מאת ד”ר גיא בכור
אני מוכן להמר שממשלת ישראל לא תגיב, אולי אפילו בכלל, על ההתגרות הצבאית החמורה של חמאס, שנעשתה באופן הפגנתי, גלוי ומוכרז. יש הרבה סיבות לחידלון המקומם הזה, מעבר לחולשת הנפשות הפועלות ולרפיונן. יש בכך גם משהו קולקטיבי: ליקוי מאורות מחשבתי. הפסקנו לחשוב על שורשי הבעיות, ועל טיפולים ארוכי טווח ומעמיקים. נפסקה החשיבה האנליטית, ובמקומה קיבלנו רפיון מחשבתי, השתרכות עצלה מיום ליום, העיקר לעבור גם את היום הבא, במצב נפשי שהייתי קורא לו: החיים בבט”ש. הכל ביטחון שוטף, ואם הצד השני נותן כמה חודשי שקט – הרווחנו. מצב זה משאיר את היוזמה לחלוטין בידי הצד הערבי, אם זה חיזבאללה, חמאס , סוריה או איראן. ממשלת ישראל ממילא לא תיזום ולא תנקוט שום פעילות אקטיבית משלה. מצב זה שם אותנו ללעג של כל הגורמים באיזור, ועליו נשלם מחיר יקר מאוד.
החיים בבט”ש הם מטרתו האמיתית של האויב, דהיינו להתיש אותנו, להכניס אותנו למצב של התגוננות כרונית, חיים-לא חיים. פעם היום מלחמות, אך הן נסתיימו. היתה אנתיפאדה והיא נגמרה. כיום הכל אנתיפאדה, הכל בוער, רק “גובה הלהבות”, איזה ביטוי עלוב, משתנה מפעם לפעם. פעם היתה מלחמה כל עשור. עכשיו כבר כל שנה. מלחמה הפכה להיות מותרות, שכן למלחמות יש גם סוף.
מאמן אישי למדינת ישראל
הגיע הזמן לבצע קצת סדר, לשים פסיקים ונקודות במצב בו אנו נמצאים. זהו תהליך מחשבתי, שבו עשיית סדר תורמת המון. למה הדבר דומה? לאדם, שתמיד על השולחן שלו יש גיבוב של ניירות, סידורים ותיאומים. הוא בלחץ תמידי, כי הוא אינו יודע מה עשה ומה עוד עליו לעשות. עשיית סדר, ניקוי השולחן, והקפדה על יומן מסודר ותיוק נכון, מחוללים נפלאות בהרגשה ובתודעה. שלא לדבר על הביצוע שמשתפר מאוד. כל מאמן אישי יודע שסדר הוא מפתח להצלחה. אם הדבר נכון לגבי הפרט, מדוע שלא יהיה נכון קודם כל לגבי מדינה?
אתן דוגמה אחת מיני רבות. האם האינתפאדה שפרצה בסוף חודש ספטמבר 2000, והמכונה בפי הפלסטינים ולא רק הם – “אינתיפאדת אלאקצא” נסתיימה? מתי? אנו יודעים היטב מתי היא פרצה, שכן הדבר כרוך באקטיביזם ערבי. הוא את הסדר שלו, המיתוסים שלו והטרמינולוגיה שלו, עשה. עובדה, גם אנחנו משתמשים בהם. אך מה עם אקטיביזם ישראלי? אם היינו יודעים שהיא נסתיימה, אולי אפשר היה להוכיח שהצד הפלסטיני הפסיד בה? איך זה שאיש במדינת ישראל לא שואל את עצמו את השאלה הכל כך קרדינלית, שעליה נוכל לבנות אחר כך הערכת מצב חדשה? עייפות? רפיון מחשבתי? לא רק. אצל הקברניטים שלנו יש פחד להעיז. שמא ילגלגו עליהם בעלי הטורים בתקשורת. שמא מישהו ישים אותם לצחוק בערוץ 2. מנהיג ישראלי כבר מהסס להוביל. ברוב המקרים הוא כבר מובל. זה חמור, שכן את רישום דפי ההיסטוריה אנו משאירים לצד השני, ומי שכותב את ההיסטוריה הם המנצחים.
במאמרים שלי אני מעז ומציין מזה זמן שהאינתיפאדה השניה נסתיימה בראשית שנת 2005, לאחר מותו של יאסר ערפאת, וכאשר לא נותר עוד דבר מן האופי העממי-קולקטיבי שלה, אלא פיגועים, וגם זאת באופי יורד מאוד. בשנת 2005 קרסה כבר החברה הפלסטינית על הכלכלה שלה ועל האתוס המכונן שלה, לקראת עליית חמאס בינואר 2006, וזו כבר אופרה אחרת לגמרי. כיוון שהחברה הפלסטינית שקעה במשבר עצום, ישראל הצליחה למגר את האנתיפאדה הזו, אך כמו שנאמר לגבי מלחמת לבנון, היה זה “ניצחון בנקודות”. שכן גם אנו שילמנו מחירים כבדים מאוד, כלכליים, פוליטיים, תודעתיים. הגענו להישג בט”שי. זה, מתברר, המקסימום שאנחנו מעיזים לייחל לו. ואם אין לנו מטרות ברורות, לאן נחתור? איך נצליח? כל מאמן אישי יודע שבלי קביעת מטרות ברורה, פשוטה ותכליתית – אין הצלחה. אם הדבר נכון לגבי הפרט, שוב, הוא חשוב שבעתיים לגבי מדינה.
האוייב הגדול ביותר
החיים בבט”ש הם, אם כן, האוייב הגדול ביותר שלנו. הלוואי והיינו מגיעים להישגים טובים יותר בלבנון, אך הסתפקנו בבט”ש. עכשיו עומדת על הפרק רצועת עזה. שאיש לא ישלה את עצמו, זה לא הולך להיעלם, ההיפך. על מקבלי ההחלטות אצלנו להתנתק ליומיים מן התפקוד השוטף, ולהסתגר במקום סגור לסיעור מוחות. אוי ואבוי אם יסתפקו בקיים, בשוטף, בזורם, וברגעי.
מאמר נלווה: למה בכל מלחמה עתידית – נפסיד