מאת ד”ר גיא בכור, הרווארד
בספינה יפנית מן המאה ה-16 נסעו סוחרים ואזרחים רבים, וביניהם סמוראי צעיר, שלא הפסיק להלל את עצמו, ולהשוויץ ביכולות החרב שלו. הנוסעים קצת חששו ממנו, ולכן העמידו פנים שהם מתעניינים בסיפוריו. אלא שאדם מבוגר אחד ישב בצד ועיניו עצומות, ולא גילה עניין בסיפורי הסמאוראי. הזקן נראה סמוראי בעצמו, שכן נשא שתי חרבות, אך איש לא ידע שהוא צוקהארה בוקודן, הדרגה הגבוהה ביותר של סמוראי ואיש אמנויות הלחימה. הסמוראי הצעיר אמר לו: איש זקן, אינך מתעניין בסיפורי הגבורה שלי? אני בהחלט מתעניין, ענה הזקן, אבל אני לא מתהדר בסיפורי הגבורה שלי בצורה כזאת. לאיזה בית ספר לקרב אתה שייך? צעק הצעיר. אני שייך לבית ספר מוטקצו ריו (“ניצחון ללא קרב וללא שימוש בחרב”) ענה הזקן. “אתה חצוף ואינך מכבד אותי”, קרא הצעיר, והזמין את הזקן לקרב. “אתה מחוסל”, הוא אמר לו, “אני אהרוג אותך”.
הזקן קיבל את הצעת הדו-קרב, אך אמר: אין לעשות זאת על הספינה, ולסכן את הנוסעים; והוא פנה אל הקברניט, שיפליג לאי בודד שנראה באופק, “שַם נרד, ונילחם”. הצעיר הסכים, ושייף את חרבו, נכון לקרב. “בעוד זמן קצר תמות”, אמר הלוחם הצעיר לזקן, “עליך להפרד מן העולם”.
כאשר הגיעה האניה אל האי, ירד הצעיר ראשון, אוחז בחרבו, ומנופף בה בהתלהבות. אלא שהזקן דחף אז בחוזקה את אדמת האי, והאנייה החלה להתרחק מן האי הבודד. “חזור לכאן מייד!” פקד הצעיר כשהוא רותח מזעם, אלא שהאניה החלה להתרחק ולהתרחק, והסמוראי הצעיר נראה מנופף בזרועותיו בכעס רב, ודמותו, שעל האי הבודד, הלכה והתרחקה, עד שנעלמה לגמרי מן העין.
ממשלת ישראל והתקשורת הישראלית תימרנו אותנו לצרה: כאילו הצד השני ויתר, ועכשיו הכדור נמצא אצלנו, האם לשחרר את גלעד שליט או לא, וזו תמונה שקרית של המשא ומתן.
עודף דיסאינפורמציה והדלפות שקריות מגיעים אלינו דרך גורמים ישראלים דווקא, כמו בימי אוסלו: טענות כאילו חמאס ויתר בנושאים שונים, בנוגע לגלעד שליט. אפילו אם זה נכון, לא הייתי מפרסם זאת, כדי לא להאדיר את חמאס. אחת הטענות היתה שחמאס ויתר על אסירים ערביי ישראל, והנה אתמול בהודעה אישית, מנהיג חמאס ח’אלד משעל התחייב לשחרר גם אסירים מערביי ישראל וממזרח ירושלים, והניסיון קובע בבירור: מה שמנהיג ערבי אומר בפומבי, זה מה שיקרה. כמו בימי אוסלו, שבחדרי חדרים התחייבו הפלסטינים לאבו דיס כבירת פלסטין ומה לא, עד שערפאת קבע בחוץ בפומבי: לא יקום ולא יהיה, וזה מה שחייב. “אבל הפלסטינים אמרו לנו בחדרי חדרים”… היו הישראלים מצטדקים.. הלקח לא נלמד, גם היום.
מה עדיין פתוח? לפי ח’אלד משעל מאתמול, חמאס דורש שחרור אסירים מערביי ישראל וממזרח ירושלים, דורש את שחרור כל הרוצחים “הכבדים”, ולא מוכן כמעט לגמרי לגירוש המחבלים לעזה או אל העולם. חמאס דורש לשחרר לבתיהם את האסירים הכבדים, חלקם שפוטים לעשרות מאסרי עולם, דהיינו ישירות לפעילות הטרור באופן מיידי. זוהי סכנה קיומית לשלומם של אזרחי מרכז הארץ, שיהיה ברור.
ואני שואל, אם אלה התנאים של חמאס בשלב המתקדם הזה, לשם מה בכלל נוהל כאן משא ומתן? הרי אלה עמדות הפתיחה של חמאס, ובשביל מה היה צריך מתווך גרמני, שלא מפסיקים להלל אותו, אם עמדות הפתיחה קיימות גם עכשיו?
אז איך משחררים את גלעד שליט בשלב הזה? באמצעות המוח, המחשבה, וטקטיקת הדילמות. לא השכלנו ליצור דילמות לאויב, רק לעצמנו. לא ליצור לו בעיות, הוא יפתור אותן, אלא להעמיס עליו דילמות.
האוייב שלנו מספיק מתוחכם ובקיא מאיתנו במלאכת המשא ומתן. עלינו ליצור מצב, לפיו כל אופציה שתעמוד לפניו תהיה רעה, והוא יצטרך לבחור מביניהן. בינתים האויב הוא שיצר לנו דילמות.
למשל, בתום הסבב הזה של המשא ומתן, וההתגמשות הישראלית העמוקה (ישראל מוכנה לשחרר כמעט את כל האסירים הכבדים, אך לא לבתיהם) יש להודיע באופן גלוי, בנאום מיוחד, מיהם האסירים שחמאס דרש, וכי זו עמדת הסיום של המשא ומתן הישראלי. להודיע שמעכשיו, אם חמאס לא יקבל את ההצעה הישראלית, חוזרים לנקודת האפס, דהיינו אסיר אחד תמורת אסיר, גלעד שליט.
דילמה ראשונה שאנחנו יוצרים לו: אנו חושפים את מי ביקש, וחמור מכך עבורו, את מי לא ביקש. זה כבר יצור תוהו ובוהו בין חמאס למשפחות ולציבור הפלסטיני. תנו להם לטבוע.
דילמה שניה: כיוון שחמאס לא מעוניין בעיסקה אלא במשא ומתן בלתי נגמר, הוא יעמוד עכשיו בפני דילמה איומה: במו ידיו יחסל את הענף עליו הוא יושב. משפחות האסירים תפעלנה עליו לחץ כבד, סיֵים, קבֵל את העיסקה, והוא עלול להיתפס ככישלון בעיני הפלסטינים, כלוזֶר שלא הצליח להשיג דבר. במו ידיו יגרום לאבדן כל הישיגיו.
נכון, עמדה ישראלית כזו מחייבת אומץ ונחישות, דבר שאני לא בטוח שמנהיגינו והחברה החלשה שלנו ניחנים בהם, אך כך מנהלים משא ומתן במזרח התיכון. להכניס את הצד השני לדילמה, ולתחושה שמחר יקבל הרבה פחות מאשר היום. דילמה כזו תאלץ אותו להסכים לתנאים.
אך מה אנחנו עושים? מאותתים לאויב, שאין בעיה, תמיד הרי נמשיך את המשא ומתן הזה, לנצח. אין לכם מה להמר, אנו אומרים להם, כי כל סיבוב נוסף של המשא ומתן נושא בחובו ויתור ישראלי נוסף, מה גם שחמאס מעוניין בהימשכות המו”מ הזה לעוד הרבה חודשים. כתבתי כבר איזה רווחים הוא מסב לו, לגיטימציה, הכרה בינלאומית, תחושת הישג והתעצמות. למה שניתן לו כל זאת בחינם??
עלינו לזכור: מבחינתנו זוהי מלחמה נוספת, המשך של מלחמות שנות האלפיים, שעלולה להכריע כיצד יגמר עשור זה: האם בחידלון ובערפול מחשבתי ישראלי כמו שהתחלנו עשור זה, באינתיפאדה השניה, או באקורד סיום מנהיגותי ישראלי ברור, שמדינת ישראל חזקה, ונחושה בדעתה. למשא ומתן הזה על האסירים אפקט איזורי גדול פי כמה מעצם השחרור עצמו, וכך צריך להבין זאת ולפעול בהתאם. בכוח המוח, כמו שפעל בוקודן צוקהארה.
