מאת ד”ר גיא בכור
כאשר ההערכה הלאומית היא בעצם הערכת אמ”ן, ולכך אפשר להוסיף את הערכת הגופים הביטחוניים האחרים, המוסד והשב”כ, מדינת ישראל כולה נשענת על ההערכות האלה. אלא שבמרבית המקרים, דווקא ההערכות האלה לא היו מדוייקות, ולעיתים קרובות טעו בהבנת התהליך המתרחש לנגד העיניים.
איני מדבר כבר רק על מלחמת יום כיפור, אלא גם על תחושת הכוח בעצם הכניסה ללבנון בשנת 1982, הברית הלא-הגיונית עם המארונים, התנגדות המימסד הצבאי לנסיגה מלבנון במשך 18 שנים, הפתעת הגופים הביטחוניים מאוסלו, שהוסתר מהם, ישור הקו של הגופים האלה עם אוסלו, ואי התרעה בזמן מפני סכנותיו, אי צפיית שתי האינתיפאדות, ההערכה שסדאם יתקוף את ישראל בנשק כימי, וההצטיידות ההמונית במסכות, ההערכה שסדאם יכול לשגר נשק כימי בזמן מלחמת המפרץ השניה, ופתיחת ערכות הגז, התחושה שאפשר למגר גרילה מחופרת כמו של חיזבאללה, ההפתעה בירידת צבא לבנון דרומה, שמירת השקט של חיזבאללה במשך שלוש שנים, ההמלצה על רגיעה ראשונה, הכישלון בנושא גלעד שליט, ואפשר להמשיך עוד ועוד. כמעט כל תהליך שהתרחש כאן נפל כהפתעה לגופי ההערכה הביטחוניים, והעילה למאמר הזה הם אירועי איראן, שממש הדהימו את המערכות כאן. בתחזיות הטקטיות, היומיומית היתה הצלחה. אך את התהליכים והאירועים הדרמטיים, קשה היה לצפות.
אם זו התוצאה, משהו לקוי מאוד בגופים אלה, ועכשיו ננסה לברר מהו. אני כותב מניסיון של שלושים שנה בתחום המזרח התיכון, כאשר אני מכיר את המערכות האלה היטב, למרות שלא הייתי חלק מהן, ולו ליום אחד. איני בוגר מערכות המודיעין, אין לי חברים שאני מחויב להם בארגונים אלה, ולכן מה שאני כותב כאן הוא נטול פניות. אני לא אמור להגן על אף אחד ולא לתקוף אף אחד. העניין שלי הוא להבין מדוע כישלון רודף כישלון, ואיך אפשר לתקן זאת.
לפנינו עשר סיבות מדוע הערכות המודיעין לוקות מאוד בחסר, אם להתבטא בעדינות.
1. אי ידיעת השפה הערבית, והתרבות סביבה, ולזה אפשר להוסיף עכשיו גם את הפרסית. “ליסאן אינסאן” אומרים בערבית, דהיינו שפה היא כמו בן אדם, וזה נכון. חלק גדול מן המפקדים בגופי המודיעין אינם יודעים ערבית כלל. רוב ראשי אמ”ן, אם לא כולם, לא ידעו לקרוא טקסטים בערבית, איש מהם אינו יודע פרסית. בלי לקרוא את הדברים במקור, אי אפשר לפתח את החוש הדק, להבין בין השורות. לקרוא טקסט מתורגם זהו דבר קפוא, מנותק, חסר רגשות, כמו למשש משהו עם כפפות. אני לעולם, אבל לעולם, לא מסתפק בקריאת ידיעה מזרח תיכונית בעברית בלבד, אלא תמיד הולך למקור הערבי, ואז זהו עולם אחר. הניואנסים, הדגשים, הזהירות, בחירת המילה, זהו עולם מופלא שלם. נכון שחיילים לומדים ערבית בצבא, אך אי אפשר ללמוד את העושר, את הצבעוניות, ובמיוחד לא את יכולת המישוש של ידיעה מסוימת. שפה היא דרך חשיבה, מתודולוגיה, יכולת הערכה. כל עוד הכלי הזה אינו עומד לרשות ההערכה הביטחונית, תמיד התוצאה תהיה רק ליד.
2. אנו חושבים כישראלים, וזו טעות גסה. תמיד יש להציב את עצמך במקום אסד, במקום מובארק, במקום אבו מאזן, ולהיכנס לעולם המושגים, הפחדים והתקוות שלהם, לא שלנו. זה אומר שאת הפוליטיקלי קורקט חייבים להזיז הצידה, הוא לא רלבנטי כאן. יש להיכנס לראש של היריב, על השקרים שהוא נוהג להשמיע, המניפולציות האכזריות והרגשות שהוא מפעיל, או שאחרים מפעילים עליו. נסראללה האמיתי שונה לגמרי מנסראללה שאנחנו חושבים שהוא.
3. ההתעלמות מ”רוח העם” (volksgeist). אחד מגדולי המשפטנים הגרמנים במאה ה-19 Karl von Savigny ניסח את הביטוי הזה, כאשר קבע כי חוק שאינו תואם את רוח וערכי החברה, נועד לכישלון. אני יכול לומר שהערכה מודיעינית שאינה תואמת את רוח החברה, תיכשל. משמעות הדבר שהערכה מודיעינית אינה יכולה להישאר בתחום הביטחון, הטנקים או המטוסים, וכאן יש צורך בקליטה עשירה מאוד של תרבות אותה מדינה, הדת, העדות, הספרות שלה, החברה, השירה, והשיח החברתי והפוליטי בכלל. מי שהיה מעיין בשירי התבוסה הקשים שהתפרסמו בעולם הערבי לאחר ניצחון ששת הימים היה מבין מייד, שהצורך למחוק את הקלון ואת התבוסה הוא קריטי עבור הערבים, דהיינו מלחמת יום כיפור. מי שהיה מבין שלבנון השתנתה לאחר הסכם טאיף, היה מבין שרצועת הביטחון לא יכולה להישאר מנותקת מן השינויים המשפטיים והחברתיים בביירות. מי שהיה לומד היטב את השיח הלבנוני, היה מבין שנסראללה אינו יכול להמשיך ולהפעיל את חיזבאללה בניגוד גמור לכל אלה. ולכן לא רק הנסתר, דיווחי מרגלים ומודיעין חשובים לגיבוש ההערכה. הגלוי חשוב לא פחות.
4. תפיסה סטראוטיפית: האיראנים הם רעים, חיזבאללה רעים, המצרים טובים, הפלסטינים פעם היו רעים, אחר טובים, אחר שוב רעים, ואולי עכשיו שוב טובים. זו ראייה חד מימדית, משתנה לעיתים נדירות, מבלי להבין שהמבחן סביבנו הוא כמותי ולא איכותי, דהיינו, כולם גם רעים וגם טובים, רק שאלת המינון משתנה, והיא משתנה כל הזמן. במאמר מוקדם הראיתי כיצד חיזבאללה שומר היום על גבול הצפון שלנו הרבה יותר טוב מאשר מצרים את גבול הדרום. אז מי הרע ומי הטוב? גישה כמותית כזו מחיייבת ראש פתוח, סקרנות לשינויים, ואי הסתמכות על איש. כולם חשודים, אין ידידים ואין בעלי ברית.
5. התמקדות במשטר, ולא במה שסביבו. גופי המודיעין שלנו היו משוכנעים שאת המלך חוסין יירש אחיו, חסן, הרי הוא היה יורש העצר משנת 1965 ועד לימיו האחרונים של אחיו. ולכן, איש לא טרח אצלנו להשקיע בבנו של חוסין, הנסיך עבדאללה. אלא שחוסין על ערש דווי חזר לירדן, הכתיר את בנו, ומת. מאז ועד היום, יחסינו עם עבדאללה צוננים. אז מתעסקים אצלנו הרבה במובארק ובבנו, אך מה קורה סביבו? האם נולדת אלטרנטיבה מפתיעה במקום כלשהו? אסד חשוב, אך מיהם האנשים סביבו, או בכלל מחוץ למשטר? זהו משחק פתוח ולא סגור, שבו תמיד יכולים להצטרף “פרשים שחורים” חדשים. הפרש השחור הוא ההפתעה. התדהמה. הכישלון.
6. אין וותק. התחלופה בגופי ההערכה גדולה מידי. לאחר שלושים שנים במקצוע הזה, אני יכול לומר שהכרתי מאות אנשים בגופים הביטחוניים, שבאו, והלכו. התחלופה גדולה מידי, ולכן היידע, אם הוא נצבר, הולך לאיבוד. פרשן חייב להרגיש שכבר חווה משבר אחד לפחות בתחום המקצועי, שיהיה לו מימד השוואתי ממקומות אחרים, מזמנים אחרים, ואת זה אין.
ראש אמ”ן מגיע לעיתים קרובות שלא מתחום המודיעין, והוא חייב ללמוד הכל מהתחלה. לאחר שצבר ידע וניסיון, הוא, כמובן, מוחלף. היודע הולך לאיבוד.
7. ברירת מחדל מחמירה. הפחד מועדת אגרנט ומוועדות חקירה בכלל, מביא תמיד להערכה הפסימית ביותר, שכן עדיף להיות פסימי מופתע לטובה מאשר אופטימי המופתע לרעה. כך אי אפשר להאשים את הפסימי, שכן הוא מוגן תמיד. זה בוודאי נכון בכל הנוגע לביטחון המדינה, אלא שהערכת הגופים המודיעיניים הופכת להערכה הלאומית, וכך יוצא שהערכה פסימית במכוון הופכת להיות ההערכה הריאלית. מכאן שהערכות גופים אלה תמיד יהיו צבועות בשחור משחור. כל פרש חייב להיות רק שחור.
למי שאינו מתמצא נראה המזרח התיכון כחור מאיים, אפל ונוראי, וזה בהחלט לא תמיד כך. גרוע מזה, אם זו הערכת גופי המודיעין, מקבלי ההחלטות הפוליטיים מוגבלים, שכן הם חוששים לצאת נגד המקצוענים שלהם, כך שלעיתים זו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה, בלית ברירה. דעת הקהל מוטה בשל הערכות אלה, והתוצאות הפוליטיות בהחלט. זו התערבות פוליטית של ממש.
8. חשיבה ישרה, לוגית מידי, שאינה מבינה שבאיזור הזה לאמוציות יש משקל עצום. זהו איזור של כבוד, של פחדים, של יאוש, ושל הרבה רגש. התפיסה המוטעית שערפאת בא לכאן להקים מדינה ולכונן איתנו שלום היתה מוטעה מראש, שכן ערפאת לא יכול היה להקים מדינה משתפ”ית של ישראל. מכאן שאוסלו היה כולו טעות אחת גדולה בהערכה. אנו רואים ברגשות דבר נחות, נשי, בלתי ראוי, ולכן המעריכים יתביישו להכניס אותם להערכות שלהם. ראו איך מדברים אנשי הצבא ואיך מדברים באיזור. הראשונים יסכמו ב -1.2.3 אך באיזור מדברים בהגזמה, בהתחנפות, בתשדורות שעוברות מעל לראשי המעריכים שלנו. הם אינם מבינים.
בכירי המודיעין שומעים לעיתים מה שאומרים להם הצדדים הערביים בסתר. בין מה שאומר מנהיג ערבי בסתר, לבין מה שהוא אומר בפומבי – מה קובע? לעולם, תמיד, ולעולמי עד – מה שהוא אומר בפומבי.
זהו כלל ברזל.
9. שימת דגש על המוכר, המיידי והפוליטי. מנתחים את כוונות חמאס או הג’יהאד האסלאמי, אך מייחסים משקל נמוך לבלתי נראה לעין, לשולי, למרוחק, לבלתי רלוונטי לכאורה. ובכן, הכל רלוונטי. ההפגנות פסקו? המרידה באיראן נגמרה, זו הערכה ביטחונית, בלי להבין את התחרה העדינה הנפרמת עכשיו באיראן או בסוריה; ועידת קמפ דיודיד של ברק נגמרה בשנת 2000? בלי להבין את גודל העלבון הפלסטיני, ואין זה משנה בכלל אם הוא צודק או לא; צפו בהתעצמות חיזבאללה בלי להבין שהאופציות של הארגון הזה נסתמו. שימו לב להתקפת הפרש במשחק השחמט: תמיד מפתיעה. שני צעדים ישרים, אחד אלכסוני. מהפרש אנחנו צריכים להיזהר, לזהות אותו בזמן, ולהכות.
10. ולסיום, מרבית המנתחים והממליצים כלל לא היו בעולם הערבי, הוא תיאורטי לחלוטין מבחינתם. דור העיראקים והמצרים הותיקים, שעלו לארץ ישר לחילות המודיעין כבר פרש, ונותרו הישראלים. אין מה לעשות, אין כמו מראה עינים כדי להבין. זה מזכיר לי סיפור נחמד.
לראשונה בחיי ביקרתי במצרים בחודש פברואר 1982, זמן קצר לפני הנסיגה הישראלית הכוללת מסיני. זה היה ביקור של תא הכתבים לעניינים ערביים, והמצרים מאוד השתדלו לארח אותנו כראוי, כדי להבטיח את הנסיגה. הם הפגישו אותנו עם כל צמרת המדינה, ובין הייתר ביקרנו בתחנת הרדיו “קול קהיר”, שמליונים היו מאזינים לה כל יום.
שידורי התחנה הזו, שהסיתה נגדנו בעבר, היו נפתחים במארש אדיר, בביצוע מקהלת גברים מרשימה, לקול רעם התותחים: “אמג’אד יא ערב, אמג’אד”, דהיינו, “הוי הערבים רבי התהילה”. זה נשמע עצום, מרשים ומפחיד. אחד הכתבים הותיקים ביקש לשמוע את השיר, שאותו היה שומע במשך שנים בכל יום. “אין בעיה”, שמח להודיע אחד השדרנים הצעירים בתחנת הרדיו, “אני כבר מביא”. והוא חזר עם תקליט ויניל קטנטן, במהירות 45 סיבובים בדקה, שאותו הניח על פטיפון עתיק יומין. מן הפטיפון עלתה נהימת השיר המפחיד, אך עכשיו לא היה זה אלא תקליטון זעיר, ובסך הכל מעורר רחמים.
“הפרש השחור” יגיע תמיד בהפתעה, אכזרי ומסוכן. אפילו ההתמודדות איתו, לאחר שהגיע, קשה.
מה ניתן לעשות, לאור הממצאים האלה?
כמות היידע שהלכה כבר לאיבוד היא עצומה. גופי ההערכה האלה חייבים לכונן ספריה פנימית, סודית, של “רוח העם” בכל מדינה, של הדגשים התרבותיים, התקדימים, הטריקים ודרכי החשיבה והעורמה של הצד השני. זה לא אומר שדברים אינם משתנים, אך לצעירים שעוד יגיעו יהיה לפחות ידע שנצבר להשוואה, להרחבת אופקים, וללימוד. ביסמרק אמר: “רק טפשים אומרים שהם לומדים מהניסיון. אני מעדיף לנצל את נסיונם של אחרים”.
הדור הוותיק עדיין יכול לעזור. בצד גופי ההערכה אפשר להקים ועדות התייעצות, פיקוח, ליווי והשוואה, של ותיקי המערכת, אנשי אקדמיה, ואפילו אנשי עסקים, שדרך הראייה שלהם שונה. אין בכך שום רע, רק טוב. איתגור, ויכוח, והפרייה הדדית.
כשם שחיילים חייבים ללמוד לימודים צבאיים (עדיין דבר נדיר, חלק גדול מן הקצינים שלנו לומדים לימודים רגילים לגמרי), במסגרת אקדמיה צבאית (שאין לנו), אנשי פיקוד ומודיעין חייבים להתמחות באסטרטגיה, טכניקות הכוח, העורמה הפוליטית, לימודי ההונאה, ההסתרה, והמקיאווליזם. אלה כלי עבודה, שבאיזור שלנו הם קריטיים. האתר שלנו מקדיש לכך חשיבות רבה, ולעיתים אני מאוד נהנה מן התרגילים המופעלים כאן, ושאותם אנחנו אפילו לא רואים!
יש להיפרד מן ההערכות הצבאיות כהערכות לאומיות. הערכות צבאיות חייבות להיות המחמירות ביותר, דהיינו ברירת המחדל שלהם חייבת להיות מחמירה במידה קיצונית לעומת המציאות. את ההערכה הלאומית חייב להשמיע גוף אזרחי, שנשען גם על הגופים הביטחוניים, למשל המועצה לביטחון לאומי. אין לפרסם עוד בפומבי את הערכות אמ”ן, וחובה להפסיק את המנהג המוזר שבו ראשי הארגונים הביטחוניים משמעים את דעותיהם בפרהסיה, למשל בכנסת. את הערכותיהם עדיף להשאיר בתוך הצבא, כך גם האויב יידע כמה שפחות. דרך הפילטרים האזרחיים, יגיע המידע בסופו של דבר לאזרחי המדינה, אך כהערכה ריאלית, ולא כברירת מחדל שנועדה מראש להחמיר.
