◄מה מובארק ידע?
◄הידיעות על מותי מוקדמות מידי? על מובארק והשמועות על מחלתו
מאת ד”ר גיא בכור
“הדוד מִתְווָאלִי, מוכר גרעינים, פול סודאני ומיני מתיקה, הוא רוכל הידוע לתושבי חילמיה (שכונה במזרח קאהיר) וסביבותיה. ראשו צנוף “עמאמה”, הוא הצניף הלבן והארוך, לבוש “ג’ילבאב”, מעיל רחב וארוך, ששרווליו רחבים מאוד, וכולו אומר כבוד.
על גבו הוא נושא את סלו הישן, מכריז ומונה באזני הילדים את סחורתו למיניה, במבטא סודאני ובקול רפה, שנחלש מעוני ומזוקן. ואף על פי כן עוד נשמרה בקולו נעימת מצווה ומפקד, שכן “הדוד מתוואלי” גדל בסודאן ונלחם בשורות אנשי ה”מהדי” (כינוי למשיח המוסלמים), בדרגת מפקד פלוגה. כל ימיו הוא חי גלמוד וערירי בלא אישה ובנים.
הוא חי לו בסמטת “עבדאללה בק”, בחדר קטן ואפל, שכל רהיטיו הם ארגז ישן, מחצלת, שמונחות עליה שמיכה וכסת בלויות מיושן. עם דלותו הגדולה הוא מקפיד על הניקיון השורר בכל אשר לו.
הדוד מתוואלי חוזר הביתה עייף ויגע. אחרי תפילת ערבית הוא מדליק את מנורת הנפט הקלושה, יושב ליד הארגז ומוציא ממנו חרב נושנה, השריד היחידי שנשאר מימי תפארתו, ומניחה על ברכיו. הוא שוקע בהרהורים ארוכים ולעיני רוחו עוברים זכרונות ימי חייו שחלפו. ומשצַף ועולה במוחו זכר ה”מהדי”, הוא זוקף עיניו כלפי מעלה, ופותח בתפילה לאלוהים, שיקרב את קץ הימים. ימי בואו של המהדי, אשר ירים את נס האמונה על פני הארץ ויטהרנה משחיתותה. לאחר תפילת לחש זו הוא מוריד עיניו ומחליק את זקנו הספוג בדמעות, לוקח את החרב בידו ומנשקנה בתאווה רבה.
משנתפכח מהזיותיו והוא רואה את עצמו בחדרו הדל והחשוך, הוא נאנח בשברון לב, משיב את החרב לנדנה, ושם אותה בארגזו.
לאחר פת ערבית הוא עולה בנחת על מיטתו, וכעבור שעה קלה הוא שקוע בשינה עמוקה, ורואה חלומות מימי עברו הנהדר והעתיד הגדול לכשיבוא משיח. עם שחר הוא מתעורר ומתפלל תפילה ראשונה. אחר כך הוא אומר תחינות שונות וקורא בספר “אותות חסדי אלוה”, עד ששולחת החמה את קרניה החודרות דרך האשנב הצד של חדרו. אז הוא קם במתינות, לוקח את סלו על כתפו ויוצא לחילמיה, כדי להתחיל בסיבובו היומי”.
מחמוד תַיְמור, “הדוד מתוואלי”, מתוך הספר יומנו של תובע בכפרי מצרים, תרגום מערבית מנחם קפליוק, הוצאת עם עובד, 1945.
קאהיר: הדרך מהמרכז אל שדה התעופה מתרחקת והולכת.
הדוד מתוואלי, היא מצרים, נאנקת עכשיו תחת העול הכבד. “תפסיקו להביא כל כך הרבה ילדים לעולם”, התחנן בשבוע שעבר השלטון במדינה, כאשר המדינה מגיעה ל- 80 מליון אזרחים, שכמעט כולם מתרכזים ב- 2% משטח המדינה, הוא עמק הנילוס. שלושים מליון מצרים נוספו מאז ביקרתי במדינה הזו לראשונה, בראשית שנות השמונים.
נסיונות של שלושים שנה להביא לירידה בפריון הביאו לתזוזה זעירה: מ- 2.2% בשנה ל- 1.9% קצב גידול כיום. עם רמת קריאה של כ-50% וקצב חדירה אפסי של האינטרנט, מצרים מותשת מן החום ומן ההיסטוריה שלה. שני עשורים של הפרטה, ועדיין המדינה נחנקת מאטאטיזם, שלטון המדינה, המורגש בכל. אי אפשר לעשות תנועה פשוטה במצרים, בלי שהמדינה תהיה מעורבת באיזו צורה. יש במדינה הזו תחושה קשה של האח הגדול. נס קטן הזניק את מחירי הנפט, והצעיד את התל”ג של המדינה ל- 145 מליארד דולר, באופן מלאכותי. אך עדיין התל”ג לנפש מתקשה לעבור את הרף המקולל של 1,000 דולר לנפש, קודם כל בגלל האוכלוסיה האדירה וקצב הריבוי הפראי שלה, מליון תינוקות חדשים כל עשרה חדשים.
מצרים מביטה סביב ומעדיפה לעצום מייד את עיניה. תורכיה, למשל, עם אותו סדר גודל של אוכלוסיה (75 מליון) עומדת על תל”ג של 508 מליארד. מצרים עם יותר אוכלוסין על 145 מליארד בלבד. ישראל הזעירה כבר הגיעה ל- 172 מליארד, ובעוד חצי שנה תחצה את קו 200 המליארד. ואיפה הדוד מתוואלי? איפה הוא?
בשיעור אבטלה של מעל 40%, מחירים מאמירים של מוצרי היסוד, ברור שמצרים מתקרבת לרגע המראה חדש, שלילי. האם יהיה כוח למדינה העייפה הזו לזנק לדרך חתחתים חדשה, למשבר הרסני חדש בתולדות חייה המשבריים?
הדוד מתוואלי הזו כבר ראתה גדולה ועוצמה, שלטון על הערבים, על המזרח התיכון, על האסלאם, על אפריקה, אך כיום היא מנשקת את חרב העבר, לפני השינה. חרֵדה לעצמה, לקיומה ושלמות נפשה יותר ויותר מיום ליום.
כאשר עלה הנשיא המצרי חוסני מובארק לשלטון, בעקבות רצח קודמו, היה זה כמעט בטעות. הוא היה נשיא צנוע, שהורה לפרק את פסלי הראווה של קודמו, והתעקש שלא לגור במפוארים שבארמונות. על אשתו סוזאן גזר שלא להתבלט בחיים הציבוריים כמו אשת קודמו, ג’יהאן, שהואשמה בראוותנות. לא היו לו אז מקורבים ובני משפחה, כמו לסדאת, “חתולים שמנים”, כפי שכונו, שיעוטו על לשדה הכלכלי של המדינה.
המציאות הזו השתנתה כיום לחלוטין. בקדנציה הרביעית כבר של שלטונו (למרות שהחוקה הגבילה זאת בעבר לשתי קדנציות), לקראת הקדנציה החמישית, מדובר כבר בשלטון קיסרי, ומצרים כולה שטופה בפולחן האישיות לנשיא. מפגשים נפסקים כדי להריע לכבוד הנשיא, סטודנטים קוטעים שיעורים כדי להריע לו, כאשר הרוב פשוט מבוים בצורה מביכה; סאדאתית למהדרין. אפילו לארמון עאבדין המפואר מכולם, חזר להתגורר חלקית, כסאדאת קודמו.
ככל שפולחן האישיות גדל, כך ההתרחקות הציבורית ממובארק גדֵלה. במימסדים הפוליטיים אין דחוי ממנו, בחיים הסטודנטיאליים מבזים אותו. לתהליכי הבחירות מידי ארבע שנים ממילא אין הרבה משמעות; הפוליטיקה הקיימת מנותקת מן הציבור כבר עשרות שנים. נסיון של “האחים המוסלמים” לפרוץ לחיים המפלגתיים בחסות “הדמוקרטיה” נבלם, והם סולקו מן הפוליטיקה מחדש, בתיקון של החוקה.
מובארק, כבר בן 80, מתעקש גם כיום שלא למנות לעצמו סגן, ולכן עד היום אין שום תהליך של העברת סמכויות, ואחריו המבול. מרבית המצרים יגידו בפה מלא: הוא נשאר יותר מידי זמן על הבמה.
הבדיחות על מובארק שוטפות את הרחוב. המצרים, כדרכם, אינם אנשים רעים וציניים, ההיפך, קשה שלא לסמפט אותם. הבדיחות שלהם נשארות תמיד ברמת החביבות, עם היותן משעשעות. הנה לפנינו שתיים, קלאסיות, שכולם במצרים מכירים.
*
גמאל עבד אלנאצר, הנשיא הראשון, חיפש לעצמו סגן נשיא, שיהיה פחות חכם ממנו, כדי שלא יהווה איום. לבסוף מצא את סאדאת. סאדאת בתורו חיפש לעצמו סגן, כמובן פחות חכם ממנו, ולבסוף מצא את מובארק. אלא שמובארק כבר 27 שנים מחפש במצרים כולה מישהו פחות חכם ממנו, ועדיין לא מצא!
*
רבים רואים במובארק בסך הכל פקיד, עובד מדינה, שהפך לנשיא, אדם שיקדש את הסדר הקיים בכל מחיר, וימנע כל שינוי מהותי. וכך, בשעה שמדינות במזרח אסיה השתחררו מכלכלת המדינה החונקת, וזינקו קדימה כמו מאלזיה אינדונזיה ואחרות, מצרים נותרה מאחור. כאשר ישראל זינקה בשנות השמונים והפכה למדינה השנייה בחשיבותה בעולם בכל הנוגע לטכנולוגיית אינפורמציית המידע, מצרים שקעה; כאשר הנפט הזניק את מדינות המפרץ הפרסי והפך אותן למרכז השוקק של העולם הערבי, מצרים נכנסה ל”ארגז הישן” שלה עם המחצלת, שמונחות עליה שמיכה וכסת בלויות מיושן, והתכרבלה, מפוחדת. היא אינה מדינה מרכזית עוד במזרח התיכון, היא מדינה שולית.
איזו מורשת ישאיר אחריו מובארק? קשה להצביע על מורשת בכלל. כמי שמעולם לא היה כריזמטי או איש של נאומים סוחפים, מובארק לא ממש נקלט בפוליטיקה המצרית, עד כמה שזה ישמע מוזר. כאיש צבא הוא סולד ממפלגות, נאומים ומילים. אך גם איש של מעשים הוא לא.
נכון, בכוח הזרוע הוא הצליח להשתלט על האנתיפאדה האסלאמית האלימה שתקפה את המדינה בחצי הראשון של שנות התשעים, והברחה את התיירים, אך האם זו מורשת? מובארק יאמר בצדק: אני הצלתי את המדינה ואת המשטר. אכן, מובארק הציל את המשטר, אך הקפיא ופיחלץ אותו, כשריד מוזיאוני; כמו אותם בניינים מפוארים מן העבר בשכונת “גארדן סיטי”, האהובה עלי בקאהיר, אך הם דהויים, מתפוררים, שוקעים אל תוך עברם.
שני הכוחות החזקים היום כבר אינם קשורים עוד במובארק, כאשר לשניהם ברור שהמערכה תחל עם הסתלקותו: הצבא, שעדיין מנהל במדינה את העניינים מאחורי הקלעים, וכוחות “האחים המוסלמים”, ענק שקט שמחכה לרגע לזנק למעלה. הליברלים במדינה? עלה נידף, חסר משמעות אמיתית בקרב בין שני הענקים.
אין לו עוד תהילה, למובארק, ומן הסיבה הזו הוא מעדיף להסתתר בארגז הישן שלו, כלומר בשארם א-שייח, ולבלות כמה שפחות בקאהיר, על הביקורת המוטחת בו, שינאת האופוזיציה ולעג האזרחים. Sic transit gloria mundi. העול קשה לו יותר ויותר, והוא עייף. באיחור הבין את סכנת רצועת עזה, עד שבלם אותה, וממילא משארם א-שייח העניינים נראים מסוכנים פחות. קאהיר הרעשנית, על העיתונאים הפטפטנים, המבקרים החריפים, מהומות המפלגות והסינדיקטים המקצועיים, כבר היו לו לזרא. הוא בחר לברוח, ובריחה היא תמיד פתרון גרוע.
עכשיו אנו מבינים שהדוד מתוואלי הוא גם מובארק. אין עוד תהילה, אין עוד כבוד, אין עוד סבלנות. רק מעמסה כבידה, וחשש מפני הבאות.
הארץ מתפוצצת מסיפורי שחיתות, מעילה, רמאות וכזב; מחפשת נואשות ישועה. זו מצרים, שאני כה אוהב, שבה כתבתי את מחקר הדוקטורט שלי, אשר למישהו זר כבר קשה לצפות לאן היא נופלת. יש הרבה כעס ברחובות, מאחורי המילים בתקשורת הממשלתית, המצונזרת בכבדות. הם אינם נראים, אך שני הכוחות החזקים במדינה לוטשים עינים ושיניים, לקרב שעוד יגיע. הצבא והאחים. מובארק מתקרב להיות היסטוריה. והוא, החייל האמיץ שוויק, השומר על הסדר הציבורי, מובארק נאמן עד לרגע האחרון לסדר אותו הוא שומר, כמו ש.ג. פשוט, שמתעקש להמשיך לשמור. ומי שעומד בדרכו בשמירה על הסדר – יטופל.
*
כבוד הנשיא מובארק מגיע לביקור נשיאותי בבית ספר יסודי, להיפגש עם התלמידים. בסוף המפגש הוא שואל, האם למישהו יש שאלות.
ילד קטן וחמוד בשם נאדר מרים את ידו. “כן חביבי”, פונה אליו הנשיא במאור פנים.
יש לי שלוש שאלות, אומר הילד נאדר:
אחת – מתי תפנה כבר את השלטון;
השניה- למה אתה חושב שמגיע לבן שלך לרשת אותך ולקבל את כל המדינה?
והשלישית – איך הצלחת לדרדר כל כך את המצב הכלכלי במדינה?
ברגע זה בדיוק נשמע הצלצול, ומובארק אמר לתלמידים: טוב, ילדים, לא הספקתי לענות, נמשיך מיד לאחר ההפסקה.
כאשר כולם חוזרים אל הכיתה אומר מובארק לילדים: “טוב, למי יש שאלה?”
מרים את ידו ילד חמוד אחר, בשם אחמד.
כבוד הנשיא, יש לי חמש שאלות אליך.
אחת – מתי תפנה כבר את השלטון;
השניה- למה אתה חושב שמגיע לבן שלך לרשת אותך, ולקבל את כל המדינה?
השלישית – איך הצלחת לדרדר כל כך את המצב הכלכלי במדינה?
הרביעית – למה הצלצול הוקדם בעשרים דקות?
והחמישית – מה עשית עם נאדר??
*
בעקשנות רבה, בעורמתו הכפרית, בלם מובארק את השלום עם ישראל, הקפיא אותו, התעלל בו כמו ילד חורג, מוכה, עד שלמעשה הרג אותו. לא מרשעות, אלא מבינוניות, מחוסר רצון לפתוח תהליכים חדשים ובלתי מוכרים לו, שעלולים לפגוע בסדר הקיים. כל מה שחדש – נדחה, למרות שפתח במעט את כלכלת המדינה בפיקוח קרן המטבע הבינלאומית, מחוסר ברירה. האם אין מובארק מצטער כיום על שלא השאיר כמעט דבר מנוצות השלום עם ישראל? מצטער, אך זה כבר מאוחר מידי. כוחות דתיים זועמים כבר לא ירשו ולו התקרבות זעירה לאוייב הנורא, הוא ישראל. מנוע שהיה יכול להזניק את מצרים קדימה, ישראל והגלובליזציה, נדחה למעשה על ידי מובארק, והוחמץ. הפחד מן החדש תקע אותו ואת ארצו עמוק בעבר.
מצרים גאה מידי, כמוה כאיראן: חיות את העבר הקיסרי המדומיין, ומתקשות לקבל את השינוי, שלפיו מדינה זעירה כמו ישראל תאמר להן מה לעשות. מתקשות לעכל שלא הגודל קובע כיום, אלא הממזרות, היזמות, והפיקחות.
בתחילה דרשה מצרים כבוד וגאווה מאחיותיה הערביות בשל כוחה הצבאי והמלחמה שלה מול ישראל, אלא שהערבים דחו את הכפייה המצרית הזו. לאחר מכן דרשה הגמוניה בשל עוצמת תרבותה, הספרות, הקולנוע והפוליטיקה. הערבים דחו גם את זה. מרכז התרבות הערבית נדד היום למפרץ הפרסי. אז מה נשאר למצרים? לנשק את תפארת העבר, ולחלום עליה בלילות.
המדינה מותשת מחום המדבר הממשיך ונוגס בה, ומנטל ההיסטוריה. אקספרימנטים נואשים של מלוכה ומהפכה, ליברליזציה וריכוזיות, פתיחות וסגירות, מלחמה ושלום, פן ערביות ובידוד, לאומיות ואסלאם פוליטי. די. תש כוחה של המדינה מאתגרים חדשים, אם כי רבים מבניה חולמים עכשיו על ח’ליפות אסלאמית חדשה, עוד רהב, שיתרסק בקול גדול כמו קודמיו.
והכואב מכל למצרים הגאים הם המתעשרים החדשים מן המדבר, להם הם בזים, מן המפרץ הפרסי, אצילי הפטרו-דולארים המגיעים למדינה וקונים בה את הכל, בגרוש וחצי. עד לפני מספר שנים עוד הסתירה מצרים הגאה את בגדיה שהתרפטו, את אביונה ודלותה המחרידה. יישרה את גווה הכואב, ומרחה מעט ליפסטיק, כאילו כלום. היום כבר אי אפשר לעשות אפילו את זה.
*
“אבראהים בק”, בנו של הבק (תואר אצולה) נור א-דין, בן 16, בחור פטפטן וליצן, מתקרב אל הדוד מתוואלי וקורא לפניו:
“עדיין לא פסקת מלספר על מערכות הקרב ופרשת המהדי, הוי, הדוד מתוואלי?”
“אני מספר וגם מתגאה בכך. הרי הייתי מפקד על אלף חיילים! בני”.
הבק הקטן ממלא פיו צחוק, מזדקף ועושה עמידתו עמידת שפל ברך מתוך יראת כבוד, רוכס את כפתורי מעילו, מתקן תרבושו ומצדיע בימינו הצדעה צבאית. אחר כך הוא מוציא גרוש מכיסו, נותנו לדוד מתוואלי ואומר:
“אדוני הגנראל! בבקשה לתת לי קצת גרעינים ופול סודאני – בגרוש!”
◄למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם, ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. נרשמים בלחיצה – כאן.
◄לקריאת כל המאמרים באתר על מצרים
◄סימנים מבשרי רעות במצרים, והיד הקשה של מובארק
◄כמה עלתה שמלת הכלולות?
