מיוחד: על המתיקות שבמרירות, העוד המנגן, עצי הזית והחיים בישראל

מאת גיא בכור

מה לעשות, הייתי ילד שלא אוהב לאכול, וככה נשארתי במידה רבה גם היום, להוציא דבר אחד: אני מאוד אוהב זיתים. בגיל שנתיים הוריי היו כבר מודאגים לגמרי: הילד לא רוצה לאכול שום דבר, חוץ מזיתים! הם ניגשו לטובי המומחים, שמא יש איזושהי בעיה פיזיולוגית, אך לא נמצא דבר. בסופו של דבר הם התייעצו עם מומחה תזונה לילדים, שאמר להם: הילד רוצה רק זיתים? אין בעיה, תנו לו רק זיתים, תוך כמה ימים הוא יישבר. הוא ילד קטן, ובסוף יימאס לו מזיתים. דווקא כך תגרמו לו לרצות לאכול דברים נוספים.

אחרי 40 יום אפילו הוריי נשברו, אך אני לא. ילד שרוצה רק זיתים.  

גם כיום אני אוהב לטעום זנים שונים של זיתים, וכמובן לאכול אותם, ועם השנים גיליתי שאני הכי אוהב את הזיתים שעודם מרירים מעט, דהיינו שלא הוציאו מהם לגמרי את החומר המריר שהמצוי בקליפתם. הרי את הזית אי אפשר לאכול בגלל טעמו המר-חריף, אלא לאחר תהליך של כבישה, שנעשה בשמן, במים, בחומץ, במי מלח, במלח ואפילו בסיד. גיליתי שהמרירות העדינה היא התבלין המוצלח ביותר בזית הכבוש, חוץ מהתוספות הנפלאות של השום, הפלפלים החריפים, הלימון, התבלינים ושמן הזית. אין דבר טוב מזה, עם לחם שחור, טרי, או אפילו סתם פיתה. זהו. כך זה אצלי עד היום. 

המרירות הזו היא בסך הכל חומר כימי, חומר שנקרא  אולרופן, Oleuropein, אך כמו שתראו כאן, אני טוען שמדובר ביותר מכך. זוהי מרירות, אך היא כה מתוקה, היא הבלוז של המזון. אולי היא סוד הקיום שלנו.

חברים מהכרמל ומהגליל למדו עם השנים להביא אלינו הביתה כדים גדולים של זיתים ביתיים, עם טיפה מרירות, שכן הם מכירים את הטעם שאני מחפש, עד שבאחרונה ממש עשינו מעשה.

האם יש גם כלי נגינה מריר-מתוק? כן, זהו העוד, מלך כלי הפריטה של המזרח התיכון, אשר הצליל המתכתי שלו, זורק את השומע לעולמות אחרים ורגישים. הנגינה המאלתרת על העוד היא היפה ביותר, ולכן “תקסים” (אלתור) על העוד נחשב כהבעת הרגש המוזיקאלית הנעלה ביותר, בדרך כלל מרירה. לעיתים זו “תחמילה”, דהיינו אלתור, ואחר כך חוזרים שוב ושוב אל הפזמון החוזר. העוד כה וותיק באיזור שלנו, עד שהוא חוזר אל האלף השלישי לפני הספירה, ולדעתי קשה להבין את המזרח התיכון, ההגבלות שלו, הציוויים והחומרה, בלי להבין את הכלי הנפלא הזה; את המרירות שיש בו, שהיא האולרופן של החיים, פעם בזיתים, ופעם במוזיקה.

לעוד יש 11 מיתרים, והיכולת הווקאלית שלו עצומה, בטונים, רבעי טונים, ופחות מכך. אין כמו העוד להגיע ל”טרב”, דהיינו לאותו רגש התעלות כתוצאה מן המוזיקה. אין כמו העוד להפיק מה שנקרא בלשון המוזיקה ויברטו, דהיינו הנעת האצבע על המיתר, כדי לשחק עם הצליל המופק. כך העוד מדבר, ומספר את סיפורו. היש מריר ומתוק מן העוד? יש בו עוצמה ויש חולשה, יש ביטחון ויש היסוס, ויש לו צליל שאי אפשר לטעות בו. 

כאחד מבוני העוד החשובים בעולם נחשב התורכי Faruk Türünz, היושב באיסטנבול. הביטו כיצד נגנים חובבנים מתקבצים בחנות הקטנה שלו, והוא (יושב משמאל) בוחן את נגינתם ואת העוד בעינים מקצועיות קפדניות.  

ישנם אצלנו כמה נגני עוד מעולים, בראשם יאיר דלאל (“אדון הסליחות” הנפלא), ובוודאי אחרים נוספים, שלמדו את האמנות הזו, ופורצים דרכה אל העולם, הצמא לצלילים החדשים האלה, מבחינתו. העוד הוא המרירות שבמוזיקה. רק בשנים האחרונות גילו המוזיקאים שלנו שהעוד יכול להיות גם תבלין ביצירה שלהם, ויותר ויותר הם מכניסים אותו כרמז, כסימבול של מרירות, כעומק, כתהודה, כבגרות. הם הבינו שבדיוק כמו בזית, כך המרירות של העוד משביחה את היצירה שלהם. ישראל מתחברת דווקא דרך הטעמים והמוזיקה יותר ויותר אל המרחב בו היא נמצאת.

רוב נגני הג’ז משתמשים באופן קבוע בויברטו, מה שמביא אותי לאחת הלהקות האהובות עלי במיוחד, המשלבת באופן המריר-עדין את המוזיקה המזרחית עם ג’ז, וזו להקת נייט-ארק (Night Ark, תיבת לילה). זו רביעית ג’ז אמריקנית שנוסדה בשנות השמונים, עם שורשים ארמניים, ושימוש מוגבר בעוד, הבוראת קסם מזרח-מערב משלה. הכוכב בהרכב הוא Ara Dinkjian, נגן עוד מחונן, שגם ביקר בארץ, וכן Arto Tunçboyacıyan, מוזיקאי תורכי-ארמני מחונן ויוצא דופן.