היו זמנים במערב: על אימפריה אמריקנית, שמתה. האם יש לה תקומה?

מאת ד”ר גיא בכור

ב- 18 ביולי הכריז החלום האמריקאי על פשיטת רגל עגומה. עיר המכוניות והעתיד דטרויט, פעם בת שני מליון תושבים, והיום פחות מ- 700 אלף, ביקשה הגנה מפני נושיה, ופשטה את הרגל (Chapter 9). “העיר האומללה ביותר בארצות הברית”, הכריז עליה פורבס, על מאה אלף הנכסים הנטושים שבה, בתים, דירות, מפעלים העומדים כבר שנים אבודים, ריקים מאדם, כאשר חיות בר שבות ומשתלטות עליהם. מרכז העיר נטוש, גורדי השחקים הידועים, פעם מותג אמריקאי,  ריקים רובם ככולם, כך שאין מפעילים בכלל את המעליות. עם 50 אחוזי אבטלה, מערכות ציבוריות שבקושי מתפקדות ובתי ספר נסגרים, חזרה דטרויט 100 שנים אחורה, כמו מספר תושביה בשנת 1910. הומלסים, פושעים וסוחרי סמים מעלים באש דירות ובתים נטושים; גופות שמתגלות ואפילו לא נאספות כי אין מי שיאסוף אותן. אין מי שיקנה את הבתים הנטושים והמתפוררים, שאפשר לרכוש אותם ב- 500 דולר, אך גם את זה אין מי שיקנה. עם חוב של כ- 20 מליארד דולר, העיר הגיעה לסוף היכולת שלה לתפקד. החלום האמריקני הנוצץ ביותר, עיר המכוניות, פשטה את הרגל. איך זה יכול לקרות? האם זאת אמריקה? האם זה יכול לקרות לערים נוספות באמריקה? לנו?

1 כסף. כאשר הקים הנרי פורד (1863-1947) את מפעל המכוניות שלו בדטרויט בראשית המאה העשרים (1903), הוא הבין שהעתיד נמצא בתיעוש, ולכן המציא את פס היצור בדיוק לפני מאה שנים, ב- 1913. במקום שהפועלים ינועו ויתקינו את מרכיבי המכונית, כל פועל יהיה אחראי כמו בורג במכונה על פרט אחד קטן, והמכונית בהכנה היא שתמשיך לנוע אל הפועל הבא, בשיטת הסרט הנע.

פורד התלבט איך להכניס לשיטה שלו אלפי, אם לא עשרות אלפי פועלים, תוך שידע שהעבודה משעממת ומונוטונית. לשם כך הודיע שישלם לכל פועל מינימום של 5 דולר ליום, סכום עצום באותם זמנים. התוצאה היתה שעשרות אלפים הגיעו לקבל עבודה, והציפו את דטרויט. בדיוק כמו ערי הרפאים שקמו יש מאין, בחיפוש אחר התעשרות עם “הבהלה לזהב”. פורד קבע שהפועלים ומשפחותיהם חייבים לגור בדטרויט, ומכאן החל הזינוק  האדיר של העיר. כאשר הכסף בתעשייה הזו נגמר, והמיכון החליף את העובדים האנושיים בסרט הנע, החלו מאות האלפים שהתפרנסו ממנה ומסביבתה לעזוב, כמו ערי מיכרות הזהב שננטשו בסוף תקופת “הבהלה לזהב”. כשהיה כסף באו, וכשנגמר הכסף, הלכו.

הם באו אל החיים הטובים, וכשאלה נגמרו, הלכו. לאט לאט נעלמו התושבים, ולא היה מי שיממן עוד את העיר.

2 זמן. דטרויט היתה עיר של טריק אחד: מכוניות. מפעלי הענק של פורד, קרייזלר וג’נרל מוטורס, כשמליונים היו קשורים בתעשייה הזו, בסחר סביבה ובשירותים. אך החל משנות השבעים נכנסה התחרות האירופית, ואחר כך היפנית והקוריאנית, והייצור עבר אל מחוץ לארצות הברית. התעשייה לא התאימה את עצמה לזמן החדש, ונבלה (בדומה לתעשיית המכוניות הבריטית). ואם המכוניות נופלות, דטרויט נופלת. טויוטה, ניסאן, מיצ’ובישי והאחרות עשו זאת מהר יותר, זול יותר וטוב יותר. דטרויט היתה סמל המהפיכה התעשייתית, וכאשר זו נגמרה, נגמרה גם העיר, שלא ידעה להסתגל לענפים נוספים, ולשיטות חדשות. אין מה לדבר על מהפכת האינפורמציה והיי-טק.

מאות אלפים נכנסו, ומאות אלפים יצאו, בדיוק כמו בסרט נע. הם היו רגילים, הרי, לסרט הנע.

כמו ענפים שלמים כיום שגורלם נחרץ, בעיקר כשכל מה שהאינטרנט מציע טוב יותר, ואשר ברגע זה אינם מבינים את גורלם, כך לא הבינה דטרויט שהזמנים השתנו. אגב, הנרי פורד בעצמו עשה זאת לקודמיו: המכוניות שלו הרי ביטלו את הכרכרות והעגלות. כל עסק צריך להבין שהעולם משתנה כל יום, ומי שלא יבין זאת, ימות. האיום עלינו בישראל מאלץ אותנו להיות בכוננות חרדתית כל הזמן, ולכן אנחנו מאבחנים את השינויים ראשונים, ונערכים.

דטרויט הפכה לא רלבנטית למציאות. היא, שלפני מאה שנה עיצבה את המציאות, ננטשה על ידה עכשיו. כמו המכוניות עצומות הממדים שייצרה העיר בשנות השישים; אנדרטאות נוסעות; זו “המכונית האמריקנית” ארוכת האיברים, פעם מושא לקנאה והערצה, והיום סמל של יוהרה מגוחכת. היו זמנים במערב.

הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך  

דו”ח הרווארד והשיבה הביתה: האם נמצאה גיזת הזהב? 

3 תאוות כוח משתקת. בשנות העשרים והשלושים היו המעסיקים כל-יכולים במפעלי המכוניות של דטרויט, והפועלים היו אפסים. הנרי פורד דרש לדעת את כל הפרטים האישיים על כל פועל, תחביביו, כיצד הוא מתנהג אל בני משפחתו והאם הוא נוהג לשתות. העובדים היו עבדים, שהרוויחו טוב. התעשייה שגשגה, אך העובדים היו ברגים במכונה. עם הזמן המצב התהפך: ועדי עובדים אדירים שקמו במפעלים השביתו אותם בשביתות אלימות, וההנהלה נאלצה לתת עוד ועוד. בתחילה תוספות שכר, ואחר כך הבטחות עתידיות, כמו פנסיה. כאשר הגיע הזמן לפדות את ההבטחות התברר שהמפעל לא מסוגל להיות תחרותי עוד, בשל הרווחה שהובטחה לעובדים. מול יפן, דטרויט לא היתה תחרותית עוד, והמפעלים נפלו.

כך היתה דטרויט בתחילתה עיר של קפיטליזם חזירי, ובסופה עיר של סוציאליזם חזירי, עם ועדי עובדים שמצצו את המפעלים, עד שקרסו. כל אחד חשב רק על עצמו: המעבידים והעובדים, עד לסוף הצפוי. שניהם טעו, בהשמדה הדדית. הועדים האלימים של דטרויט לא הבינו שחייב להיות גבול לתאוות הכוח שלהם, משום שבסוף העסק כולו יקרוס, וזה מה שקרה. האם בית הדין לעבודה אצלנו, עוד “אקטיביסט” שפתאום קם לנו מכוח עצמו, מבין זאת? דטרויט היא הרי גם אזהרה.

ועדי העובדים החזקים בדטרויט הצליחו, במחיר חניקת העובדים והמפעל. לזה יש להוסיף את השחיתות המימשלית בעיר, הנפוטיזם, המחנאות, והרי לכם הקריסה.

 “מנטליות פס הייצור”: אם פס הייצור נעצר, מה יעשו הפועלים לבד? מי שיודע להרכיב מכונה, יוכל להעמיד פס יצור, אך מי שיודע להתקין חלק אחד בפס היצור, לעולם לא יוכל להרכיב את המכונה כולה. היה תמיד מישהו שהפעיל את המכונה החברתית הזו, אך כשהוא נעלם, הכל נעצר. במילים אחרות פס ייצור זו כבר מנטליות.  

דטרויט היתה ניסוי חברתי מלמעלה למטה. מהבוס הגדול של המפעל, למטה אל הפועלים הקטנים. פס הייצור לא היה רק במכונה אלא התפשט גם אל מי שהפעיל אותה.

המהפכה התעשייתית עודדה פסיביות, בעוד שמהפיכת האינפורמציה של היום מעודדת אקטיביות. וזו אחת הסיבות מדוע יהודים לא התאימו למהפכה הראשונה, ומאוד מתאימים לזו של הרשת והאינטרנט. זו הסיבה מדוע ישראל, שניצבת בחזית מהפיכת האינפורמציה מתעשרת, בעוד חלק מן המערב נשמט אחורה. בוידאו: צ’רלי צ’פלין בסרטו “זמנים מודרניים”, 1936, בדיוק על עיר המכוניות, פס הייצור עם הסרט הנע, והנרי פורד (האנטישמי בעצמו).

4 גזע. יש הטוענים שאם 85% מאלה שנשארו בעיר הם שחורים, זו בעייה של גזע, שכן הלבנים היו הראשונים לעזוב. יתכן, אך אני סבור שזו שאלה של חלשים וחזקים, והחזקים ראשונים לעזוב. נשארים האומללים, כמו בדרום תל אביב: אתמול ביקרתי שם, בין אלפי השחורים המסתננים, יש עוד זקנים ישראליים, שנשארו, לאחר שהמדינה והחברה שלהם בגדו בהם; ולהם אין כוח לעזוב.

איזור דטרויט הוא האיזור המאוכלס ביותר בארצות הברית במהגרים ממדינות ערב, כ- 410 אלף מתוך 3.5 מליון בכלל ארצות הברית. האם יתכן והאוכלוסיה החזקה ששילמה מיסים עזבה, ונשארו אלה שאינם נותנים אלא רק לוקחים, למשל קצבאות? זה מה שקרה. ככל שהלבנים עזבו, כך הם עזבו יותר. 

5 ניכור. עם רמת אינדיבידואליות גבוהה, כל אחד חשב רק על עצמו, ולכן נטש. מה אכפת לו קהילה, סביבה, שכנים, סולידריות, אלטרואיזם? העיקר הוא וילדיו. האם העיר נועדה רק לשרת אותו, או שגם הוא אמור לשרת אותה? אני טוען שהסולידריות היא האינדיבידואליות הגבוהה ביותר. למשל, מי שנכנס לועד הבית, ומשפץ אותו, מדבר על הכלל, אך בעצם דואג לעצמו, משום שערך הדירה שלו עולה. זה לא קרה בדטרויט, וספק אם קורה במקומות אחרים בארצות הברית; כל אחד לגורלו. וזה ההבדל הגדול בין ארצות הברית לישראל: הערכים, וזה מה שמביא עולים עשירים להגיע לישראל. אצלנו יש לאומיות, יש דת משותפת, זהות גורל, היסטוריה משותפת שנקבעה בדם, ורמה מאוד גבוהה של אחריות אישית-לאומית, ולכן אני אוהב את המהומה הישראלית הרגילה: היא מעידה על אכפתיות.

זו הסיבה שבתים ננטשו בדטרויט, במיוחד כששווי הבית פחות מהמשכנתא. קמים ועוזבים, כשאין עוד רסנים וחגורות קולקטיביות שישאירו אותם שם. עכשיו יש תופעה בארצות הברית של בני דטרויט שהיגרו יחד עם הוריהם, והם חוזרים, ומעט מתביישים. אך האם יישארו? זה לא.

עץ שאין לו שורשים עמוקים לא יחזיק מעמד לאורך זמן, ויתכן שזה היחס של האמריקנים אל המקום בו הם גרים במרבית הערים הגדולות, לא רק בדטרויט: הניכור. זו אולי אחת הסיבות למספר הילדים הנמוך למשפחה בארצות הברית, ובעיקר בדטרויט. ילודה נמוכה מעידה על פסימיות לגבי העתיד.

איך שולחים את המאמר הזה לחברים? יש כפתור “המלץ לחבר”, בתחתית המאמר.

הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
 

6 חינוך. מחצית מתושבי דטרויט של 2013 הם אנלפבתים, בואו נתחיל עם זה. החינוך הציבורי קמל, ולכן החזקים מיהרו לברוח כבר מזמן. תחילה לפרברים, ואחר כך נטשו בכלל לערים אחרות. בכל הנוגע למדינות וערים, הכל מתחיל בחינוך, ועיר שרוצה להרים את עצמה חייבת להתחיל בחינוך, כאמצעי להבאת אוכלוסיה חזקה. בלי זה הם לעולם לא יגיעו. כך נובלת רמת החינוך הממלכתי בכל ארצות הברית, ובקרוב גם מערכת הבריאות, עם מה שמכונה בלגלוג-מה “Obama-care”.

עיר חייבת אוניברסיטאות, תרבות, רוחניות, השכלה רחבה, עיר היא לא רק פס יצור, ואם תהיה לדטרויט תקומה, היא חייבת להתחיל בחינוך. זה יביא איתו את הייתר. אמנים הם עוד אפשרות: לאחר האמנים מגיע גם הנדל”ן. רצוי שיהיו גם יהודים, הם מביאים את הרוח.

גורלה של מדינת אררט, והנפילה של יהודי ארצות הברית 

7 מימשל אובמה. אחד המימשלים העייפים בתולדות ארצות הברית, כמעט עיוור לתהליכים ההרסניים המתרחשים בכל ארצות הברית (והעולם). אכן, המימשל הזה חילץ את תעשיית הרכב (בייל-אאוט) בסכומים אדירים, אלא שהיא עצמה עברה ברובה לסין. הוא חילץ בתי השקעות, שעכשיו הפכו לנושים של דטרויט, אך הוא לא מחלץ אנשים. עם חוב של 17 טריליון דולר, ארצות הברית כולה היא סוג של דטרויט, שאינה יכולה לעמוד בחובות שלה. האם גם ארצות הברית תפשוט רגל? כל עוד הנגיד שם מדפיס כסף בלי סוף, זה עוד רחוק. ממשל מבוהל, שלא מודה ברמת האבטלה העצומה במדינה (מוערכת בפי שניים מן המספרים הרשמיים של מחפשי עבודה), בפשיעה, וביאוש. ואם לא מודים שיש בעיה, היא בעצם לא קיימת. אני עצמי כבר לא מאמין לנתונים של המימשל הזה.

8 סין. בשקט משתלטת סין על דטרויט, בדרכה להשתלט על ארצות הברית כולה, שממילא ממושכנת לה. משקיעים סינים רוכשים בניינים שלמים וריקים בדטרויט. למה? לא ברור, אך הסינים כנראה יודעים מה הם עושים. גם כך מפעלי המכוניות האמריקניים, שברובם חזרו לשגשג, מייצרים היום מסין, לא מדטרויט. מכוניות אמריקניות Made in China.

גם אם תחזור יום אחד, זו כבר לא תהיה דטרויט, אלא סינדרויט.

9 תרבות של תחנונים. מעל 50 מליון אמריקנים חיים על תלושי מזון וקיצבאות, אלה המליונים שהעלו שוב את אובמה, ולא יסכימו להעלות אף נשיא שיקצץ להם בקצבאות, זו היתה הטענה המיקדמית של מועמד הרפובליקנים, מיט רומני, שהקרב מוכרע מראש. בקרב עשרות המליונים האלה אין יזמות, אין תוחלת ואין תקווה, העיקר שתלושי המזון יגיעו בזמן ויכובדו. האם זו אמריקה? הרי תרבות של תחנונים מאפיינת עולם שלישי. לאובמה זה דווקא מתאים, כך הם משועבדים לתמיד, בדיוק כפי שהנרי פורד רצה. ערים שלמות חיות על טייס אוטומאטי, על חשבון המדינה, שגם לה אין, ואם יש בכלל עבודה רבים עובדים כבר בעבודה חלקית. מהי תרבות של תחנונים? מי שמתחנן יותר, יקבל יותר. חד הוריות, סעד, אבטלה, רווחה. דטרויט פשוט אינה מסוגלת לשלם את הסעד הזה.