מאת ד”ר גיא בכור
מדוע השפה העברית ייחודית בעולם כולו, ומדוע היא מטילה עלינו אתגר היסטורי?
משום שהשפה העברית היא השפה היחידה בעולם ששימשה כשפה מדוברת, נעלמה, ואחרי מאות שנים חזרה להיות שפה מדוברת, ערה ומתרחבת. אין תקדים כזה בעולם כולו, כמו שאין תקדים לתנועה לאומית שנעלמה מאות שנים וחזרה לתפקד באופן חיוני ופעיל. העברית היא הבסיס עליו יושבת הציונות. כאן וכאן מדובר בפלא. אולי האידאולוגיה היחידה שצלחה את המאה העשרים, בואכה המאה העשרים ואחד.
אך יש הרבה מעבר לכך.
כמה דוברי עברית יש כיום בעולם? להערכתי לא פחות מעשרה מליון איש, והמספרים גדלים בהתמדה. שבעה מליון בישראל, עוד כמליון בשטחים הפלסטיניים, ועוד כשני מליון ברחבי העולם: ישראלים לשעבר, יהודים ואחרים. רק במצרים מדברים אלפים רבים עברית, והיא שפה הנלמדת שם באוניברסיטאות. די לראות את הסטודנטים המצריים המגיעים לשתות בצמא עברית ועניין בישראל, במרכז האקדמי הישראלי הפועל בהצלחה שנים ארוכות בקהיר, כדי להבין את הפוטנציאל.
מדוע העברית היא כזה פלא? בואו נשווה אותה לכמה שפות המסתובבות סביבנו, ונבין.
אנגלית —————————-~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ערבית ———————————————————————
ארמית —————-
יידיש ———————————————
עברית ———————— ——————
לטינית ———————————
אספרנטו ————- – – – – – —
אם נפגוש ברחוב אדם עברי מלפני 2,000 שנה, סביר להניח שאנחנו נבין אותו והוא יבין אותנו. אנו מסוגלים לקרוא באופן שוטף את התנ”ך, שנכתב לפני כאלפיים שנה. זהו פלא! יש לנו המזל שאנו יכולים לקרוא את מקורות השפה שלנו והלאומיות שלנו. אנגלי או אמריקני, שינסה לקרוא את האנגלית של שייקספיר מן המאה ה-16 המאוחרת יתקשה להבין אותה, בשל איות שונה שהיה נהוג אז. היא אמנם אנגלית, אך היא שונה. הוא לא יוכל לעמוד על מקורותיו בלא סיוע ייחודי, ואני לא מדבר על טקסטים קדומים יותר. אנחנו יכולים.
בערבית יש צרה אחרת. כיוון שכמו העברית היא שפת קודש, אסור היה לשנותה במהלך מאות השנים האחרונות. כתוצאה מכך ניתן אמנם לקרוא את הקוראן בערבית בלא קושי, אך שפת הקריאה והכתיבה קפאה. כך הלכה ונולדה שפת דיבור ערבית (עאמיה) שהתרחקה מן השפה הקלאסית (פוצחא), עד שכמעט ונהייתה שפה נפרדת. הערבית היא כיום שפה משולשת: יש שפת הספרות הגבוהה, יש שפת אמצעי התקשורת, ויש הדיאלקטים המקומיים, השונים זה מזה. לבנוני יתקשה להבין מרוקאי, למשל, ולכן הם יעדיפו לתקשר בצרפתית, אם הם שולטים בשפה זו, שבעצמה הולכת ומתכווצת בעולם.
הקיפאון של הערבית גרם לבעיה נוספת: קשה מאוד להכניס לערבית מילים חדשות, או אותיות חדשות. קשה להחדיר מילים חדשות לערבית, בשל השמרנות הטבעית של השפה, ובעולם של גלובליזציה, כשבכל יום נולדות מילים חדשות, טכנולוגיות, נותרים דוברי הערבית מרוחקים מן המוקד העולמי. הוסיפו לכך את העובדה שבחלק גדול ממדינות ערב לא נלמדת שפה שנייה, ותגיעו לבד למסקנה מדוע מדינות אלה הולכות ונשמטות הצידה. מעט מאוד ספרים מתורגמים לערבית.
בעברית לעומת זאת אנו ששים על כל מילה חדשה הנולדת, והמוצאת חן בעינינו. לא כך בערבית. העברית גם יודעת לשחק עם מילים חדשות, ולקרב אותן אל המקור, מבלי לוותר על השורש העברי. למשל המילה “מיגדר” ל- Gender. אגב, מי שהתחיל בכך היה נדמה לי אליעזר בן יהודה עצמו, כשהמציא מילים חדשות ברוח המקור כמו למשל “סבון”, עבור savon הצרפתית או אוירון ל- avion. העברית אוהבת השפעות זרות, בלי להתבטל בפניהן, ויש לנו המוני תרגומים לעברית כל שנה, מכל שפות העולם.
דווקא בגלל הקטיעה של העברית ותחייתה אנו מוכנים לקבל מילים מודרניות לתוכה, והדבר נפלא בעיני. כך נשארה העברית גם כשפת הדיבור בלא צורך בניבי דיבור מקבילים פשוט משום שלא קפאה אלא התחדשה. הקטיעה היתה, מסתבר, גם פלוס גדול.
האקדמיה לשפה הערבית היושבת בקאהיר הכניסה באופן רשמי כמה אותיות חדשות, למשל ג, ו, או פ, אך כמעט ואין משתמשים בהן. בעיתונות הערבית אין להן זכר, וחוגים אסלאמיים בכלל אוסרים את האותיות האלה. המקום היחיד שמציין באופן רשמי את האותיות המודרניות בשפה הערבית הוא… ישראל. ניתן לראות זאת בבירור בשלטי הרחוב בארץ.
קחו למשל שפות אחרות. האספרנטו, שאותה המציא הפולני-יהודי אליעזר לודוויג זמנהוף, נולדה בסף המאה ה- 19 כדי לשמש שפה בינלאומית, אך רק כמליון פאנאטים מדברים אותה, אם כי זה לא דבר מבוטל. אך את יעדה כשפה בינלאומית קלה היא לא השיגה. אני, כחובב שפות, זוכר איך למדתי אספרנטו בבית ביכורי העתים בתל אביב לפני שלושים שנה. אבל עם הזמן, והשירות בצבא, היא לצערי, נשתכחה.
או הארמית, שהיתה שפה בינלאומית, שפת הדיפלומטיה והמסחר, עד שפשוט הפסיקו לדבר בה כאשר הגיעו לפה היוונים. היא, שגברה על העברית (התלמוד שלנו כתוב בארמית) נכחדה בעצמה על ידי שפה חזקה ממנה. מאות שנים אחר כך, נקמה בה העברית, בכך שהארמית עוד נזכרת אך בזכות העברית, בטקסטים המקודשים היהודיים, שנכתבו ארמית (ההגדה של פסח, למשל), דווקא בגלל מרכזיותה והבינלאומיות של הארמית. דווקא השפה הלוקלית הותירה שריד מן השפה הבינלאומית של אז.
או היידיש, שנולדה בקיום יהודי באירופה, וגוועה, כאשר קיום זה נעלם. יש לה שרידים, אך כמו האספרנטו או הלאדינו, דינה ברור. כל יום מתות שפות קטנות בעולם, נעלמים דיאלקטים וניבים, בעוד שהעברית מתחזקת.
עכשיו אתם מבינים איזה אתגר יש בפנינו, דוברי העברית? אנו מדברים בשפה הייחודית ביותר בעולם, שנולדה, מתה ונולדה מחדש. זהו רנסנס שאנו שומרים עליו, ואני לא מתרגש מהטענות שהנוער לא דובר עברית. הוא בהחלט דובר אותה, אם כי כמה תיקונים קטנים, בעיקר במספרים, לא יזיקו. אני מתעקש שכל ספר או מאמר שאני כותב, יופיעו קודם כל בעברית. רק אחר כך באנגלית, או בשפה אחרת. לצערי, אנשי האקדמיה בארץ התרגלו לכתוב באנגלית בלבד, תוך ששכחו את האתגר, שעליו גם הם מופקדים. לצערי באקדמיה נוטים לזלזל במחקר שפורסם בעברית, כאילו מדובר בפרסום פרובינציאלי, ולא כך צריכים להיות פני הדברים.
אבל הנס הזה גם שומר עלינו.
מהו המכנה המשותף היחיד, שיש לכל מי שמתגורר בישראל? יהודים, ערבים, נוצרים, חרדים וחילונים, ימין ושמאל, עשירים ועניים, צפון ודרום? רק העברית. זהו הדבק המלכד, וככזה יש חובה להעצימו עוד יותר, לפתחו ולהכפילו.
האם נהייה מוכנים לפתוח בקמפיין של הנחלת העברית לא רק לעשרה מליון הדוברים אותה כרגע, אלא ל- 15 מליון? זהו חזון גדול, אבל כמו שאתם כבר מכירים את האתר שלי, אני מקדם בברכה כל חזון גדול, אפילו אם הוא נראה בלתי אפשרי. מה גם שהחזון הזה לגבי העברית – אפשרי בהחלט.
