מאת ד”ר גיא בכור
סמוראי יפני צעיר המציא במאה ה- 16 שיטת לחימה חדשה: הוא נלחם עם שתי חרבות, האחת ביד ימין שלו, והשנייה ביד שמאל, באותה מהירות ובאותו הזמן. השיטה פעלה מצוין, והסמוראי הצעיר החליט לקרוא תיגר על לוחם החרב המהולל של זמנו, ולזמן אותו לדו-קרב.
אלא שהסמוראי המבוגר, שכבר עבר את השיא שלו, סירב להילחם, בטענה שלא יהיה זה צודק שהוא יילחם בחרב אחת, בעוד הסמוראי הצעיר מגיע עם שתי חרבות. הצעיר דרש שהתשובה הזו תיחשב ככניעה.
במקום זאת החל הסמוראי המבוגר לשלוח אל הצעיר מכתבים, עוד ועוד מכתבים, שבכל אחד הוא עסק והתמקד בחרב יד שמאל. כל מכתב כזה על יד שמאל שלו, עצבן עוד יותר את הצעיר. לבסוף, נעתר המבוגר לדו-קרב.
הסמוראי הצעיר ניהל קרבות כאלה לרוב, אך הפעם, בשל לחץ המכתבים, הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב על החרב שאחז ביד שמאל, כיצד יתקוף בה, תוך שהוא מחשב חישובים ומתכנן תכנונים. ואז, לפתע פתאום, דקר אותו המבוגר בזרוע יד ימין דווקא, ובכך הוכרע הדו-קרב.
החיסול המוצלח בידי חיילי צה”ל ומערכת הביטחון של שלושה מחבלים סלפים-ג’יהאדיסטים ביו”ש, והפגנות גדולות שבאו בעקבות החיסול, היפנו באופן דרמטי את תשומת הלב לעבר תופעה שהיא חדשה לרבים: “הרשות הפלסטינית” נשטפת בתנועה חדשה, שהיא אולי הפופולארית ביותר כיום בשטחי “הגדה המערבית”: התנועה הסלפית, שבאופן גורף מכנה עצמה “חיזב א-תחריר”, כלומר “מפלגת השחרור”.
התנועה הזו הרימה ראש באופן פומבי בשנת 2007, בשיא המלחמה בין הפתח לחמאס, והיא מבטאת את האכזבה של צעירים רבים בשטח משתי התנועות האלה, שהכזיבו. במילים אחרות, כוח שלישי משמעותי הופיע בזירה, והוא אינו הג’יהאד האסלאמי הכפוף לאיראן השיעית, אלא כוח מקומי ופופולארי. הוא משקף תהליך דומה, שמתרחש בכל רחבי העולם הערבי הסוני: ממצרים ועד תוניסיה, מסוריה ועד המפרץ הפרסי.
הרשות הפלסטינית הבינה מייד את הסכנה בכוח הפוליטי הזה, השונא אותה יותר משהוא שונא את ישראל, ומיהרה לצאת נגדו. היא לא אסרה לחלוטין על קיומו, מחשש להתלקחות אלימה איתו, אך היא מגבילה אותו מאוד, ומסגירה לידי ישראל רבים מן הבולטים שבפעילים שלו, לפחות כך טוענים הסלפים.
הארגון הזה נחשב עד היום כ”לא אלים”, כלומר כזה שאינו נוקט בדרכי טרור, אך מעכשיו הכללים משתנים, ופעילים שלו מגיעים גם לטרור נגד ישראל וישראלים. לא ייתכן שעם כל כך הרבה הסתה ושנאה, לא יגיעו הפעילים לטרור ולאלימות.
“מפלגת השחרור” אינה מפלגה “פלסטינית”, שכן היא לא מכירה בלאומיות הפלסטינית, לא רוצה מדינה, לא רוצה שיחות עם ישראל, ולעולם גם לא תכיר בישראל בשום צורה. מה שהיא רוצה היא ח’ליפות אסלאמית, שתשתרע על פני המזרח התיכון כולו. זו הסיבה שבהפגנות הגדולות של עשרות אלפי פעיליה לעולם לא יונף הדגל “הפלסטיני”, אלא הדגל השחור של אלקאעדה. כן, הארגון הזה משתייך למשפחת אלקאעדה, כפי שהוא קיים גם בלבנון ובסוריה.
המטרה שלו אינה ארצית או מיידית; הוא דורש דרישה משיחית, הרבה יותר גורפת מזו של חמאס: ח’ליפות אסלאמית אחת כוללת ואדירה. ואם פעם היתה פן-ערביות, היום זו פן-אסלאמיות; שתיהן לא ריאליות.
אגב, מי ישלוט בח’ליפות הזו, שוב הטורקים? בנקודה הזו שותקים הפעילים, משום שאין להם תשובה.
על הר הבית: הארגון מופיע כ”מפלגת השחרור – פלסטין”. לא ארגון פלסטיני, אלא ארגון סוני, הפועל בחלק זה של “אומת האסלאם”. הרשות נאלצה לבלוע את הצפרדע הזאת. כמו בעולם הערבי כולו, האחד נלחם בשני, והרבה זמן לישראל כבר אין להם. שימו לב: על המסך הענק בכנס ההמונים בחברון הוקרנו ברכות של סלפים מסוריה, לבנון, טורקיה, עיראק ועוד. הסונים הקיצונים והסונים הקיצונים.
תן לי גם חצי מלכות וגם את בתך לאישה: ממלכת הסלפים צומחת
איך שולחים את המאמר הזה לחברים? יש כפתור “המלץ לחבר”, בתחתית המאמר. הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשםכאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
כיוון שעד היום הארגון לא נחשב כטרוריסטי, ישראל היתה סובלנית כלפיו, ואפשרה לו לתפקד במזרח ירושלים, בנוסף למאחז המרכזי שלו בחברון. יש לו קיום ונוכחות גם בשכם, בטול כרם ובקלקיליה. ברור שעכשיו מערכת הביטחון צריכה לעבוד בנוהל הרבה יותר תקיף, עם התרחבות כוונות הטרור.
יתכן ובכירי הארגון (שברובם הם סודיים) הגיעו להערכה שאי-הלוחמה שלהם בישראל פוגעת בפופולאריות, ויתכן שעל רקע זה היתה ההתארגנות הראשונה הזו לפיגוע. בשנת 2012 ערך הארגון שני אירועים גדולים לציון נפילת הח’ליפות האסלאמית: 20,000 פעילים הגיעו בחברון ועוד 10,000 תומכים ברמאללה, ואלה מספרים גדולים במונחי הרשות.
וזהו בעצם הסוד השמור של אבו מאזן: הרחוב כבר לא שלו ולא של חמאס, אלא של הסלפים, המשוייכים לאלקאעדה. אם המערב יבין זאת, אולי לא ילחץ למדינה פלסטינית, שכן המשמעות היא שמדינה כזו תיהפך למדינת אלקאעדה מהר מאוד. חמאס חלש יחסית ביו”ש, הרשות בקושי מתפקדת, והרחוב של הסלפים.
העויינות בין הסלפים לרשות היא גדולה, ובתחנת הטלוויזיה שלהם הם מאשימים אותה בהסגרת פעילים שלה לישראל ולצה”ל. הם מאשימים אותה בבגידה. יש בידי פעילי התנועה להביא לנפילת הרשות, אם ירצו, ודי שאלפים יעלו על המוקאטעה ברמאללה, אין צורך בהרבה יותר מכך. לתנועה פלג צבאי המכונה “אריות מפלגת השחרור”, ויתכן שהמחבלים שחוסלו מקורבים או שייכים לפלג הזה.
הפתח האמין בהתמערבות; חמאס מאמין בשיתוף פעולה עם המערב; מפלגת השחרור מחרימה את המערב. מבחינת האירופים, למשל, שלטון של מפלגת השחרור הוא אסון, וסוף ל”חלום” הפלסטיני רב השנים (כאן, הפגנות הג’יהאדיסטים, דגלי אלקאעדה).
אצל הפתח היה העניין הישראלי בלעדי; אצל חמאס מרכזי; אך אצל הסלפים הוא קיים.
הרשות מצידה מבולבלת: אם תלחץ מידי, תביא להתפוצצות כנגדה. ואם לא תלחץ, ישתלטו הסלפים על המרחב הציבורי הפלסטיני, וידיחו אותה משם. אין לה מושג איך להתמודד עם הבעייה החדשה הזו מבחינתה. אותה בעייה קיימת גם לחמאס ברצועת עזה: גם שם הסלפים מרימים ראש, בתמיכת סלפים במצרים ובלוב, וגם חמאס מאותגר ומודאג.
ומה מידת הקשר של הסלפים ביו”ש עם הסלפים בסוריה ובלבנון?
תנועת מפלגת השחרור היא תנועה ותיקה יחסית, ונוסדה בשנת 1952 בירושלים, שתחת שלטון ירדן, בידי איש הדת הסוני תקי- א-דין נבהאני (אז איש לא דיבר עדיין על “פלסטינים”). כבר אז לא סבלו אותה הירדנים, שסירבו להכיר בה כמפלגה חוקית. אך השגשוג והפריצה החלו בשנת 2007, כאמור.
מה אנחנו מבינים מכך? שהלאומיות הפלסטינית המומצאת כבר אינה מחזיקה מעמד, ורבים לא מכירים בה. כך חמאס, אך בעיקר הסלפים. המגדיר שלהם הוא דתי – סוני ולא לאומי, ולכן החיבור שלהם עם הסלפים בסוריה הוא מושלם. אין ספק שאם הגבול היה נפתח, או שהיו זוכים לשטח עצמאי, המיזוג עם הסלפים בסוריה ובלבנון היה מהיר ומושלם. שם וגם פה רוצים ח’ליפות אסלאמית.
האנשים האלה לא סופרים את אבו מאזן, לא את “העם הפלסטיני”, ולא את המשא ומתן עם ישראל, כפי שהסלפים בסוריה לא סופרים את אסד או את “שיחות השלום” שכופות המעצמות על הגורמים הסוריים הלאומיים. בעת שברק אובמה עשה דרכו השנה לרמאללה בשליחות “השלום”, קיימו הסלפים הפגנה גדולה לא רחוק משם, בקריאה לגרש אותו. עם רגשי שנאה קשים למערב, לקפיטליזם, לסוציאליזם ולישראל, הסלפים רוצים לחזור לימי הנביא מוחמד, אל המאה השביעית לספירה. העתיד שלהם הוא בעבר הרחוק.
מבחינתם כל הרעיון הלאומי לא רלבנטי, כמו גם המערכת הכלכלית המודרנית. הם מתכוונים לחיות על פי חוקי השריעה האסלאמית, ולהילחם באויבי האסלאם. הגורם השנוא ביותר עליהם זו הרשות, יותר מאשר ישראל, משום שהיא, לגישתם, מוכרת אותם למערב. מי היה מאמין שאלפי דגלים שחורים של אלקאעדה ישטפו את שטחי הרשות הפלסטינית, באופן שאמור לעורר דאגה בישראל, בירדן ובמערב? ועד כמה יודעים זאת אצלנו ובעולם?
מותו האלים של מהפכן: על מהפכות שלא נגמרות
אובמה תסתלק מכאן: מפגינים הסלפים ברמאללה נגד ביקור הנשיא האמריקני ב”רשות”. כלום מכל זה לא ראו בישראל או בעולם, שכן אבו מאזן הסתיר את המציאות הזו טוב-טוב.
ברור שההתפתחות הזו משנה את כללי המשחק, שכן מדינה פלסטינית משמעה מדינה סלפית תוך זמן קצר, אך עם העיוורון שתוקף את המערב, יכולים עיוורים כמו ג’והן קרי דווקא להאיץ את המשא ומתן עם חבורת אבו מאזן, כדי “לחזק אותה” מול הסלפים. אך שום חיזוק לא יעזור כאן: אבו מאזן חסר כל משקל ציבורי פלסטיני, והרחוב אינו איתו.זו הסיבה שהוא משתדל “לשחרר” אסירים ולחלק מתנות כספיות, משום שהסלפים הולכים ומשתלטים על התודעה.
להשתלט על השלטון זו תהיה מבחינתם שאלה של זמן, אם כי הם עדיין לא קיבלו את ההחלטה. כפי שהסלפים משתלטים על צפון אפריקה, על סוריה, על חלקים בעיראק ובלבנון, כך קורה גם בשטחי הרשות הפלסטינית. הרשות הופכת לחלק ממערכה דתית-לאומית במזרח התיכון, הרבה יותר מן המעורבות שלה ב”סכסוך” עם ישראל. שני הצדדים, הסלפים והרשות מדברים על ישראל, אך בעצם מתכוונים לעצמם ולסכסוך הגובר שלהם.
מבחינתנו יש בעלייה הסלפית זו כדי לשנות את המערכה: ואם עד היום התמקדנו ביד שמאל, וביכולות או אי-היכולות של אבו מאזן, דווקא תקיפה את יד ימין, דרך האיגוף הסלפי, יכולה להביא את העולם להבין אחרת את המתרחש ביו”ש.
הסיסמה צריכה להיות מעכשיו, וזה בהחלט נכון: כל שטח שיועבר לידיים ערביות, ייתפס מהר מאוד על ידי אלקאעדה, מעל מרכז ישראל ושדה התעופה היחיד שלה. שימוש בטילים בידי הקיצונים האלה, בהנחה שיהיה להם שטח עצמאי, הוא לכן שאלה של זמן בלבד, ושום רשות לא תצליח לעצור אותם בכך.
הרשות הפלסטינית עצמה הולכת ומזכירה יותר ויותר את ההתפוררות בסוריה. הדבר היחיד שבינתים עוצר את האלימות שם זו ישראל, שלילה-לילה עוצרת עוד ועוד מבוקשים, ומכניסה אותם להקפאה. חלק גדול מן המבוקשים האלה הם סלפים. אך אם לא תהיה ישראל בשטח, מה אז?
