית, שבאה “מהמערב”, מודרנית, אבל גם “זרה”, ולכן מותרת בחברה המזרחית.

כל הזמרים הגדולים שרו וניגנו טנגו, מלילה מוראד, דרך פאריד אלאטרש, לילה מוראד, אסמאהאן ועבד אלחלים חאפז. הביט החמישי, החתרני, מצא חן בעיניהם, והשילוב של המוזיקה המערבית בתוך המזרחית בולט, למשל, באחד מיצירות הנצח של המוזיקה הערבית: “אהוואכ” (“אני כמה אליך”) של הזמר הדגול עבד אלחלים חאפז (כאן בתרגום עצמי):

“אני כמה אליך,

ומקווה שאם אי-פעם אשכח אותך,

אשכח גם את רוחי איתך.

אבל זה בסדר אם תשכחי את אותי.”

אז אני שוכח אותך,

ואת כל הכאב שגרמת לי,

אלא שאני מתחיל להתגעגע אליך מחדש,

אני מוצא שהדמעות שלי זוכרות אותך,

אז אני חוזר אליך שוב.”

קצב הטנגו המערבי בפזמון, קצב מזרחי בשיר. זו הרמוניה נפלאה, מתמזגת, שיצרה המוזיקה הערבית בין המזרח למערב, בין החדש לישן, הרמוניה שכמוה אנו זקוקים כיום מחדש במזרח התיכון הכאוב שלנו. חוסר ההרמוניה של הטנגו סייע למיזוג המוזיקלי. עבד אלחלים חאפז, אהוואכ:

וזה הד לטנגו ‘אני כמה אליך’ של פריד אטרש הדגול (1:03):

ועוד: עדיין טנגו איטי, ובאותו נושא – “אני כמהה אליך (אהוואכ), אך בלי תקווה”, של פיירוז. מעלף כתמיד:

לא פעם חשבתי על המתח שנוצר בין ארבעת הצעדים הראשונים בטנגו, לבין זה החמישי. הוא שונה מהם, והוא שולט עליהם. הצעד החמישי הוא משברי, נופל, ועדיין קובע את הקצב.

האין זו סימבוליות גם לחיים הישראלים שלנו? בכל עשור יש לנו את הקצב הנורמלי, הישר, המתקדם שלנו, כמו ארבעת הצעדים, ואז – בום, אנחנו נופלים, וכך נקבע הקצב למוזיקה כולה.

בכל עשור בערך יש לנו מלחמה או מהלומה צבאית גדולה, שמפילה אותנו אחורה. ושוב באים ארבעת המקצבים הצמודים, אנו מתקדמים, אין ספק בכך, אבל תמיד יגיע השלב החמישי החתרני, שיפיל אותנו אחורה, ושוב, ארבעה ישירים, ו-בום, אחורה. המתח הזה בין הארבעה לאחד ? מעייף אותנו, מתיש.

מאז שנות השמונים אנו מזנקים ברמת החיים, בכלכלה ובתל”ג ואז – הבום התורן. ואנו נזרקים אחורה, מתאוששים, נושמים עמוק, ושוב, 1-2-3-4- ו- בום. ארבעה קדימה, אחד גדול – אחורה.

בשנת 1982 מלחמת לבנון הראשונה; בשנת 1987 האנתיפאדה הראשונה; 1991 מלחמת המפרץ הראשונה; 2000 האנתיפאדה השניה; 2006 מלחמת לבנון השניה, וברור לכולנו שהרשימה הזו לא תיגמר כאן.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי, איך נוכל להימנע מהצעד החמישי, החתרני, שהביא לנו כבר עשורים אבודים, אלפי הרוגים, ומוניטין של מדינת מלחמה נואשת.

זהו הצעד החמישי, שמאפיל על כל קודמיו, וקובע את הקצב הלאומי שלנו, את הזיכרונות המרירים והאכזבות. האם נדע להעלים אותו?

(תמונה: אימג’בנק GettyImages)

אני סבור שהתשובה היא חיובית. ניסיתי להבין מה גורם לנפילות הללו, והמסקנה שהגעתי אליה אכן יכולה למנוע עבורנו את הבום הבא.

הצעד החמישי הוא מלכודת פתאים, שאליה אנו נופלים ברוב המקרים. צד ערבי חובט בנו, קודם כל כדי לגרות אותנו לבצע את הטעות, ואז אנו נכנסים בכל העוצמה אל תוך השטח הערבי האזרחי, ונתקעים שם. ברגע שזה קורה, אנו אבודים, לשמחתו של הצד השני. אנו הולכים לאיבוד בפתוס הדמוקרטי שלנו, אל מול תקשורת העולם המכה בנו ללא רחם, חובטים בבשרנו בתוך החברה שלנו, תוך שאנו הולכים לאיבוד בין מחנות הפליטים.

זה קורה לנו בכל פעם. הצד השני כבר התייאש לנצח אותנו במלחמה צבאית חזיתית, כפי שהיה עד לשנות השמונים, ולכן הוא גורר אותנו בכל פעם לעומק השטח שלו. בעצם, אתם מבינים, אנחנו מסבכים את עצמנו. מדוע אנחנו לא מנצחים? בגלל הצעד החמישי.

רק לפני כמה שבועות, ניסה האויב לגרור אותנו לעומק רצועת עזה. הנה מגיע הצעד החמישי, אמרתי לעצמי, וניסיתי להילחם בכך.

ואכן, ניצלנו, שכן אם כך היה קורה, מבצע צבאי גדול, מלחמה, צה”ל כולו היה משוקע עכשיו בניהול החיים בעזה, טרף קל למפגעים ולחיכוך קטלני קודם כל בינינו לבין עצמנו. מימשל צבאי? מימשל אזרחי? אז בשביל מה יצאנו? ניצלנו מן הנזק החמור יותר, אך, למרבית הצער, נפלנו בצד השני, של לא לעשות דבר, ולהניח לסכנה לגדול. אני חוזר לפתרון הרצוי, שבסופו של דבר יצטרך להתקיים, רק במחירים גבוהים יותר מבחינתנו.

כל כניסה צבאית לעומק השטח האזרחי הערבי והישארות שם, תוליד בהכרח את הצעד החמישי, הקטלני, שיהרוס את ארבעת קודמיו. מעכשיו – אנו שולטים במצב. בידינו הדבר. האם ניפול שוב טרף לצעד החמישי, או נצליח להימנע ממנו? בידינו הדבר! בהתגרות הבאה יש לנתק מגע ככל האפשר, לא להתחבר בכל העוצמה, ולהתרסק. גם מרחוק אפשר לנטרל, גם ממרחק אפשר לבלום.