על עשרה שדים, תיקוות פנדורה, והמזרח התיכון שהשתנה לתמיד

[face-book-like]

מאת ד”ר גיא בכור

אפרודיטה טיפחה את יופיה, עדינותה וכוח הרצון שלה. הרמס, שליח האלים, נתן לה אומץ. דמֶטֶר לימדה אותה איך לעבד את הגינה. אתֵנה הדגימה לה את מלאכת היד, ואפולו לימד אותה לשיר בקול רך ולנגן בלירָה. הֵרה, אשתו של זאוס, העניקה לה את הסקרנות, ופוסידון, שליט האוקינוסים, כרך סביב צוארה ענק של פנינים, והבטיח לה שלעולם לא תטבע. כך נוצרה במיתולוגיה היוונית האישה הראשונה.

ל

אסור לפתוח? הרי זו מתנת הכלולות שלה, והרה העניקה לה את הסקרנות..

פנדורה התחתנה וירדה אל הארץ. בתחילה היתה מגניבה מבטים אל הקופסה המהודרת. אחר כך היתה מבריקה ומצחצחת אותה, והיא רק נצצה כך יותר. אחר כך הניחה אותה בארון, ולבסוף קברה באדמה. אך הסקרנות היתה כמו קללה אכזרית. פנדורה קראה ב”ניו יורק טיימס” אצל אחד, תומס פרידמן, שבקופסה כזו יכולה להיות מתנה נפלאה לאנושות, דמוקרטיה, אבל הרמס הרי ציווה עליה שלא לפתוח לעולם..

ומה אם אפתח את התיבה לשניה, ורק אציץ מה יש בפנים, ומייד אסגור? לילה שלם לא ישנה.  רק לשניה.. מי ירגיש ומי יראה? ואולי הרמס רוצה שתפתח את התיבה, ואפרודיטה בוחנת את כוח הרצון שלה?

עם שחר ניגשה אל התיבה.. ופתחה את המיכסה בזהירות, ולשבריר של שניה.

ריח נורא מילא את חלל האוויר.. והיא שמעה רעשים וקרקושים בתוך התיבה, של דברים חיים, הזזים במהירות. בבהלה סגרה את המכסה, אך, אבוי, זה היה כבר מאוחר מידי.

כל הדמונים של העולם יצאו החוצה והתפשטו בחלל האוויר: הרוע, והמלחמות, המוות והזיקנה, המחלות, התאווה, רדיפת הבצע והכבוד, הפשע, הגניבה, האכזריות, השקרים, הקנאה הרעב… אבל ב”ניו יורק טיימס” הבטיחו שיש שם דברים אחרים.. מלמלה פנדורה המבועתת על המעשה הנורא שעשתה.

כאשר כל השדים כבר עזבו, היא סגרה את התיבה, אלא שבפינת הקופסה ראתה מעשה טוב אחד רובץ. זו היתה התקווה, שנותרה עדיין בפנים. התקווה של בני האדם לימים טובים, שעוד יגיעו.

 (תמונה: Dante Charles Gabriel Rossetti, 1871, GettyImages)
 

1.      רק לרגע אחד קטן ביקשו האמריקנים להציץ אך תוך העולם הערבי, רק לשבריר של שנייה, לראות כיצד נראית הדמוקרטיה הטמונה עמוק בקופסה. אבל אבוי, זה כבר מאוחר מידי. כל הדמונים התפרצו החוצה, ואת הקופסה הזו אי אפשר יהיה לסגור עוד. פנדורה הביאה לחורבנה שלה, וכך גם קורה עם האינטרסים האמריקניים.

באבק המאורעות המהירים קשה לראות את התמונה המלאה, אך לאט לאט הפוקוס מתייצב: המשטרים הלאומיים במזרח התיכון מפנים את מקומם למשטרים של אסלאם רדיקלי. חילופי השלטון האלה מתרחשים בהדרגה לנגד עינינו, וצפון אפריקה הופכת לאוסף של ממלכות שבהן שולט האסלאם, על מפתנה של אירופה. כך מרוקו, שבה זכתה בסוף השבוע התנועה האסלאמית, כך תוניסיה, כך לוב, כך מאוריטניה וכך עוד כמה ימים גם מצרים.

לאחר כמאה שנים של לאומיות עזה, אך כוזבת, משטרי הלאום הערביים הולכים ונמוגים, ובמקומם עולים משטרים שמעולם לא שלטו בעידן המודרני. זהו אביב אסלאמי לתפארת. כך גם צפוי בסופו של התהליך לקרות בסוריה, בירדן, בתימן, וברשות הפלסטינית. הדת ניצחה את הלאום, העבר את העתיד, ואולי העתיד הוא באמת העבר.

2.      הדבר המוזר ביותר, הלא הגיוני ביותר, הוא שהתהליך ההיסטורי הזה נעשה, נתמך ומבורך בידי ארצות הברית. נציגי משרד החוץ האמריקני כבר ברכו את המורדים של לוב, שחלקם שייכים לאקאעדה, את האחים המוסלמים בתוניסיה, הילרי קלינטון ברכה רק אתמול את השלטון החדש של האחים המוסלמים במרוקו, והם הבהירו שיעבדו עם האחים המוסלמים של מצרים, כאשר יגיעו לשלטון. לארצות הברית של ברק אובמה יהיה שמור לנצח תפקיד היסטורי בחיסול היציבות והמנהיגות הלאומית בעולם הערבי. אובמה הבטיח שינוי במערכת הבחירות שלו, ושינוי הוא אכן הביא, לפחות במזרח התיכון. זהו כיום איזור אחר. ג’ימי קרטר עשה זאת באיראן, אובמה השלים בכל ייתר האיזור.

3.      בשאר אלאסד ביש-המזל ער לשינוי ההיסטורי הזה סביבו, אך לפי שעה יש לו גיבוי חזק: רוסיה התייצבה עכשיו צבאית מאחוריו. היא שלחה ארמדת ספינות אדירה, העוגנת שבעה מילין מחופי סוריה. את נושאת המטוסים האדירה (והיחידה) שלה “אדמירל קוזניצב”, שתי צוללות גרעיניות, ועוד שתי ספינות מלחמה. המשמעות: רוסיה מחפה על אסד מפני הזרים, שלא יותקף בידי טורקיה, נאט”ו או ארצות הברית; שהוא לא יהיה קדאפי. חלוקת העבודה: הוא אחראי על דיכוי המרד, רוסיה שומרת עליו מסביב. זו הסיבה שאסד הגביר את השחיטה בשלושת הימים האחרונים. הוא קיבל אוויר, אך האם זה יספיק לו לשרוד? ספק רב.

פרדוקס: רוסיה שומרת בקנאות על בעלות בריתה; ארצות הברית מפילה את אלה שלה.

4.      איראן רועדת מפחד מן הזעזוע האדיר (בחודש מרץ יש במדינה בחירות רגישות לפרלמנט), וכדרכה, כאשר היא חוששת, היא משגרת איומים. בכיר שלה, האייתאללה ג’נתי, כבר קרא השבוע להפיל את בית המלוכה הסעודי, ובכיר אחר הזהיר שאם ארצו תותקף, היא לא תהסס לתקוף את המכ”ם של נאט”ו המוצב על אדמת טורקיה. כך חושפת איראן את האויבות הסוניות הגדולות שלה: סעודיה וטורקיה. כן, אוייבות. המרצע יצא מן השק. במשחקי החיזור האיזוריים לפני שנה, מתברר שכולם שיקרו.

5.      מה היה קורה אם הגולן היה עכשיו בידי סוריה? הרי כך הטיפו לנו המימסדים הפוליטיים במדינה שלושה עשורים. הם גם טענו שזהו המפתח לשלום מזרח תיכוני, מה אתם יודעים. עכשיו, כאשר אנחנו רואים באיזה בוז מתייחסות מדינות ערב (הסוניות) לסוריה, אנחנו מבינים עד כמה הן תיעבו את משטר העלווים של אסד גם לפני כן. הסורים היו מיישבים בגולן מאות אלפי כורדים אומללים או אחרים, וכל המהומה העדתית הזו היתה מגיעה אלינו לטבריה ולגליל. לא שמרנות היתה כאן מצד ישראל במשך השנים, אלא חוכמה גדולה. לא פחד מהשלום אלא דווקא שמירה עליו.

רגעים שקטים של אמת: באופן מוזר, היחידים שהאמינו לשקר שישראל היא המפתח ליציבות במזרח התיכון היינו אנחנו. באקטיביזם שלנו חשבנו שיש בכוחנו להביא שלום, ולייצב כך את העולם הערבי. כאשר אתם רואים את הטיטאנים העצומים שמשתוללים סביבנו אתם מבינים איזו יהירות היתה זו מצידנו; איזו קריאה מוטעית של המציאות.

גם פנדורה חשבה ביהירותה שהיא יושבת על אוצר או על חורבן לאנושות. אך האם אישה אחת תקבע את גורל האנושות? האין סיפור פנדורה יומרני והזוי?

גם ישראל וגם פנדורה (ביוונית משמעות השם: “מבורכת בידי הכל”) לא הסתפקו במה שהיה להן, והיה להן הרבה. הן רצו עוד. לספק את האנוכיות שלהן רצו; להשליט את רצונן; לנצח (מטיפשות או מיהירות) את הטיטאנים ואת האלים. ועל זה, כידוע, נענשים (מוזיקה: Nox Arcana,  Pandora’s Music Box).

◄מדריך לצייד דרקונים

6.      “באמת נהגנו בטיפשות”, מבינים עכשיו ראשי הארגונים האסלאמיים. “בשביל מה טרחנו לרדת למחתרת, ולבצע פעולות טרור נגד המשטרים הערביים, הרי רק חיזקנו אותם בכך. הדרך להשתלט היא דרך הקלפיות“. ואכן, כפי שלמדו ארדואן, חמאס, והאחים המוסלמים בכל פינה בעולם הערבי, את השלטון ניתן לקטוף בקלות רבה. הרי עוד לא ראינו מפלגה אסלאמית אחת יורדת בבחירות דמוקרטיות. המסלול הוא תמיד בכיוון אחד, ומדינה מעודדת מדינה, תנועה אסלאמית מעודדת את רעותה. הדמוקרטיה, מתברר, היא הדרך הקצרה ביותר אל השריעה.

7.      האכזריות והרוע. אנחנו בישראל האמנו למשטרים הערביים סביבנו, ולהתחסדותם; לחברות שלהם בארגוני זכויות האדם של האו”ם. האמנו כאשר תקפו אותנו עצמנו, כלא אנושיים. עכשיו, כאשר המסכות נופלות, ואנחנו רואים עד כמה הם אכזריים כלפי עצמם, ואיזה זוועות מתרחשות מכל עבר, אנחנו והעולם מבינים. מעולם לא הוכח הקייס של ישראל כמו היום. רק העוצמה הצבאית של ישראל וההרתעה שיצרה שומרים עלינו כעל הנקודה היציבה היחידה במזרח התיכון. למרות שניסו לצייר אותנו כספרטה, העולם מבין שאנחנו אתונה. הנקודה הרציונלית, הדמוקרטית, היציבה והפרו-מערבית היחידה באיזור כולו.

אפקט פרח הצבעוני רק הולך ומתגבר, והעולם הערבי מבצע עבורנו את המלאכה, ובחריצות, חייבים להודות.

8.      עליית חמאס לשלטון ברשות הפלסטינית היא לכן שאלה של זמן בלבד. או בבחירות, כפי שהבטיח אבו מאזן לחמאס, ועכשיו הוא ממולכד לממש את הבטחתו, או באלימות. במילים אחרות, החורף הערבי הוא גם החורף של התנועה הלאומית הפלסטינית, המתקרבת לסוף דרכה. כך גם רעיון “המדינה הפלסטינית”. הרי מי עוד ידבר על מדינה פלסטינית, שמחר תישלט בידי ארגון טרור אסלאמי? אם מצרים הגדולה נופלת בידי “האחים המוסלמים”, אולי לשנים ארוכות, למה שהרשות לא תיפול כך? ולשם מה להקים דווקא עכשיו עוד מדינה ערבית, כאשר אחיותיה כולן מתפרקות בזו אחר זו? בא “האביב הערבי”, וקבר את רעיון המדינה הפלסטינית, לפחות בעיני מרבית המערב.

אני עוד זוכר אימרה ישנה של אבו איאד (צלאח ח’לף), סגנו של ערפאת בפתח: “כל המהפכות הרו בפלסטין, אך הפילו את ולדן במדינות ערב”.



לפני שתמשיכו בקריאת המאמר: עוד חומרים של ד”ר גיא בכור, התראות ותגובות בדף קוראי ג’יפלאנט בפייסבוק. כולם מוזמנים להצטרף. איך מצטרפים? לוחצים כאן על “אהבתי”. 

9.      בזעזועים האדירים סביב, קרסה ברעש גדול גם התפיסה הקלאסית הישראלית של “שטחים תמורת שלום”. היתה לנו אמונה תמימה ועיוורת של עשרות שנים שאם רק ניתן ונוותר, יקבלו אותנו. שאם רק נסמוך על רודן זה או אחר “נסיים את הסכסוך”. איזו מהתלה. לא רודנים נשארו, לא הסכמים, ולא ניירות. רק אינטרסים, שהיו מחזיקים מעמד גם בלי לוותר ולהתפשט מנכסים. אנחנו את סיני העברנו, אך “הסכם השלום” עם מצרים נראה אומלל מאי פעם, לקראת מכירת חיסול שלו. ואם זה יקרה, האם המצרים יחזירו לנו את סיני? אולי חלק ממנו? “העברת השטחים” היא בלתי הפיכה, אך “השלום” הפיך. אימרו מעכשיו: שטחים תמורת שטחים, שלום תמורת שלום.

ואיך אפשר להמשיך ולדבר על “הסכם” עם הפלסטינים, כאשר כבר היום הם שייכים לשני עמים, שתי מנהיגויות, שמראש מאותתות מה הן חושבות על הסכם כזה? אני יודע שיהיו בינינו כאלה שיהיה להם קשה לקבל את התרסקות “התהליך המדיני” עם הפלסטינים, שכן כל עולמם היה מושתת על “הסכם” שכזה עם הפלסטינים, ועוד אחרי התובנה הנוראה שלימד אותם עכשיו אסד. אך האם בעידן החשדנות של היום, הקונספירציות המוטרפות, האשליות המסוכנות וההפגנות לשם התרסה, נותרה בכלל תרבות של הסכמים במזרח התיכון? האם יש ערך לאיזשהו הסכם?

התהליכים האלה מחייבים חשיבה אסטרטגית חדשה לגמרי בישראל, ואולי היא נעשית כאן ועכשיו. באוקיינוס הדעה השבלונית האחת לא תמצאו את זה במקום אחר.

10.  אך למרות הכל, פנדורה אינה אנחנו, ולא אנחנו פתחנו את התיבה. ההיפך, בישראל הזהירו מפני הפתיחה חסרת האחריות הזו. אך כוחות מערביים חזקים ותמימים מאיתנו פערו את פי התיבה לרווחה… ואת הנעשה אין להשיב. התיבה הזו לא תיסגר עוד.

למזלנו, נכנסנו אל הסופה הזו חזקים, צבאית וכלכלית. ההרתעה שיצרנו מול חיזבאללה, חמאס, סוריה ואיראן שרירה ופועלת, והעולם הערבי שקוע בלחימה מטורפת בתוך עצמו. אין לו עכשיו זמן לישראל, לעומת העבר, שבו התעסק כמעט רק עם ישראל. הוא מתיש את עצמו. וזה הפרדוקס: השיעים והסונים, הלאומיים והאסלאמיים, שונאים זה את זה יותר משהם שונאים את ישראל. זו נחמתנו, בעלת העוצמה.

לכלכלה הישראלית החזקה (שתופיע כאן במאמר הבא של האתר) יש משקל עצום: היא מאפשרת התחמשות באופן ששום צד ערבי אינו יכול להרשות לעצמו עוד, והיא ערובה כמעט יחידה ליציבות שטווינו סביבנו. היא גם התקווה (elpis) שלנו ושל האיזור כולו, בהמתנה לימים טובים, שעוד יגיעו. אחרי הכל, elpis  ביוונית עתיקה משמעה “תקווה”, זו תיקוותה של פנדורה, אך משמעה גם “המתנה”.