מאת ד”ר גיא בכור
הרעיון נולד פה אחד בשכם, בישיבה של ראשי הארגונים הפלסטיניים: להכריז על שביתה כללית ומוחלטת, עד שהממשלה תיכנע ותקבל את כל דרישות הערבים, ואילו הן:
הפסקת העלייה היהודית,
איסור העברת קרקעות ליהודים,
והקמת מוסדות ממשל פלסטיניים עצמאיים.
אלא שזה היה באפריל 1936, אז פרצה “השביתה הגדולה”, והחל “המרד הערבי הגדול”, שאנו קראנו לו “המאורעות”. מתחיל תהליך הרסני, של חרב מתהפכת, שאין לי אלא לכנותו – מדהים.
לאחר הכנס כבר החלו באופן מאורגן רציחות כנגד עוברי אורח יהודים, למשל ביפו, בירושלים, ובערים אחרות; לנסוע לחיפה או לירושלים היה כבר בבחינת סכנת נפשות, אך גולת הכותרת של המנהיגות הערבית היתה אמורה להיות “ה-ש-ב-י-ת-ה”, אם כל השביתות. זו היתה אמורה להכניע את הממשלה הבריטית, לגרום לקריסה כלכלית של הישוב היהודי בארץ ישראל, ולהביא לצד הערבי סוף-סוף את מילוי דרישותיו.
כיצד התנהלה השביתה? קודם כל אי תשלום מיסים; סגירת החנויות, בתי העסק והשווקים; אילוץ הפועלים הערביים לא לעבוד עוד אצל יהודים; האשפה לא פונתה; ודרשו גם מן הפלאחים לציית לשביתה, ולהפסיק למכור את תוצרתם החקלאית, בעיקר ליהודים. המסחר הערבי הלך אט אט ונעצר, האשפה התגבבה ברחובות. תוך כמה חדשים החלו הסוחרים לפשוט רגל ויד, אך איש לא העז להמרות את פי “הועד הערבי העליון”, שהוקם באותו חודש, בראשותו של המופתי של ירושלים, חג’ אמין אל חוסייני.
והחרב המתהפכת המשיכה להסתחרר בהרס עצמי נורא: השווקים הערביים נסגרו, הבנקאות הערבית נעצרה, ורעב החל להגיע, אך את השביתה לא יעצרו! היו תחינות לסיימה, מגעים שקטים, ושום דבר לא עזר. לאחר כמה חדשים היו כאלה שהכריזו כי היא נסתיימה, אך בפועל השביתה הכללית נמשכה. בשלב מסויים כבר אי אפשר לדעת היה אם יש שביתה או אין. האנרכיה הרימה את ראשה.
חמור מאוד: המשטרה הערבית הפסיקה לתפקד, וכיוון שכך, החלו להתרבות בארץ מעשי השוד, הביזה והפלילים. החלו לקום כנופיות של עבריינים, שלכאורה פעלו בשם העניין הלאומי: כנופיית אבו ג’ילדה בשכם, כנופיית היד הירוקה, היד השחורה, ועוד. אחת הכנופיות המפורסמות היתה על שם עז א-דין אלקסאם, שנולד בסוריה וברח לכאן (הוא נהרג בידי הבריטים בשנת 1935). הכנופיה הזו היתה אחראית לשורה של מעשי רצח נגד יהודים. היא פעלה לכאורה בשם האסלאם, ודיברה על חובת הג’יהאד, אך בפועל השליטה טרור ברחבי הארץ, גם כנגד ערבים.
ואכן, לכנופיות האלה היתה מטרה נוספת: האליטה הערבית, שנגדה פעלו ואת בניה ביקשו לחסל או לגרש, כדי לצבור שליטה. הטרור הלך והתרחב, בחלקו נגד יהודים, בחלקו נגד הערבים עצמם. הבריטים התערבו בלית ברירה, ובשנת 1936 הרסו חלק מן העיר העתיקה ביפו כדי לשלוט בה טוב יותר. באוקטובר 1937 הדיחו את חג’ אמין אלחוסייני מתפקידיו במוסדות הערביים, ואף הוציאו חלק מהם אל מחוץ לחוק. הוא עצמו הצליח להימלט לביירות, משם המשיך להנהיג את המרד, שהמשיך לאבד שליטה. בהמשך הבריטים מרימים ידיים במדיניות של התערבות מינימאלית (יש להם כבר דברים דחופים יותר באירופה), המרד נמשך, והכיאוס מתרחב.
בשנת 1938, שנתיים לאחר הכינוס האומלל בשכם, שמכריז על השביתה, אין כבר הנהגה ערבית ברורה בארץ ישראל, להוציא הכנופיות האלימות. בכל מקום פושים שוד, פרוטקשן, ורציחות. אילו כנופיות כפריות, שנושאות נשק, ומי שמתנגד להן בסקטור הערבי – מאויים, ואף נרצח. הן משתלטות על העיר יפו ודורשות מן התושבים העירוניים להחליף את “התרבוש” העירוני בכאפייה ועקאל כפריים. בחיפה וביפו הן דורשות להחרים את הערבים הנוצרים. בספטמבר 1938 משתלטות הכנופיות על חלק מחיפה הערבית, והן אוסרות על התושבים הערבים להשתמש בחשמל (!) שכן החשמל הוא “יהודי”, שהגיע מתחנת רוטנברג. מצד הטרוריסטים שהתושבים הערביים ישתמשו בנרות, העיקר לא להשתמש בחשמל של היהודים. התוהו ובוהו הולך וגובר, והיישוב הערבי נאנק תחת גאוותו ההרסנית. פקידי הממשלה הפסיקו להגיע לעבודה, שכן איש לא שילם להם, שוטרים פוטרו, האדמיניסטרציה הערבית פשוט נעצרת. בסוף 1938 מתחילה תופעה של בזיזת בנקים. הרעב מתגבר.
בכל אותה עת נרצחים פלסטינים על ידי אחיהם: כ- 4,500 במספר, יש אומרים – יותר. האליטה הערבית נמלטת מן הארץ, מאימת הטרור הפנימי, וכך, בזמן מלחמת השחרור, לא היה כבר מי שינהיג את התושבים הערביים.
בספטמבר 1938 משתלטות הכנופיות על חלק מחיפה הערבית,
והן אוסרות על התושבים הערבים להשתמש בחשמל (!)
שכן החשמל הוא “יהודי”, שהגיע מתחנת רוטנברג.
באותו זמן משגשג היישוב בעברי בארץ ישראל, ומתעצם, בדיוק הפוך למה שתכננו מנהיגי המרד הערבי. כיוון שהפועלים הערבים הפסיקו להגיע מרצונם לעבודה, נולדה תופעת “העבודה העברית”. מוקם נמל תל אביב, כיוון שנמל יפו כבר לא היה רלבנטי, ומוקמת שורה של מפעלים עצמאיים. הכלכלה היהודית פרחה, כך שהשביתה הערבית היתה בבחינת התרומה החשובה ביותר לכלכלה של מדינת ישראל, שעוד תקום. מובן שהערבים הענישו רק את עצמם. לאיש מלבדם לא היה איכפת שהשביתה הזו תימשך לנצח.
בשנת 1939, קרס הישוב הערבי בארץ ישראל, שכן אי אפשר היה להמשיך עוד. המחאה נעצרה, השביתה נסתיימה בקול ענות חלושה, הישגים לאומיים לא ממש הושגו, והמרד נגמר בתחושת יאוש, בחורבן כלכלי, מינהלי, מנהיגותי ופוליטי, ממנו לא התאושש הישוב הערבי בארץ ישראל, אפילו עד היום.
ובחזרה לימינו. אני כבר לא מדבר על מלחמת האחים בעולם הפלסטיני של היום, על החיסולים הפנימיים, והחלוקה לשתי ישויות נפרדות, על שלטון הכנופיות בעזה וביו”ש, על ההרס העצמי שאינו נגמר, או על אבו מאזן שפטר (!) את תושבי עזה מלשלם מיסים לממשלת החמאס. אני מדבר על שביתה.
היום, יום ששי, הכריזה “ועדת המעקב” של ערביי ישראל על שביתה במגזר הערבי , וכן על קיום הפגנה ארצית אחר הצהרים, וזאת בשל החלטת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שלא להגיש כתבי אישום נגד השוטרים המעורבים-לכאורה בהרג אזרחים ערבים במאורעות אוקטובר 2000. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי כל המפלגות הערביות בישיבה שנערכה בנצרת.
דווקא שביתה??
אז מי אמר שהפלסטינים לא לומדים דבר מן ההסטוריה שלהם?
◄למצטרפים החדשים: ניתן להירשם, ולקבל את המאמרים ישירות אל המייל שלכם; הם יישארו שלכם לתמיד. נרשמים – כאן.
