הרימון הפורח, האופי הישראלי, והמרץ הבלתי נדלה שלנו. מי יוכל עלינו? מאמר לחג

מאת ד”ר גיא בכור

לאחר שכמה ימים לא פקדתי את הגינה שלנו, שחלק ממאמרי האתר נכתבו מתחת לעצי הפרי שבה, חיכתה לי הבוקר הפתעה: עץ הרימון פורח!

מתי הוא הספיק?

פרחי הסמדר האדומים-כתומים שלו בוהקים ביופיים, נוצצים בשמש כיהלומים, בהתחדשות הבריאה הבלתי נפסקת, שנה אחר שנה, פרחים שהופכים אחר כך לרימונים הגדולים והאדומים. התחיה הטבעית הזו, כאשר רק לפני כמה שבועות נראה העץ כייבש לגמרי, ועכשיו בוהק בצבעיו, באה לבד, אין צורך לדחוף אותה. היא פשוט מגיעה, במרץ הבלתי נדלה של הטבע. הציפורים מצייצות סביבו, והעץ עטוף בצבעיו.

במאמר קודם, לפני כשנה, השוויתי את החברה הישראלית המדהימה שבה אנו חיים לרימון, פרי שיש בו עושר עצום של גרגרים, חיות ובריאות, ואשר תמיד היה סימבול בחברות העולם, של עושר, פריון וגדולה.

אל תתרשמו יותר מידי מן התקשורת שלנו, המקוננת בוקר וערב על המצב הכלכלי הנורא, ברובה היא עושה זאת מסיבות פוליטיות. אכן, יש משבר כלכלי קשה בעולם, אך הרבה פחות מכך בישראל. למעשה כיום אמריקה זה כאן. יש עוני, כמו בכל מקום, אך אל תטעו במשבר הזה: ברגע זה ממש נולדים אצלנו הרעיונות החדשים בתחומי ההיי-טק, מהפכת האינפורמציה, האינטרנט, ובכלל הסטארט-אפים והריגושים הטכנולוגיים, שכולם בעולם ידברו בהם בעשור הבא. ישראל היא כיום נווה הרעיונות של העולם, וזה קורה כאן. עולם האינטרנט ברובו (רק לאחרונה – גוגל) הוא פרי המצאת יהודים וישראלים, השוחים היטב בעולם וירטואלי-רוחני זה, המשנה את חיינו לבלי הכר.

הישראלים חרוצים באופן בולט בעולם כולו, כאשר באירופה עד היום אין זה נחשב מכובד לעבוד סביב לשעון. האמריקנים דומים לנו, אך אנו עולים עליהם, שכן זהו הראש היהודי, כך הוא עובד.

גיתה בעצמו כתב פעם, מהו המבחן לאופי יהודי, כפי שהוא ראה אותו: “האנרגיה היא הבסיס לכל” (Energie der Grund von Allem), ואיינשטיין כזכור החיל את העיקרון הזה על היקום כולו, כאשר גילה כי החומר הוא סך כל האנרגיה שבו, כך שבעצם העולם כולו הוא יהודי..

◄סיפור מופלא על הגדת פסח, שנשתכחה, ועל התיאוריה החדשה של בשאר, שישראל “מזדקנת”. האמנם?

◄מיוחד לחג: המיתוג החדש שאנו מציעים לישראל, והבוז לבינוניות

 

ההתחדשות המתקיימת בארץ, של רעיונות, חברות כלכליות, ורדיפה אחר ההצלחה, אין לה אח ורע בעולם. יש משבר, אך בתי הקפה הומים מצעירים, המקימים עוד חברה ועוד רעיון, שייצא לדרך, אני פוגש אותם כמעט כל יום. כמו שהרימון בגן מנץ, לקראת הפרי, כך ישראל כולה אפופה בקדחתנות בלתי נגמרת של עשייה, וזהו בעצם סודנו הגדול. אין לאויבינו הרבים שום סיכוי.

בעבר עבדו היהודים כדי להעשיר מדינות זרות, וחברות זרות, ושם בזו להם. כיום הישראלים עובדים כדי להעשיר את מדינתם שלהם, שבמשך אלפיים שנה לא היה כמוה, והם זוכים בשל כך לכבוד בעולם.

אני עובר ברחובות תל אביב, החוגגת 100 שנים של קיום, ולא מאמין למראה עיני. העיר כולה על פיגומים. פה משפצים, כאן מגרדים, פה בונים ופה מגדרים, לקראת הוספת קומות. החריצות היהודית הבלתי נגמרת, לשפץ ולהוסיף, ואני מחייך לעצמי. מי יוכל לנו? הרי תוך 60 שנה אנו משיגים את מה שמדינות המערב השיגו ב- 600 שנה, ועוד נעבור אותם. מי יוכל לנו? עם תל”ג ישראלי לנפש של 29,000$ בסוף שנת 2008 (נתוני האקונומיסט הבריטי) אל מול 39,000 של בריטניה או 40,000 של גרמניה, הרי שבתוך שנתיים טובות ניתן להגיע לשיא האירופי.

התפלאתי בעבר כיצד זה יהודי העולם לא נותנים לאופי היהודי שלהם להתפרץ במדינת היהודים, שתמיד תקדם כל רעיון חדש שלהם בברכה, ואשר היא ממציאה את עצמה מחדש באופן תמידי. שמרנות? לא במגזר הפרטי אצלנו. פתוחים לכל, מוכנים לכל. שחררו את החינוך הסוציליסטי השדוף, תנו לו להיות גם פרטי, שחררו את האוניברסיטאות מעריצות הממסדים שלהן, ולא תאמינו מה עוד יקרה כאן.

**

תל אביב נרדמה והתכערה בשל חוק שאינו יהודי או ישראלי, ועכשיו היא מזנקת מחורבותיה בשל חוק ישראלי למהדרין. חוק אחד המית, חוק אחד מקיים, ואני מתפלא ששלל הכותבים על תל אביב לרגל יום הולדתה לא התייחסו לכך כלל.

בשנות הארבעים הנהיגו השלטונות הבריטיים את חוק דמי מפתח, להגנת הדייר, חוק אנגלי שהתקבל בבריטניה החרבה, שלאחר הפצצות הגרמנים. מדינת ישראל הצעירה והסוציליסטית אימצה אותו בהתלהבות בשנות החמישים, כחלק מתפיסתה הפוליטית השמאלנית, לכאורה למען הפועל והמקופח.

זה היה חוק נורא, ותוצאותיו הסביבתיות הקשות נראות בעין עד היום. החוק הפקיע למעשה את זכות הבעלות המלאה של מי שהשכיר דירה, כאשר אסר עליו לפנות את הדיירים השוכרים לכל חייהם. במקביל הוא הוריד את דמי השכירות לרמה מגוחכת. נניח שעל דירה אפשר לקחת 4,000 ₪ לחודש דמי השכירות, אך על פי חוק מלמעלה, אלה נקבעו על 200 ₪.

התוצאה היתה קשה: הבעלים הפסיק לשפץ את הנכס שלו, בפנים ובחוץ, כי הוא כבר לא ממש שלו, בעוד שהדייר השוכר לא שיפץ, ולא גילה אכפתיות, כי הנכס אינו שלו. כך החלו הבתים בתל אביב ומחוצה לה לנבול: ראו כיצד הם נראים ברחוב אבן גבירול ומרכז תל אביב. מפוייחים, מכוערים, מתכלים.

היום תל אביב פורחת מחדש, שכן היזמות היהודית הפרטית – חזרה. חוק מצוין ויחודי, שמעניק אחוזי בניה על הגג ליזמים שישפצו את הבניין, ויוסיפו לו מעלית, בונה את העיר מחדש. תפארתה וגאוותה חוזרות.

כך מרוויחה תל אביב עוד דירות, הבתים מתייפים, מקבלים מעלית, ויסודותיהם מוכנים לאפשרות של רעידת אדמה. תל אביב עולה לגובה במידה, והחורבות הישנות הופכות לארמונות מחדש.