מאת ד”ר גיא בכור
האם סרט נאצי יכול להיות בעלך ערך אומנותי? האם הוא יכול להיחשב, למשל, בין הסרטים החשובים שנעשו במאה העשרים? דילמה קשה. האם גם היום עושים שימוש ב”אמנות” למטרות איומות? אם זה יכול לקרות שוב בגרמניה?
ספק אם בישראל מכירים את הסרט “ניצחון הרצון” (Triumph des Willens), שתיעד את ועידת המפלגה הנאצית בעיר נירנברג, בשנת 1934. קשה לקבל את זה, אך עם כל היותו סרט פולחן נאצי, זהו אולי אחד הסרטים החשובים שנעשו בקולנוע של המאה העשרים. צילמה אותו גרמניה בשם לני ריפנשטאהל Leni Riefenstahl ,1902-2003), והוא נעשה “בפקודת הפיהרר”. הסרט מקפיא את הדם, ועם זאת הוא מהפנט גם כיום, משום שאותה לני היתה במאית מוכשרת מאוד, לפני כן רקדנית ושחקנית. הסצינות שנראות בסרט ערוכות בצורה כה ייחודית, עם לא פחות משלושים מצלמות ו- 120 טכנאים, העמדות מיוחדות, סצנות שלא נראו עד אז בקולנוע העולמי, צילום מן האוויר, טכניקות קלוז-אפ יחודיות, זויות צילום חדשניות, אור וצל, טכניקות מושלמות… ואמת נוראה המסתתרת מאחוריהן.
לאחר חצי שנה של עריכה, נותרו 104 דקות בסרט המוכן, שמהוות רק כשלושה אחוזים מן החומר שצולם.
הניגוד הזה בין שלמות הטכניקה הקולנועית לבין האמת הנוראה – הוא שמהפנט אותי; המרחק העצום, הבלתי ניתן לתפיסה, בין האמת לשקר. בין הטכנולוגיה, האמנות ואפילו הרומנטיקה – לאובדן המוסר. לאחר משפטי נירנברג אותה לני נשפטה למאסר שלוש שנים, ולאחר מכן שוחררה. הקריירה שלה לא נסקה עוד לאחר מלחמת העולם השניה.
לצלילי המלחין ריכרד ואגנר, המוזיקה הגרמאנית שזוהתה עם הנאציות, הסרט נפתח באחת הסצנות החשובות בתולדות הקולנוע של המאה העשרים, כיצד הצורר הנאצי אדולף היטלר ימח שמו, נוחת במטוסו מעל שמי העיר המקושטת נירנברג, כדי להשתתף בועידה הנאצית השישית, בספטמבר 1934. צילומי האוויר של המטוס מעל העננים היו חלוציים בתקופתם: לכאורה זהו המושיע, הנשלח לגרמניה מן השמים.
למי שאינו יכול להתבונן בסרט המלא, עם כל חשיבותו, הנה רק הסצנה הפותחת: המושיע מן השמיים. את השם “ניצחון הרצון” קבע, אגב, היטלר עצמו, שמאוד חיבב את ריפנשטאהל כאישה מצודדת.
סצינת הפתיחה, לא רואים בקטע הזה את הצורר: הצעירים הצועדים בסך בשורות ארוכות ומסודרות הם, לפי הדימוי, הדם החדש הפורץ בעורקיה של דויטשלנד. “דויטשלנד האחרת”? זו אותה דויטשלנד, בין אם מימין ובין אם משמאל, והזמן יוכיח זאת.
הסרט נמשך, ומתפתח כאגדת ילדים קסומה: על העיר נירנברג הבווארית המכושפת, על טירותיה, נחליה, פסליה, וכאשר החיילים הנאצים כבר צועדים למטה בסך, כמו נמלים בשורה, כמו הדם הזורם ומנער את איבריה של האומה הגרמאנית הקדומה. הטכניקה מושלמת, מהפנטת. איזו אירוניה, ששם גם הוקם לימים הטריבונאל הבינלאומי למשפט המנהיגים הנאצים, אותם מנהיגים שמופיעים גם בצילומים.
זוהי לכאורה אגדה, מאגדות האחים גרים הכל כך גרמאניות, שבהן הכל שליו לכאורה, אך אימה גדולה תמיד מסתתרת בהמשך. היטלר הוא אהוב האומה, אפילו בעלי החיים מריעים לו. הוא מוצג כאדם חביב, איך אפשר להתנגד לאדם כה חביב? צילומי קלוז אפ יחודיים, ידו המונפת כדמות פעילה, טכניקות אור וצל, מושלם! (שימו לב להופעת הסמל של מכונית המרצדס של היטלר, פעמיים לפחות).
שום ביקורת, שום שאלה קשה. זהו עולם מושלם, הרייך השלישי. אילו צילומים רומנטיים, הפרחים, הנחלים, זו גלוית נוף, שכמה טבעי, לכאורה, לראות בה את אדולף היטלר!
בהמשך אנו מבינים שמדובר באומה שפשוט איבדה את שפיותה. האם אומה יכולה לאבד את שפיות הדעת שלה? כן. האם המקרה הזה יכול לחזור על עצמו בעתיד? כן. הסרט מראה עד כמה זה יכול לשוב ולחזור.
הועידה מתחילה, ואיזו ועידה זו! להערכתי, רק ההכנות לאירועים נמשכו כשנה שלמה. בסך מסתדרים כל לוחמי ה- SS וה- SA של המפלגה הנאצית. כולם, מדובר בכמה עשרות אלפים, אולי כמאה אלף, אולי יותר. אלה האנשים שיטריפו את אירופה, ואת העולם כולו כמה שנים מאוחר יותר.
הצילומים ממשיכים, ואנו רואים את הצעירים הגרמנים שהתגייסו למפלגה: כמובן מראה ארי, גבריים, (בכלל זהו סרט על גברים. אין בו מקום לנשים ולנשיות), משתעשעים בינם לבין עצמם, נקיים וטהורים, צוחקים. נראה שפשוט כיף להיות במפלגה הזו. נותנים להם אוכל טוב וטעים, השכלה. מה עוד אפשר לבקש?
“זכויות האדם שלכם – מוגנות!” מרעימים בקולם כל ראשי המפלגה, גרינג, גבלס, וכמובן היטלר בעצמו.
מדהים, פשוט מדהים, לראות את עשרות האלפים עומדים בשורה ומדקלמים מול המנהיג-האל. “כולנו לפקודתך”. כמו רובוטים, שעברו שטיפת מוח. לא הרבה זמן לאחר מכן הוא ישלח אותם להרוג ולהיהרג בקרבות. מחליא.
אוקיאנוס של חיילים, כמו בסצנה הוליוודית של סרט על האימפריה הרומית. המסקנה היא שהנאצים הם ממשיכי האימפריה הרומית הגדולה. אין שאלות, אין ביקורת, ובהמשך עוד סצנה מפורסמת מן הסרט: ים הדגלים, ים הלהבות, ים המדורות והלפידים. הצילומים כה יחודים, אמנותיים, האמת כה מצמררת.
לאט לאט נגלה המחזה העצום, הגס, הוולגארי, ובאותה זמן גם המהמם בעוצמתו. ואדולף היטלר עצמו, נואם ושולט בקהל שלו כמו במקהלה. לעיתים הוא נראה כריזמטי, ועיתים מגוחך, מטופש, כמו הדיקטטור הגדול של צ’פלין (1940), שנעשה ללא ספק כלעג לסרטה של ריפנשטאהל. הסוף כבר קשה לצפייה, מעיק, עם שירת ההורסט וסל, ההמנון הנאצי, המזוויע: “מיליונים נושאים עיניים בתקווה אל צלב הקרס, הגיע יום החופש והלחם”. השיר הזה אסור בהשמעה בגרמניה כיום על פי החוק. גלוית נוף שהיא מחנות השמדה. חיוכים ושמחה שהם אֶבל נורא וזוועה.
המסר של הסרט ברור: מן השמיים בחרו את השליח להציל את האומה הגרמנית, באמצעות הכלי של המפלגה הנאצית. זהו רצון האל. ועדיין זוהי מלאכת מחשבת קולנועית, שזכתה לפרסי קולנוע רבים, גם בארצות הברית.
◄לצפיה בסרט כולו, שאורכו 104 דקות.
התלבטתי האם להציג בפניכם את הסרט הזה, שלנו כיהודים כה קשה לצפות בו, אך הוא מהפנט, כמו התקופה הנאצית עצמה בגרמניה, כאשר אדם שואל את עצמו: איך יכול להיות שכל זה קרה?? בלתי נתפס.
ובכן, יכול להיות ערך אמנותי לסרט נאצי, לכאורה שליו ובוטח בעצמו, אך אנו יודעים שמכל סצנה בסרט הזה נודף שקר נורא! נודפת זוועה שהגיעה, ועוד תגיע! זהו זיוף נורא לצפייה, אך למי שלא ידע – הסרט היה מוקד משיכה והצטרפות מאין כמוהו אל שורות המפלגה הנאצית. הסרט הוקרן בכל רחבי גרמניה.
וזהו כוחן של התקשורת והאמנות אם הן מצטרפות לאידאולוגיה קיצונית: הן יכולות להאדיר אותה, לשמש אותה, אך האידאולוגיה הקיצונית גם תשלוט בהן. מקרתיזם מימין ומשמאל? מסוכן באותה מידה.
האם תקשורת יכולה לשקר כך? האם האמנות יכולה להשתעבד כך? וזהו הלקח הקשה שלי מן הסרט הזה, וזו הסיבה שאני חוזר וצופה בו, התשובה שלי היא – כן. כמו שאידאולוגיות פשיסטיות כאלה כבר חוזרות על עצמן במזרח התיכון, במשטרים חשוכים ומסוכנים כמו באיראן, בחיזבללה ובחמאס, כך גם “התקשורת” באיזור שלנו, כך גם האמנות. הרוב מגויס, שלילי ושקרי. ואם חוזרים על שקר שוב ושוב הוא בהחלט יכול להיהפך לאמת, עד שאפילו אנחנו כבר נאמין בו.
באיזור שלנו לא נלמד דבר על הערצת הכוח, שכרון הכוח, שנאת האחר, העדר הביקורת, והגיוס המוחלט. רק שלשום הודיע בכיר בחמאס: לישראל יש 200 פצצות גרעיניות? לנו יש מאתים אלף מתאבדים. זהו הערך של חיי אדם אצל החמאס: להיות פצצות, חומר מיכני, בשר תותחים, כמו הרובוטים בסרטה של ריפנשטאהל. בעצם לא השתנה הרבה. אז כמו היום, השקר ותרבות השקר.
“זכויות האדם שלכם מוגנות”, אכן. גם זכויות האדם הפכו בעצמן לשקר. היזהרו מן השקר. כל שקר.
הפרק החמישי: על הבית ברחוב מודיעין 156, היטלר והשכל של בומבה
