פיתוי הרסני: עלייתו, ונפילתו הצפויה, של האסלאם הפוליטי במצרים

מאת ד”ר גיא בכור

נפילת הח’ליפות העות’מאנית, היתה השבר המוחלט עבור האסלאמיסטים במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה, קינה נוראה, שנמשכת כמאה שנים. ניסיונות להחיות את הח’ליפות, ולהעבירה לקאהיר או לחצי האי ערב, נתקלו בפלגנות קשה, והיה ברור שבעידן הלאומיות הערבית החדשה, הח’ליפות כבר לא תקום.

ב- 1928 הקים חסן אלבנא את תנועת “האחים המוסלמים” במצרים, מתוך החלום של חידוש הח’ליפות על המרחב האסלאמי כולו, אלא שהתנועה הזו חייתה תמיד באיזור הדמדומים של החוק. הלאומיות הערבית דחתה אותה מכל וכל, ומנהיגי “האחים” נאסרו ואף חוסלו, ביניהם אלבנא עצמו.

לאט לאט, עם השנים, הפך האסלאם הפוליטי מבית מדרש “האחים המוסלמים” לפיתוי המוחלט, לפנטזיה
האסורה, דווקא בשל האיסור. הרי התנועה הזו, שביקשה להחזיר את הח’ליפות, ואת שלטון האסלאם, דיברה על הדברים שאנשים רצו לשמוע: על הנאה, על עושר, על בריאות ועל מרכזיות, כל מה שלא היה להם בחיים הלאומיים החדשים והאפורים.

הרי הדת היא בכל מקרה המערכת המפתה ביותר שיצר האדם. הפחד מפני המוות הוא פחד נורא, והדת מספקת אשליה שאנחנו בני אלמוות-לכאורה, ושחלק מאיתנו ימשיכו לחיות לנצח. במצרים היה
זה פיתוי מסוג אחר, מזה המוכר בדתות אחרות. בעוד שבנצרות הדת היא המרפא מפני הפיתוי האסור שבחיי יום-יום, כאן הדת הפוליטית היא עצמה הפיתוי, שכן היא אסורה. הלאומיות הערבית לא היתה מוכנה לפנות את ריבונותה לטובת זו של האסלאם.

בתקופת גמאל עבד אלנאצר ואנואר סאדאת גבר הפיתוי במדינה הערבית החשובה ביותר, היא מצרים. וככל שהמדינה הערבית המודרנית נכשלה בסיפוק המינימום לאזרחיה המרירים, כך גברה המשיכה אל האסור, שבגינו הולכים לכלא: האסלאם הפוליטי. הרי ככל שמשהו אסור יותר, כך חושקים בו יותר.

אונורה בלזאק טען פעם שהתרופה הטובה ביותר לפיתוי היא פשוט להיכנע לו, אבל כל המשטרים במצרים מנעו את הכניעה הזו, ולהיות חבר באחת התנועות האסלאמיות זו היתה עבירה כבידה, עילה לרדיפות, לחיסולים ולטרור של המדינה. הפיתוי המשיך ותפח, אך אי אפשר היה להיכנע לו.

מה המשמעות של הפיתוי הזה? שהאדם הוא בעל ערך מעל לקיום העלוב שלו בחיי יום יום. שיש לו מימד של חשיבות, של קדושה, וכי יש לו המשכיות. המצרים תמיד יביטו על עצמם מעמדה של גדולה, שהם טובים יותר, אינטליגנטיים וקובעים. אבל הקיום הלאומי הפך ליותר ויותר עלוב עם השנים, והוא לא הכיל את התפיסה העצמית שלהם על עצמם. הצורך באידיאליזציה הפך לקריטי בעיני האומה הגאה הזו, שנדחקה אל השוליים.

בייחוד שסיסמת “האחים” היתה תמיד: “האסלאם הוא הפתרון“. הוא הפתרון לעוני, לשוליות, ולעליבות. הוא הפתרון איך לחזור ולהיות שליטי המזרח התיכון. הפיתוי הזה היה מוחלט: הוא ידע מה לא טוב, ואיך אפשר לתקן זאת. טהור, בטוח בעצמו, נקי מויכוח עם כיוונים פוליטיים אחרים, מצווה ומהפנט. ההבטחה המושלמת.

הפיתוי הזה הוא זיכרון של עבר מדומיין, עבור עתיד שלא יתגשם.

משטרים בהיסטוריה ידעו תמיד להשתמש ברצון האנושי להיזכר, לבלוט מעל לזרם האפור והאינסופי של החיים, כדי לרתום זאת לתועלתם. הם עשו זאת בעיקר באמצעות הענקת תארי כבוד, למשל מסדרי אבירות בחלק ממדינות אירופה. לקבל תואר אצולה זה פיתוי אדיר, שתמורתו אדם יהיה מוכן לעשות כמעט הכל. מדובר בקבלת כבוד, הדר ומעין-נצחיות.

אמנם אצלנו אין את “מסדר הבירית” (Order of the Garter), מסדר הכבוד העליון של הממלכה הבריטית, שמתחתיו עוד מיסדרים רבים, כמו גם מיסדרים ותארי כבוד במדינות נוספות, אך יש אצלנו את “פרס ישראל”, אות הכבוד האולטימטיבי בישראל. 

בוידאו: מצעד הבירית המסורתי בלונדון, בהשתתפות בני המלוכה, ומי שהם רוצים ביקרם. הפיתוי הוא חבל קשירה, דרכו קושרים את המפותה, מבלי שישים לב. נראה מעט מגוחך ומלא בחשיבות עצמית, אבל עובדה: הפיתוי עבד בשביל הכתר יותר מ- 600 שנים. 

◄מאמר משנת 2008: “הדוד מתוואלי” הזקן, וסופה הקרב של תקופת מובארק

לאט לאט החלו ההמונים במצרים ליפול בשבי קסם הפיתוי, ולהצטרף אל מסגדים וקהילות דתיות, החולמות על הפנטזיה של שלטון ח’ליפות אסלאמי. על העבר רב-התהילה-לכאורה, על חשבון ההווה המדכא.
למשטר במצרים לא היתה ברירה, והוא נסוג. זה התחיל כבר בשנת 1971, כאשר סאדאת הסכים שבסעיף מס’ 1 בחוקה החדשה ייכתב “עקרונות השריעה האסלאמית הם מקור לחקיקה”, ובשנת 1980 תיקן זאת ל”הם המקור הראשי לחקיקה”, ומצרים החלה לשפוט ולחוקק בהתאם לעקרונות השריעה. ברמת האסלאמיזציה, מה שמתרחש עכשיו, זה בסך הכל היוון של תהליך שכבר התרחש בפועל. השלטון ויתר בפועל על החינוך, על הרחוב ועל החברה, אך המשיך לשלוט.

לאחר שפנטזיה אחרת נכשלה, השגשוג שהובטח לאחר “השלום” עם ישראל, כפי שכל הפנטזיות המצריות כשלו, ממלוכה ועד רפובליקה, ממלחמה לשלום, מסוציאליזם ערבי לקפיטליזם, מאחדות ערבית לבידוד מצרי, רק עלה ערכה של הפנטזיה היחידה שמעולם לא התגשמה: האסלאם כשולט. זו הנוסחה הטהורה היחידה שנותרה כפיתוי האולטימטיבי, זה שלא התלכלך במציאות: המרפא. התחייה. התקווה.

כך נהנה האסלאם הפוליטי מפופולאריות בלי אחריות, בעוד שהשלטון של מובארק נהנה אחריות בלי פופולאריות. מובארק נשא בעול המדינה הענקית ופרנס אותה, והאחים המוסלמים נשארו פטורים מדאגות, כפנטסיה מתוקה ומושלמת. הם היו האלטרנטיבה טהורת העקרונות, במיוחד שהאחים היו “אחווה” סודית, עם השבעות סודיות, רומנטיקה דתית, ותחושת שותפות מתוקה לדבר עבירה, כקנוניה משותפת נגד העולם. הפיתוי הלך וגבר.