מאת ד”ר גיא בכור
היכולת לקרוא את היריב היתה מיומנות קיומית עבור הסמוראי, בוודאי למי שהשתייך לבית הספר שינקייג’ (Shinkage-ryū) לאמנות החרב. בית הספר לימד את הלוחם כיצד לקרוא ולצפות את כוונותיו של היריב מחזיק החרב, על פי סימנים בשריריו, בעיניו (העיניים מאוד חשובות), בזווית בה הוא עומד, ואפילו בצל שהוא משאיר. סיסמה ידועה בבית הספר היתה “פעל עם המוח, כדי שתוכל לפעול עם הגוף”. למשל טכניקת קאצוג’ין-קן (Katsujin-ken), להיכנס לקצב של היריב, וכך לחדור אל מוחו, כדי לאתר את חולשותיו.
בערב אביבי, אחד המאסטרים של בית הספר שינקייג’ יצא לגן, כדי להתפעל מפריחת עץ הדובדבן. מאחוריו צעד משרתו, עם חרב שלופה להגנה, כפי שקבע המנהג. לפתע חש המאסטר תחושה עזה של סכנה. הוא הביט לכל הכוונים, אך לא ראה שום דבר מסוכן. מוטרד מאוד הוא חזר לביתו, ושקע בפינת החדר. מדוע אתה מוטרד? שאל משרתו לאחר זמן. המאסטר התוודה שחש תחושת סכנה, וכי זו התבררה כדמיונית. המשמעות למי שחי על חרבו היא שהוא איבד את האינסטינקט הקיומי לזהות איום, ומשמעות הדבר שהקריירה שלו מחוסלת.
לפתע השתטח המשרת על הרצפה, והתוודה שחלפה במוחו המחשבה להלום במאסטר מאחור, ולחסלו. ובכן, התברר שהמאסטר לא איבד את היכולת שלו כלל וכלל. זו היכולת להיכנס למוחו של היריב, ולקרוא את מחשבותיו, כדי לשרוד.
התקשורת בישראל הופכת לחזות הכל; היא קובעת את סדר היום המדומיין שלנו (עסקנו בכך בהרחבה במאמר קודם), ובכך גורפת את כולנו ואת ישראל לביקורת בינלאומית, לנזקים תדמיתיים, תיירותיים, אישיים, ומה לא. היא קובעת מי יהיו מנהיגינו (חלקם, כמובן, עיתונאים לשעבר), ובעצם, כיצד נחשוב. זהו פרדוקס, משום שהשפעתה הלאומית רק ממשיכה ומתעצמת, ככל שהיא עצמה נובלת כלכלית.
אז איך נדע לזהות מבפנים את הקודים של התקשורת הזו? מהם הסימנים להפעיל את המוח, ואיך נדע לקרוא אותה באופן ביקורתי? לפנינו כמה קודים מטכניקת ה-קאצוג’ין-קן, לקרוא באופן אחר לגמרי את מה שמופיע, נכתב, ומשודר. לפצח את מכבסת המילים, שנועדה ליצור תודעה לאומית כוזבת. לא מדובר במאמרי דעה, אלא בדרך ניסוח החדשות והצגת האירועים. לפנינו מילון עיצוב התודעה.
“חשש בישראל” – מונח האהוב על תודעני המציאות המזויפת בתקשורת. חשש מהאו”ם, חשש בטחוני, חשש כלכלי, חשש מכל סוג. אך מי הוא זה שחושש? ומדוע בעצם שיחשוש? ובכן, “החושש” הוא העיתונאי עצמו, שכן בהעדר מקורות של ממש, כך הוא יוצר את הבועה הבאה; כך יוצרים אג’נדה, בלי צורך בראיות או במקורות. כאילו אנחנו חסרי אונים, בבחינת עלה הצף על פני המים.
בפעם הבאה שנראה את הביטוי הזה באחת הכותרות, נדע: מה שמופיע אחריו אינו קיים, אלא בהזיותיו של הכותב-יוצר.
קיצוני/רדיקלי. בעוד הימין הוא “קיצוני”, השמאל הוא תמיד “רדיקלי”, מילה מכובסת שמסתירה געגועים לתנועות השמאל “הרדיקליות”, לאידאולוגיות “הרומנטיות” של פראנץ פאנון, באדר-מיינהוף או ל”שחרור עמים” אלים אך אצילי. במילים אחרות, בעיני התקשורת זהו סוג של אות הכבוד, המעיד על מחוברות לעולם הרחב, אידיאולוגיה, והשכלה. האחרים הם סתם “קיצונים” ופרחחים.
היחס אל “השטחים”: בחודשים האחרונים באורח פלא “יהודה ושומרון”, או “יו”ש” חזרו להיות סתם ה”גדה”, כאילו שעון הזמן חזר לשנות השבעים. זו כמובן הצהרה פוליטית ברורה של כלי התקשורת, תעמולה, וכך יש להתייחס אליה. זו הסיבה מדוע נכתב תמיד “החזרת” הגולן, פועל שבעצמו מאשר-לכאורה שאין זה שטח שלנו, בעוד שיש לכתוב “העברת” הגולן, אם בכלל. היעלה על הדעת שמישהו יכתוב באקטואליה הישראלית “שטחי מולדת”? זו עילה לפיטורים מיידיים ולהלעגה. במקרה כזה יהיה הכותב:
“שנוי במחלוקת”: מונח מיוחד למי שסרח בעיני השמאל התקשורתי, ועבר צד. זו הדרך לסמנו כשלילי, בלי שום הוכחה או ראייה. די לומר שפלוני “שנוי במחלוקת” כדי לפסול אותו לתפקיד ביצועי זה או אחר. וכי יש בישראל מישהו שאינו שנוי במחלוקת בידי מישהו? מונח זה יוצא מנקודת הנחה שיש מי שקובע ערכית מהו הסטנדרט, ומי יוצא ממנו. יש מי שקובע מהו הסטטוס-קוו ומהי בכלל המחלוקת.
מילים שלמות שנמחקו בידי צנזורי התודעה, בלי להשאיר זכר ? אלה המילים הציוניות, הפטריוטיות, החיוביות, ואם אין ברירה, הן מוצגות כזרות, על גבול העוינות. “צה”ל” הפך למילה מנוכרת בפני עצמה, הפוכה בתכלית לשם המלא “צבא הגנה לישראל”, כמו “השב”כ”, שלא יעלה על הדעת לכתוב “שירות הביטחון הכללי”. “עליה” נעלמה והפכה להגירה או ל- Relocation, “ישוב הארץ” רוטש בידי עיפרון התודעה, כך גם “יהוד” הגליל והנגב, המונח “ארץ ישראל”, “מולדת”, או “פעולות גמול”. “כוחותינו” הפכו ל”צבא הישראלי”, כאילו לא ילדינו משרתים שם; “עברי” נכחד (חוץ מ”שבוע הספר העברי”, שיש כבר המנסים לשנותו); “עבודה עברית”, ועוד. ה”פטריוטיות” עצמה עברה מן העולם, כציפור הדודו שנכחדה. יש ברשת ב’ פינה קצרה על רגעים בתולדות ישראל, אך המוזיקה הפותחת של הפינה מזכירה דווקא מוזיקת אשכבה ואבל, כאילו מספידים את הציונות, ולא מעידים על הצלחתה האדירה. המילה “מולדת” היא כבר מילת גנאי, ולכן המונח “בטחון המולדת” (Homeland Security) האמריקני פשוט לא יעלה על הדעת בתקשורת הישראלית. “אנו שרים לך מולדת”? לא אצלנו, חבוב. “שיבת ציון”? “שיבה” יש רק ל”פלסטינים”. אפילו המילים “יהדות” ו”יהודים” הולכות ונמוגות. “גלי צה”ל” הפכה ל”גל”ץ”. סילקו את צה”ל.
עוד קטגוריה של מילים שנמחקה: ממשפחת ה”מחבל” ו”הטרוריסט”, שהפכו ל”פעילי חמאס” או ל”לוחמי פתח”. אפילו אני כבר משתמש בטרמינולוגיה הזו, משום שהיא הפכה לקאנונית.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
לעומת זאת מילים חדשות, שהן תמיד מאיימות, נשתלות בכל פינה ובכל הקשר: “פליטים”, מילת קוד שנועדה להכניס את אמנות האו”ם, את ה”עמותות” (עוד כלי נשק, בקרב על התודעה) ואת כל העולם: פליטים אפריקאים, פלסטינים, סורים, עלווים, ומה לא. רק לא “פליטים יהודים“, כי כאלה לא היו הרי אף פעם. האם מישהו מתעניין ב”פליטים היהודים” ממדינות האסלאם, שנמחקו תודעתית, ללא הכרה, ללא פיצוי וללא אנדרטה? פליטים הם תמיד “אחרים”, שנועדו להילחם בנו, בפיסת המולדת הזעירה שניתנה לנו. או “המחאה החברתית”, שהיום כבר הוכח שאין בה שום חברתיות, אלא פוליטיקה מוסתרת, “המאבק על הגדר” או “כיבוש“, מילה אהובה במיוחד; מילה מנצחת. בעצם כל ישראל היא “כיבוש” אחד גדול, כר אינסופי למאמרי תוכחה, צקצוק לשון, והסתה פנימית וחיצונית, מלווה בתחושת אנטי-קולוניאליזם “נאורה”. במקום “התיישבות” (המילה “התנחלות” כבר נקבעה מזמן כמילת גנאי) התפרצו ה”דיכוי” וה”הדרה”, ובמקום “ביטחון” התפרצה גדר “ההפרדה”, מילה מכובסת, כמובן, שנועדה להצביע על “הפרדה” גזעית, מילה בעלת הקשרים שליליים באנגלית.
וזה מביא אותנו ללהיט החדש: ה”גזענות”. ערבים המבצעים פיגוע ביהודים עושים זאת אך ורק על רקע “לאומי”, או “לאומני”. אך יהודים הפוגעים בערבים עושים זאת אך ורק על רקע “גזעי”, כאילו במקרה הראשון יש איזו הצדקה עמומה, הרי הם עושים זאת למען “הנראטיב הפלסטיני” (עוד כיבוס) הנאצל, בעוד שהיהודים עושים זאת רק ממשטמה אישית נחותה. אותו מעשה אלים בדיוק יצויר כך באופן הפוך, לפי האינטרס התודעתי הכוזב. וההיפך: ערבים אלימים לעולם לא יתוארו כ”גזענים”, כשם שיהודים אלימים לעולם לא יופיעו כ”לאומיים”.
המונח “אנטישמיות” הולך ונמחק מן התקשורת בישראל, שכן יש בו הטחת אשמה בלעדית במי שפוגע ביהודים. תעמולני התודעה מעדיפים את “האנטי-ישראליות”, או ה”אנטי-ציוניות”, מילים שמצביעות, לכאורה, על האשמה ש-ל-נ-ו. אם לא היינו “כובשים” ו”מדכאים”, לא היתה שנאה כלפינו, והעולם היה פשוט מתאהב בנו, מה אתם יודעים. מכאן שאנחנו בסופו של דבר אשמים ב”חרם” נגדנו.
גם המילה “ציונות” קיבלה משמעות שלילית, עד כי מדור חדש לענייני “ציונות” באחד מאתרי האינטרנט צריך כבר להסביר את עצמו, כמעט להתנצל, כעני בפתח. התקשורת הישראלית אימצה למעשה את המשמעות השלילית האיומה של המילה “ציונות” כפי שהיא קיימת בתקשורת הערבית, ומהי בעצם הציונות? הלאומיות היהודית. האם לנו אין זכות ללאומיות, כפי שזכות כזו קיימת לכל אחד אחר בעולם? לפנינו אנטישמיות עצמית.
אגב, המילה “ציונות” עברה כיבוס הדרגתי: ממילת התלהבות, למילה המעידה על התיישנות וניוון (“לפני שנולדתי היה פה שמח”), ועכשיו – מילת גנאי, או לפחות כזו שיש להתבייש בה. הפוסט הפך להיות אנטי, והיהודי חזר להתבייש בעצמו, על פי ה”תקשורת” הזו.
איך לקרוא את הזולת? פרויד קבע: האמת זורמת דרך הזיעה, הגוף מדבר, האיברים משוחחים, זוית הישיבה שחה, ומבט העיניים מתוודה. כדאי לשים לב להפכים המחופשים: כאשר מישהו מדגיש אישיות מסוימת, לפעמים האמת היא הפוכה: חנפנים מסתירים איבה; אלה המציגים עצמם כגיבורים הם בעצם פחדנים; הסגפנים-לכאורה הם נהנתנים, או אלה העמידים פני צנועים, בעוד שהם יהירים. לפעמים אנשים אף רוצים להאמין בדמות שהם משחקים. זוכרים את האריה, איש הפח והדחליל?
דרך טובה לבחון מיהו אדם באמת, היא בזמן משבר, אז האישיות האמיתית צצה ומופיעה. או דרך נוספת: בזמן כעס. וכבר חז”ל קבעו שאדם ניכר בשלושה: בכוסו (כאשר הוא שתוי), בכיסו (עד כמה הוא קמצן) ובכעסו.
אצל הסמוראים, ועכשיו אתם מבינים – לא רק אצלם, זיהוי כוונות משמש כהכרח קיומי, להבחין לאלתר מיהו ידיד ומיהו אויב, ומי שלא יאתר זאת בזמן, פשוט לא יהיה (המוזיקה מתוך סרט האנימה: Sword Of The Stranger (יפן, 2007).
הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך? מי כבר הזמין?
היחס אל הערבים המקומיים: מ”ערביי ארץ ישראל” זה הפך ל”ערביי א”י”, ואחר כך ל”פלשתינאים”, כלומר בני פלשתינה-א”י, ואחר כך ל”פלסטינים”, כשזה כבר תרגום של המונח הערבי-לאומי. כך משחקים וממציאים זהויות. אותו דבר עם “רבת עמון”, הבירה הירדנית, שנשמעה כמתכונת תנ”כית (כלומר קשורה בנו, במקצת), שהפכה בתקשורת ל”עמאן” הזרה. אז מדוע “חברון” אינה מכונה עדיין “אל-ח’ליל”? ואולי גם זה עוד יגיע. או נטייתה של התקשורת להשתמש בשם “אל-עזריה”, בשעה שהמילה היא דווקא מהשם העברי “אלעזר”, כלומר יש לכתוב “אלעזריה”. מה שמעניק יתרון ללאומיות או לדת היהודית ? נמחק, ובמקומו מוצב המונח הערבי, אפילו אם הוא לא נכון.
לכן השתכרה התקשורת הישראלית הזו מן המילים הערביות, מקבעות התודעה: “אינתיפאדה”, “הודנה”, “תהדאה” (כלומר “רגיעה”), “שהיד”, או שמות הטילים והרקטות כמו “קסאם”, “פאג’ר”, “גדודי אלקודס”, ועוד. הרי כל מילה כזו ניתן לומר גם בעברית. כך אנו משעתקים בעברית את התודעה הערבית, ומקבעים אותה לתמיד, לעצמנו ולעולם. מילים ערביות כאלה חביבות במיוחד על משלחי סרטוני-התעמולה לאוסקר, שנה אחר שנה, כולם, כמובן, ישראלים. וההיפך, במכבסת המילים, כאשר דווקא אין רצון להצביע על “ערבים”, הם מכובסים להיות סתם “צעירים”.
ככלל, בנושא הערבי יש בתקשורת ה”ישראלית” אובססיביות-ממש, שקשה להסביר אותה באופן רציונלי, שבה הם תמיד הקורבן, בעוד שאנחנו תמיד הרע והמדכא. לרוע מזלה של “התקשורת” הזו פרץ “האביב הערבי” והראה בדיוק מי הרע במזרח התיכון ומי המסוכן. בחודשים הראשונים של ה”תחריר” הזה, אכן הוא הוצג כהתפרצות נאצלת של דמוקרטיה, מה אתם יודעים. אך גם כשהמציאות דופקת בחוזקה, הבא נתיימר שזו ישראל האשמה. אולי יום אחד “שיחות השלום” יחזרו, במקום “התהליך המדיני”, ו”סוף הסכסוך” יחזור להחליף את ה”סרבנות הישראלית”, לאחר שה”דו-קיום” סולק לטובת ה”רב תרבותיות”, וה”ממבו” החליף את ה”ג’מבו”.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
מחיקת האותיות השמיות – כיוון שהשפה העברית היא ההצלחה הגדולה ביותר של ה”ציונות”, והחיבור החזק ביותר שלנו ל”מולדת” (סליחה, “למקום הזה”) ולעצמנו, מעוקרות באלימות חלק מן האותיות, אולי מתוך איזו שאיפה להיות חלק מאירופה, או סתם סלידה מן השפה “הלאומית” (עוד מילה שמופיעה רק בהקשר ערבי). אני לא מדבר על ח גרונית, ע’, או ט’ גרונית שנעלמו מזמן. אני מדבר גם האותיות י’, ה’ שפשוט התפוגגו באחרונה. למשל הביטוי :”זה מדים” (כשהכוונה זה “מדהים”), ואני תמיד שואל על איזה מדים מדובר כאן, מדי א’ או ב’? “אריה דרעי” הפך להיות “אריה דרי” (נסו להגיד זאת בקול רם, ותראו), “לאיות שם” (במקום “להיות שם”), “אוכחה”, במקום “הוכחה”, ו”איום” במקום “היום”. זה באמת איום. השם “ישראל היום” נשמע פתאום אחרת, ועוד. לא נורא, “יייה” טוב (כלומר “יהיה” טוב).
כך מתעללים בעברית בכלי התקשורת האלקטרוניים, כעניין יומיומי. הערבית או האנגלית שומרות על כבודן, ובערבית מי שמחליף בין הח הגרונית לח’, למשל, נתפס כשוגה שגיאה קשה, אך לעברית אין “כבוד”; את זה יש רק לצד השני; ואני לא מדבר כבר על ה”אקדמיה”, שהמיילים של חלקים בה מתנהלים בארץ באנגלית, או מחקרים שמוגשים רק באנגלית. העברית היא חלק מן “הציונות”, שיש להילחם בה, ולכן היא נחותה, ואם יש שורשים איתנים ללאומיות העברית, יש לעקור אותם.
ה”ישראלי” כזהות, וכהגדרה עצמית, נעלם שם; ה”אנחנו” נמחק, ומודגש בעיקר ה”אני”, זה הלבד והאבוד. מילים חיוביות כמו “טוב”, “מוצלח”, “הצלחה ישראלית” או “כבוד לאומי” מרוטשות בעריכה. במקומן רק איומים והפחדות. “אפרטהייד”, הברקה חדשה של תועמלני התודעה, שנועדה לכשיל ולבודד אותנו בעולם, וזו אחותה הצולעת של ה”דה-לגיטימציה”, שכוכבה קצת דעך, המסכנה. זו שנאת עצמך, והערצת האחר, וזו כמובן, פוביה מסוכנת.
הנה לפנינו כמה קודים לקריאה חדשה של “התקשורת” בישראל, זו החודרת לנו לתודעה, החודרת לנו הביתה. מעכשיו, ברגע שאנחנו נתקלים באחד הקודים האלה בתקשורת, נורית אדומה תידלק אצלנו, ונדע: תעמולה לפנינו, מכבסת מילים שמישהו שתל, בתוך ה”חדשות”. אין זו המציאות, אלא זו מציאות שמישהו מסוים רוצה שנקרא ונחווה; Et ipsa scientia potestas est, “והידע עצמו הוא כוח”, כפי שקבע פילוסוף הידע, פרנסיס בייקון. עכשיו, בעזרת מיפוי מילון תודעת הסמוראי, אנחנו נכנסים לראש של היריב, ומאתרים את חולשותיו, כשם שהוא חודר לראש שלנו. וכך, ברגע שאנו מבינים שמציאות מדומיינת לפנינו, היריב מאבד מכוחו.
במקרה כזה, אולי באמת תהיה לו סיבה לזעוק בכותרת ראשית: “חשש בישראל”, שכן, אבוי, חדרו למוחו.
מאמרים קודמים בסדרה:
האלכימאי: על זורעי החרדות בתקשורת הישראלית
בין כנפי המלאך, ועשרה כללים סודיים על התקשורת הישראלית
“אקספרס של חצות”, כיצד איבדתי את האמון בתקשורת הישראלית
“על המשמר”, הלא ייאמן, ומפלגת התקשורת בישראל