כתב רשת בלומברג פרסם אתמול מניו יורק שיר הלל וגעגועים לעיר תל אביב, ויש חובה-ממש לתרגם את רובו של המאמר הפואטי, כאן. המאמר הוא המלצה לוהטת לבקר בישראל, מיד כש”המצב” יסתיים.
הוא הספיק להיות בתל אביב בחג פורים האחרון, כאשר מתח הקורונה כבר הורגש באוויר וחלק מחבריו כבר היו בבידוד. “נאלצתי להימלט מהעיר האהובה עליי בטיסה אחרונה לניו יורק, ואני חולם בהקיץ כבר לחזור”.
“תל אביב תמיד העניקה לי השראה עם הסתירות שבה: אנרגיות חוף ים עצלות מעורבבות עם שאפתנות קוסמופוליטית, דומה לפריז בתרבות בתי הקפה שלה, דומה לניו יורק בסצינת התרבות החזקה שלה, דומה לסן דייגו בסקסיות הקולית שלה, ועדיין ללא ספק, היא מוצר של המזרח התיכון”.
“הקוקטייל העוצמתי של השפעות, מצבי רוח, וטעמים, הוביל אותי לשיכרון תמידי במשך שלוש שנותיי שם, בתחילה במילגה למשך שנה, ואחר כך כסטודנט לתארים מתקדמים. העיר מאתגרת אותי בזריזות שלה, ומפתה אותי בעליצות שלה. עברתי לניו יורק לפני שבע שנים, אבל חזרתי לתל אביב כל שנה, כדי להתמלא בקסמיה, ובניגודיות שלה”. הוא גר אז בשכונת פלורנטין, “שכונת ההיפסטרים המטונפת והמדהימה, שנהגתי לקרוא לה בית”.
וכאן יש שורה של המלצות על מסעדות שהוא אהב, ותוכלו לקרוא זאת במאמר עצמו. שילחו אותו אל חברים, ברחבי העולם, כדי שניפגש יחד, אחרי המצב.
“עבורי, התפריטים האלה מייצגים את הטעם של תל אביב: רענן עם הפנים לצמחונות, ובכל זאת עשיר ובשרני, טבול בטחינה, מחניק בעשבי תיבול, מושלך כלאחר יד על שולחן לבוש נייר נוח”.
“אחרי הקורונה – זה החלום שלי – לחזור לארוחה תל אביבית בטקס מבולגן, משותף, כתף אל כתף, מה שהפך למאפיין את סצינת האוכל בתל אביב”.
גם אני מטייל ברחובות תל אביב, ירושלים ובצפון, ושואל את עצמי בכל פעם מחדש: איך זכיתי לחיות בשיא של העם היהודי זה 4,000 שנה. זה בכלל לא מובן מאליו, ועל כך תודה רבה.
