מאת ד”ר גיא בכור
החלטה די מוזרה ויומרנית היא עבור נער צעיר להחליט להצטרף אל האליטה האינטלקטואלית של ישראל, ואף לשאוף להוביל אותה. הכנות של שנים, הייתי כתב נוער ב”מעריב לנוער”, חוגי עיתונות, והיעד שסימנתי לעצמי היה: שירות צבאי בגלי צה”ל, מתוך הערכה שזו אליטה אינטלקטואלית וחברתית חשובה של מדינת ישראל. ובכן, הכנתי את הספינה הגדולה, הנפתי את הדגלים הצבעוניים, הטענתי את המטען, ויצאנו לדרך החדשה והמסוכנת, אל בין הגלים. הדרך בחיפוש אחר האליטה.
הספינה האדירה “סורין לארסן” שימשה לצילומי הסידרה הבריטית “קו אונדין”, עם נעימת הסידרה, הלקוחה מ”ספרטאקוס” של אראם חאצ’טוריאן
כיוון שבידע כללי ובחיים הפוליטיים של ישראל הייתי כנראה בקיא, וניתחתי מראש מה הבוחנים ירצו לשמוע, התקבלתי לשירות בגל”ץ, ככתב ביומן החדשות, וזה היה השירות הצבאי שלי בשנים 1980-1984. בעיני רוחי ראיתי את גדולי העיתונאים דנים שם במהלך העניינים הפוליטי, הציבורי, מקיימים דיונים סוערים, ומנווטים את ספינת התקשורת.
לא היה קל כמובן להתקבל, בודדים התקבלו מתוך רבים, אך הספינה הרי יצאה לדרך, אי אפשר לעצור אותה. אכן, היו בודדים שם שהיו מבריקים ומקוריים, אך אבוי, גיליתי שחיים אינטלקטואלים בתחנה הצבאית לא אמצא. זו היתה חבורה לא מבריקה במיוחד, מתנהלת באופן טכני, שכמובן באה מאותה סביבה פוליטית של דעה וצבע. אליטה שם לא היתה, אלא סתגלנים בעלי אגו מרשים, מקדשי הסטטוס קוו, ציניקנים, המפחדים מחדשנות, ולעיתים גם עצלים. הצלחתי שם, מדה, אך הבינוניות סביב הלכה והעיקה עלי, זו היתה אכזבה קשה לאור הציפיות שטוויתי. ראיתי שם את התקשורת הישראלית, החורקת, השטוחה, המתייצבת אוטומאטית מאחורי דעה אחת, בסך הכל גילדה סגורה. לפעמים התפלאתי איך זה שכל כך הרבה בנים של מפורסמים וחשובים משרתים שם סביבי, זה באמת היה מפליא, אך ברובם הם היו בינוניים ומטה, כמעט כולם נעלמו לאחר מכן. לא היה להם רעב להצליח.
את מה שחיפשתי, לא מצאתי שם. הייתי מחויב לחוזה קבע של שנה, וביקשתי להפר אותו ולעזוב באמצע. עמדתי למשפט צבאי בשל כך (מה אתם יודעים..), אבל את הפרק הזה סיימתי בלא לגלות את אותה אליטה חמקנית של ישראל. את מה שחיפשתי, לא מצאתי.
נאלצתי לזמן את הספינה הגדולה מחדש, להפלגה חדשה בעקבות האליטה הנעלמת. ספינות המשנה הועלו, הכלי הגדול צויד באספקת מזון, המלחים שאגו את קריאות היציאה שלהם, ויצאנו להפלגה חדשה, לימים אחרים, ולהרפתקאות חדשות.
התחנה הבאה היתה הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לב האקדמיה הישראלית. אני זוכר שכבר כחייל עמדתי מחוץ למבנה האבנים האדומות הזה ואמרתי לעצמי: אל הבניין הזה עוד אגיע, שם בוודאי אגלה את האליטה הנעלמת של ישראל.
התחלתי אז ללמוד בפקולטה, שקיבלה בודדים, ותנאי הקבלה שלה היו של גאונים קטנים, הייתי מעורב בחיי הקמפוס, ערכתי את כתב העת של הפקולטה, חיפשתי עניין, אתגר, ואבוי, שוב לא מצאתי אותו. למשל, באותם ימים של שנות השמונים אהרון ברק נחשב לכוכב המשפטי הגדול אי פעם, גאון מהלך, שדבריו היו נלמדים ברחשי הערצה, בעוד שאני התאכזבתי לגלות עד כמה ראייתו חלקית, לא מאוזנת, הולכת ומתרחקת מן הציונות הבסיסית ביותר. מובן שהיתי בודד בחשיבה הזו, בחוגים האלה אין נכונות לשום חשיבה אחרת, ומי שחושב אחרת מנודה. בינוניות, אפרוריות ו”פוליטיקלי קורקט” עקר, זה מה שמצאתי שם, ולא את זה חיפשתי. חיפשתי סיעור מוחות מבריק, איתגור הדדי, יצירת משהו חדש עבור המדינה, יצירתיות, זינוק קדימה. לא, היו אלה שנים של לימוד טכני.
ברור לכם שהאוניה עמדה לצאת שוב לדרך, בחיפוש אחר האינטלקט הישראלי, אחר אותה חבורת ארגונאוטים שבידם גיזת הזהב, אחר האתגר המוחי המושלם. אך לאן היא תפנה הפעם?
שלושת מעוזי האליטה הישראלית האבודה הם: התקשורת, האקדמיה והפרקליטות, ובכן היעד הבא שסומן היתה פרקליטות המדינה.
לא אספר באיזו פרקליטות הייתי, מדובר על שנה, בין השנים 1988-1989, אך גם כאן האכזבה היתה עצומה. ראיתי את שירות המדינה בתפארתו: העובדים שאינם מגיעים, גלגול תיקים מפרקליט לפרקליט, שלטון הפקידים והבוז לחשיבה העצמאית, העיקר לעבוד פחות, הקניות במהלך העבודה, חיי הבטלה, אם כי גם פה היו איים של מצוינות אישית. אך אתגר? סיעור מוחות? הצטיינות? מקוריות? למי בכלל היתה סבלנות בתחנה הזו לכל אלה. לאחר שנה בלבד, ספינת התרנים הגדולה, יצאה שוב לדרך, למרות שבכל תחנה בני המקום הפצירו בי להישאר. לא יעזור דבר, אני חיפשתי את גיזת הזהב, שטרם נמצאה.
(תמונה: אימג’בנק, ThinkStock)
הפעם אמרתי, נלך על אליטה מוכרת ומובטחת, העיתון לאנשים חושבים, עיתון “הארץ”. נחתתי שם בין השנים 1991-1998 כפרשן לענייני ערבים, בדיוק בתפר שבין הוותיקים שנעלמו, לחדשים, שנעלמו גם הם. כשהגעתי עוד כתבו שם הגדולים, ד”ר גרוס-“פולס”, א. שוויצר, זאב שיף, לאה אתגר, ועוד. הכרתי, ואהבתי אותם. היה שם אולם גדול מאוד, עם ספרייה גדולה, ובה ספרים עתיקים. אך אבוי, מרבית הספרים היו מלאים בתולעי ספרים, אבודים.
פרק זמן קצר לאחר שהגעתי, מתו רוב הוותיקים, ודור של צעירים שינקינאים, רובם אפורים ובינוניים, נחת בעיתון הזה, במידה רבה עד היום. סיעור מוחות אינטלקטואלי? מה פתאום. דין התנועה, ותמיד בכיוון חשיבה אחד, קו העיתון. האכזבה הפעם היתה מושלמת, אפילו כאן, עם אנשים חושבים, אין איתגור מוחות פוליטי וחברתי, רק סטגנציה של אליטה דלפונית, ריקה מנכסי רוח.
ואז הבנתי: אין אליטה תרבותית ואינטלקטואלית במדינת ישראל. למעלה, במה שנתפס כמעוזי החשיבה, בעצם אין כלום! זהו מדבר מחשבתי, שאינו מוכן לשום חידוש, לשום הפתעה או אתגר חדש. מדד ההצלחה של אנשים אלה הוא כבר פוסט-ציוני, מוטה העולם הגדול, ולא עוד מוטה פנימה, כלפי החברה שלהם. במקום שהאינטלקטואלים ישמשו כמצברי החברה, וכמי שמכוונים אותה ומפרים אותה, הם לקחו כמה צעדים אחורה, אינם מעורבים כמעט במה שקורה ומה שיקרה, בהותירם מגרש ריק לפוליטיקאים בלירה. נכון, ישנם אקדמאים חשובים, בעיקר במדעים המדוייקים, אך זו לא אליטה, לכל היותר איים עצמאיים של מצוינות. אותם בודדים הצליחו ברוב המקרים למרות האליטה שסביבם, ולא בסיועה.
לאחר כל כך הרבה תחנות במסע הגדול הבנתי שהספינה הישראלית מטלטלת ללא אחריות חברתית וללא מעורבות של מי שקיבלו מן המדינה כמעט הכל, אך איש איש מהם לאוהלו ואיש איש מהם לביתו. ההכרה הזו היתה מבחינתי עצובה. אין אליטה בישראל, לכל היותר יש מתעשרים חדשים, הם והונם, והרכילות עליהם.
זו לכן חברה בלתי מאוזנת, שבה ההזנייה התקשורתית והמחשבתית הולכת ומתעצמת, ואין בלתה. כוכבים נולדים, שרים, רוקדים ומבשלים, אבל אין אפילו שכבה דקיקה של חכמי החברה, שינצלו את הידע שצברו, שיחשבו מה טוב לחברה ולמדינה שלהם, לאן הן הולכות, מה יש להם להציע, ומהן האסטרטגיות שלנו. אין מי שייפרה, אין מי שישמש כמגדלור לספינות טרופות, בים של סלעים ונקיקים מסוכנים.
ניחמתי את עצמי שעצם החיפוש רב השנים שלי, הניסיון להגיע למוקדים המדומים, ולהתאכזב, זוהי האליטה האמיתית, השואלת שאלות, מציעה, מחפשת ומאתגרת תמיד. בהעדר כלי עצמאי להשמיע בלי סוף רעיונות חדשים, שונים וחדשניים, נאלצתי לייסד את האתר הזה. כאן אני לא כפוף לשום חוות דעת של מנהל בינוני זה או אחר, עורך מתוסכל, או אקדמי חורש רעות. כאן אנחנו ניצור את האליטה האמיתית של מדינת ישראל.
בימים אלה הספינה עומדת לצאת שוב לדרך, למסע הרחוק ביותר שלה והשאפתני, בניסיון לאתר האם יש אליטה מחוץ לישראל. איך היא חושבת, כיצד היא קשורה לחברה שלה, ומה מניע אותה. הספינה כבר מועמסת בציוד, אוניות המשנה מתמלאות, הדגלים והמפרשים מתנופפים בגאווה אל מול הרוח, השחפים צווחים בהתרגשות, שמא, אולי הפעם, נגלה את גיזת הזהב, אולי הפעם ארגוס תגיע ליעדה.
