לימוד השפה הזו היה חובה עד לכיתה י’ עד שנת 2016, אך מעטים ניגשו לבגרות ביחידה אחת או שלוש יחידות בקבוצה הזו. הלימוד הזה בוטל כליל, כיוון שהפך לבדיחה אצל התלמידים, ולחסר תכלית. 

באשר ליהודים יוצאי מדינות ערב, כבר הדור השני חדל לדבר את השפה הזו באופן כמעט מלא, ולא היה מעוניין לקרוא ולכתוב אותה באופן מוחלט. בדור השלישי השפה נכחדה אצל המיגזר הזה, ואינה קיימת עוד. 

ובנוגע לתלמידים הערבים בישראל, רבים מהם מתקשים לקרוא טקסטים מורכבים בערבית ספרותית, כיוון שרמת הלימוד של השפה הזו אפילו במגזר הערבי היא נמוכה. ראיתי זאת אצל סטודנטים רבים שלי בעבר. גם הם מזהים את הצלחתם האישית עם השפות העברית והאנגלית. הערבית היא גם שפה שהתאבנה, והיא מתנגדת למילים חדשניות, שנדרשות כל יום מחדש. בעוד השפה העברית חובבת חידושי מילים, בערבית יש התנגדות מימסדית לשינויים (ראו בהמשך). אחד המקומות היחידים בעולם, שבו הוספו (בשלטים) אותיות חדשות לשפה הערבית כדוגמת ג’ או פ’, שלא קיימות – היא ישראל. כולנו מכירים ומשתמשים באהבה במילים חדשניות בעברית כמו דפדפן, יישומון, מרשתת או כונן. אך איך אומרים זאת בערבית? הם ישתמשו לרוב במונחים לועזיים. בעוד אנחנו משתמשים באופן טבעי בחידושי מילים כמו ‘נגיף’ או ‘שפעת’, בערבית יאמרו ויכתבו “פאירוס” (فايروس) ו”אינפלואנזא” (أنفلونزا). 

לימודי ההיסטוריה של המזרח התיכון שוממים באוניברסיטאות, בעלות ההטייה הפרוגרסיבית, והרמה שם יורדת כל הזמן. כיוון שאין סטודנטים, ואפילו על צורך בתעודת בגרות ויתרו שם, הם פתחו שם בלימודי מזרח תיכון גם ללא לימודי ערבית. המזרח התיכון נכחד, ואיתו לימודיו. 

לעומת זאת השפה העברית נתפסת כשפת דינמית של קריירה והצלחה בחיים, וגם במזרח ירושלים אלפים רבים לומדים עברית במוסדות פרטיים, וכל התלמידים הערבים בישראל דוברים, וכותבים וקוראים אותה מצוין. בשעה שאתם קוראים את הידיעה הזו, עשרות אלפי עולים חדשים מסתערים על העברית, שכן הם יודעים שבה תלויה ההצלחה שלהם. 

גם מן הסיבה הזו לא היה צורך שהערבית תהיה שפה רשמית, ואכן היא נותרה כבעלת מעמד “מיוחד”, ולא ברור למה. גם את המעמד הזה יש להוריד במדינה היהודית היחידה בעולם, והאנגלית חשובה מהערבית.