מאת ד”ר גיא בכור
האם לישראל יש טריטוריית אדמה עצומה, הנמצאת בבעלותה המלאה בדרום סוריה, איזור השווה, או כמעט שווה, בגודלו לרמת הגולן? ואם קיים השטח הזה, מדוע הוא לא הוזכר עד היום במשא ומתן? ומדוע אין מדברים על חילופי קרקעות בין המדינות? הרבה אגדות ושמועות התהלכו בארץ בנושא הזה, ועכשיו, כאשר הסכמי סייקס-פיקו משתנים לנגד עינינו, והמציאות הישנה חוזרת עם התפרקות סוריה, זה הזמן להציב את ההיסטוריה הכל-כך אקטואלית על השולחן. מדובר בסיפור בלשי כמעט, שחלק מפרטיו אינם ידועים. מקור חשוב לתחקיר שלפניכם הוא ספרו המצוין של צבי אילן “אתמולים”, בהוצאת מודן (1988), לצד מקורות נוספים.
בסוף המאה ה-19 חלה התעוררות ציונית ברחבי אירופה וארצות הברית. החלו לקום אגודות וארגונים יהודיים, שביקשו לגאול את אדמת הקודש, ולרכוש אותה. הימים היו סוף האימפריה העות’מאנית המתפוררת, והקרקעות לא היו יקרות בארץ ישראל הזנוחה והשוממת ברובה. החלק שנמצא ממזרח לרמת הגולן היה אז חלק מארץ ישראל לכל דבר, וכינויו “החורן”, צפונית לנהר הירמוק. איש לא שמע אז על סוריה, שלא קמה עדיין, על לבנון או על מדינת לאום אחרת. האדמות בחבל החורן היו הזולות ביותר בצפון ארץ ישראל, ואגודות רבות התעניינו בשטח הזה בשל העובדה שיכלו לגאול יותר דונמים תמורת הכסף של החברים, שנתרם דולר לדולר, ולירה ללירה.
מהנדס בשם זיידנר, שהיה נציג אגודה ציונית מהעיר יקטרינוסלב שברוסיה רכש עבור האגודה שלו 100 אלף דונם בחורן, והוא שהה ביפו. מכיוון שהשלטונות הטורקיים-עות’מאניים ששלטו כאן מנעו עליה יהודית לארץ, לא היה לאגודה מה לעשות עם שטח כה גדול. בשנת 1891 הגיע ליפו עו”ד אמריקני בשם אדם רוזנברג, ראש אגודת “חובבי ציון” בניו יורק, שאף הקים אגודה בשם “שבי ציון”, שמטרתה היתה להתיישב בארץ ישראל. השיטה היתה שכל חבר ב”שבי ציון” היה צריך להפקיד 200 דולר, בתשלומים של דולר בשבוע, או 40 דולר בשנה. לשבי ציון החלו נפתחים סניפים נוספים חוץ מניו יורק גם בשיקגו, ובמונטריאול. טרם הגעתו לארץ ישראל עבר רוזנברג דרך לונדון, שם שמע על האדמות הזולות בחורן. הוא נסע לפאריז, שם נפגש עם פקידי הברון אדמונד דה רוטשילד, ושאל לדעתם על אדמות החורן. הם
המליצו על האדמות הללו, בעבר הירדן.
כאשר הגיע ליפו, פגש רוזנברג את המהנדס זיידנר, ובלי לראות את השטחים כלל הוא קנה ממנו 25 אלף דונם במחיר של 5 פרנק לדונם, מחיר לא גבוה. לפי החוזה שנחתם, רוזנברג היה רשאי להתחרט במשך חודש על הרכישה, ואז כספו יוחזר לו, וכן היתה לו אופציה לקנות תוך חצי שנה עוד 25 אלף דונמים, דבר שעשה. במקביל “חובבי ציון” מאנגליה קנו מזיידנר גם הם 10,000 דונם בחורן, בסמוך לשטח של האמריקנים. “טובה הארץ מאוד מאוד”, דיווח רוזנברג בהתלהבות, לאחר שביקר בחורן.
כאשר ביקשו הקונים לרשום את הקרקעות בטאבו הטורקי התעוררה בעיה: השלטונות העות’מאניים סירבו לרשום את הקרקעות על שם האגודות החדשות. בצר להם, פנו הקונים בחודש דצמבר 1891 אל הברון דה רוטשילד, שיפעיל את השפעתו על הטורקים. רוטשילד שלח את הפקיד הראשי שלו, אליהו שייד (1841-1922), אל ארמון השולטן בקושטא (איסטנבול) למשא ומתן. כדי שיוכל להציג זכות עמידה במשא ומתן הפקידו נציגי כל האגודות את הקרקעות בידי הברון. הוא הקים “ועד ארץ ישראלי” לטיפול בענייני החורן.
לאחר משא ומתן של כשנה הסכימו הטורקים לרשום קושאנים (תעודות בעלות קרקע “מולכ”, דהיינו בעלות מלאה) על השטחים, ודבר הבשורה התקבל בהתלהבות עצומה בארץ. אלא שאז התבררו האותיות הקטנות: העות’מאנים הוסיפו בשטר הקניין סעיף, האוסר על “מהגרים מחוץ לארץ” להתיישב על האדמות האלה. האכזבה של חברי האגודות בארץ ובעולם היתה רבה, והתורמים הרבים ביקשו את כספם בחזרה. הברון רוטשילד פדה בשנת 1892 בהליך פנימי את האדמות מן התורמים הזעירים, שכספם הוחזר, והוא נותר הבעלים על שטח של כ- 100 אלף דונם, הנמצאים היום בשטח סוריה. לפי כמה מקורות מדובר ב- 85 אלף דונם, ולפי אחרים רק 60 אלף. ההבדל במספרים נובע מן העובדה שמדובר היה באיסוף של קרקעות ממקורות רבים. לא הצלחתי לגלות היכן נמצאות אדמות נוספות בחורן בבעלות יהודית. לאלה יש להוסיף עוד 6,000 דונם, שנרכשו ברמת הגולן, בשתי נקודות, כפי שמסומן במפה. לאחר כתיבת המאמר פנו אלי קוראים בטענה שבידיהם קושאנים, וכי השטח שנקנה עומד על רבע מליון דונם בחורן.
בשנת 1894, כאשר הסדירו פקידי הברון את בעלותם המלאה על האדמות, ורשמו אותן, הם פתחו את הנושא מחדש, והפעם הסכימו הטורקים להכניס לשטח כמה מאות יהודים בשנה. שוב התעוררו האגודות בעולם, ושבו ורכשו מן הברון כ- 20 אלף דונם. הברון נרתם עם כל החזון שלו, שלח מודדים לחורן, מיפה את האיזור, והכין את האיזור לעלייה יהודית.
החלה ההתיישבות ההיסטורית בחורן.
(תמונה: אימג’בנק GettyImages)
עו”ד אדם רוזנברג בעצמו פך לחסיד נלהב של האיזור, ועלה לשם בעצמו. המושבה הראשונה הוקמה,
“תפארת בנימין” שמה, ואחריה נקודות ישוב נוספות, לפי המפה המצורפת. אילו מפות סכמטיות, על-פי נתונים הידועים כיום, שהוכנו ב- Gplanet במיוחד עבור מאמר זה.
בינתיים הערבים מן הכפרים הדלים הסמוכים החלו לתקוף את ההתישבות, ולגנוב את רכושה שוב ושוב, ואף להתלונן בפני השלטונות הטורקיים על שהיהודים מחביאים נשק במושבות החדשות.
ביולי 1896 הגיע הוראה מאיסטנבול לגרש את כל המתיישבים היהודים. אנשי הברון שוב יצאו לקושטא והשיגו את ביטול הגזירה, ואכן נקבע שהמתישבים לא יגורשו, אך אסור יהיה להגדיל את מספרם. ברור שמפעל ההתישבות בחורן עמד בפני כלייה, ורבים החלו לעזוב. תפארת בנימין ננטשה, אם כי אדם רוזנברג, שמפעל חייו קרס, סירב לעזוב את האיזור. תהליך הנטישה נמשך עד 1901, אז עזבו אחרוני המתיישבים, שהיו אחר כך למייסדי המושבה יבנאל.
רוזנברג עצמו עזב גם הוא בלילת ברירה, חזר לארצות הברית, שם הואשם על ידי רבים, שבגלל רעיון החורן שלו אבדו הכספים שנאספו להתיישבות בארץ ישראל. הוא חלה בקדחת החורן שוב ושוב, ולבסוף נפטר עזוב, ממורמר ונשכח.
בינתים הסתלקו העות’מאנים והגיעו הבריטים והצרפתים, לאחר מלחמת העולם הראשונה. רוב הגולן והחורן היה בשטח פלסטינה המנדטורית כאשר נוסד המנדט הבריטי בשנת 1922, אבל מסיבות שעד היום לא ברורות, העבירה בריטניה את האיזור למנדט הצרפתי בהסכם הפרנקו-בריטי מ- 7 במרץ 1923. הגולן והחורן, שהיו תמיד חלק מארץ ישראל הפכו פתאום לחלק מהמנדט הצרפתי ולאחר 1944 לחלק מסוריה.
אלא שהאדמות לא ננטשו. אנשי הברון וחברת פיק”א שבבעלותם, שבינתים קמה, שמרו על האדמות שברשותם, שילמו עליהן מיסים באופן מדוקדק לממשלת המנדט הצרפתי שקם באיזור, שמרו עליהן מגזלנים, ועיבדו אותן באופן חלקי באמצעות הערבים המקומיים, ששילמו דמי חכירה. כך היה כל שנות המנדט הצרפתי.
טיול מיתולוגי ומעורר קינאה, שערך זאב וילנאי בשנת 1935 אל מה שהוא היום לבנון, סוריה, הגולן והגליל. שימו לב כמה הכל היה אז פתוח, שכן לא היו גבולות סגורים. היום החמישי בטיול מוקדש כולו ל”אדמות הברון רוטשילד” שבחורן, כלומר היה הרבה מה לראות שם. האם מישהו שמע מקרוביו על הטיול הזה? כיתבו אלי. (מודעת הטיול היא באדיבות מורה הדרך יואב אבניאון, מן האתר שלו).
עד היום ניתן לראות את שרידי “בית הפקידות” שהוקם בסח’ם אלג’ולן בידי אנשי הברון, ושרידים נוספים להתיישבות היהודית שהציתה את דמיונם של רבים בישוב. ראשי הישוב ידעו שעומדים לרשותם שטחי אדמה טובים לחקלאות, אך הם לא הצליחו ליישבם. בן גוריון התלונן על כך רבות.
בשנת 1942, לקראת הקמת המדינה הסורית העצמאית, פנתה חברת פיק”א לדאוג לשמירת הזכויות ולרישום הנכסים גם במדינה החדשה, וכך היה. נרשמה ושוריינה בעלות מלאה (מולכ) בסוריה. יש תיעוד
מלא של רישום הזכויות ברשם המקרקעין הסורי, ושם גם צוין שעד אותה שנה שילמה פיק”א מיסי קרקע מלאים. בשנת 1943 היו גורמים בסוריה הלאומנית שערערו על הבעלות, והגישו תביעות שונות בבתי משפט בסוריה, שנדחו. הבעלות היתה מסודרת ורשומה.
אלא שבין השנים 1944-1948 הפקיעה ממשלת סוריה החדשה, ללא פיצוי וללא סמכות, את אדמות פיק”א בחורן ובגולן. שום אקט מלחמתי לא היה כאן, אלא גזל של רכוש יהודי, כפי שמדינות ערביות גזלו את רכושם של מאות אלפי יהודים. כ- 100 אלף דונם בחורן, ועוד כ- 6,000 דונם ברמת הגולן הוחרמו. כן, הברון רכש בראשית המאה גם שטחים שנקנו על ידי אגודות יהודיות ברמת הגולן עצמה, בשני איזורים, המסומנים במפה, ליד המושבה בני יהודה והישוב קדמת צבי (ועוד 22,000 דונם בירדן וביו”ש).
בשנת 1957 התפרקה חברת פיק”א מרצון, והעבירה את מרבית שטרי הקניין על אדמות החורן והגולן לידי הקרן הקיימת לישראל. בשנת 1982 העבירה חברת פיק”א שהתפרקה את ייתר האדמות (להוציא כמה דונמים בודדים) לידי הקרן הקיימת ובעצם לידי ממשלת ישראל, שבבעלותן כמאה אלף דונם בחורן ובגולן. קושאנים מפוזרים במשרדי עורכי דין ותיקים, בארכיונים, ויש לחברם יחד.
לפניכם ראשית תעשיית היין של ישראל, ביקב של הברון הנדיב, אדמונד דה-רוטשילד (1845-1934), ייקב שאטו לָאפִיט-רוטשילד (Chateau Lafite Rothschild), המפורסם עד היום, שבחבל בורדו.
מכאן יצאו המומחים הצרפתים ללמד את האיכרים של מושבות הברון איך להכין יין מעולה, ולכאן באו המומחים הארץ-ישראליים. זהו בית הגידול של תעשיית היין הישראלית המפוארת כולה, הבנויה מאז ועד היום על השיטות הצרפתיות הקלאסיות.
עם פתיחת המשא ומתן המדיני בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין ממשלת סוריה בשנות התשעים פנתה הקרן הקיימת לישראל אל רבין, והפנתה את תשומת ליבו שבבעלותו שטח בסוריה השווה לגולן כולו, כך גם אישר לימים שלמה גרבץ, שהיה יו”ר הקרן הקיימת (והיה תלמיד שלי באקדמיה), אלא שרבין לא עשה עם הנתונים דבר, ולא העלה את הנושא כלל. לאחר חיפוש בארכיון הקרן הקיימת ובארכיון הציוני נמצאו שטרי הקניין המקוריים של האדמות, והם שמורים בידי ממשלת ישראל. התיקים קיימים. פניות דומות, שנעשו לראשי ממשלה אחרים בארץ, לא הניבו גם הן תוצאה.
מדוע? מדוע התעלמו מנהיגי ישראל מן הבעלות המלאה שלהם בדרום סוריה בזמן המשא ומתן?
תשובה ברורה אין עד היום. אולי חששו מיצירת תקדים, ואז יטענו ערבים מארץ ישראל לבעלות נגדית. אך זו טענה שאין לה מקום, משום שבארץ ישראל היתה מלחמה, היא מלחמת השחרור, ולכן חלים במקרה הזה דיני המלחמה לגבי רכוש נפקדים, בעוד שבסוריה לא היתה שום מלחמה או אקט מלחמתי, אלא רק גזל של רכוש אזרחי בזמן שלום. גם לא מדובר כאן בנכסים פרטיים: כאן נקנה חבל ארץ בשלמותו. ועוד – זהו הסטטוס קוו הקיים ממילא: החורן לסורים, הגולן לישראל.
המצרים, למשל, לא התביישו להוציא את המפות של מלחמת העולם הראשונה, ולדרוש בעלות על טאבה, ולבסוף הם גם ניצחו. והנה, לישראל יש כאן הוכחה בלתי ניתנת לערעור, והיא אפילו לא מעלה אותה!
מה עלינו לעשות עכשיו? ישראל אינה צריכה להתנצל על שסיפחה את הגולן בשל המתקפה של צבא סוריה עליה, ועל הגולן להישאר בשטח ישראל לתמיד. הוא בסך הכל חצי אחוז משטח סוריה. על הממשלה לישב ולפתח את חבל הארץ הזה, גם כהוקרה למתיישבי החורן הנשכח.
אך בכל מקרה, ראוי להוציא את מסמכי הבעלות בסוריה, לארגן אותם עם טובי ההיסטוריונים והארכיבאים, ולהכין את תיק התביעה בצורה משפטית מלאה, עם טובי הגיאוגרפים, הקרטוגרפים ומומחי המשפט הבינלאומי והסורי, כך שאם ישוב משא ומתן אי-פעם, יש להגיע אליו מוכנים בנוגע לזכותנו לבעלות בדרום סוריה.
סביר להניח שישראל לא תדרוש את האדמות, שנמצאות היום בשטח סוריה, קרוב לעיר המורדת דרעא,
אך אם יום אחד יפתח מחדש המשא ומתן עם סוריה החדשה, ואם ימצא צורך, יש בכך כדי לקזז את הבעלות על רמת הגולן, ובעצם להנציח סופית וליגלית את הסטטוס קוו. תהיה זו החלפה “רעיונית” של שטחים, דהיינו על הנייר בלבד. בסוף שנות התשעים קיימו סוריה וירדן תהליך של שרטוט גבול, במסגרתו אף החליפו אדמות זו עם זו בפועל, וללא שום בעיות, וגם זה הוא תקדים.
שום משא ומתן עתידי עם סוריה לא יוכל להתעלם עוד מן השטחים הישראליים האבודים האלה, ולישראל יש זכות קניינית מלאה, לפי כל חוק מקומי סורי או בינלאומי, על אדמותיה. אין לנו שום זכות לוותר על הקניין הזה, שאלפי יהודים תרמו עבורו את מעט כספם ואשר מאות מהם הגיעו אליו להפריחו, ואף היו מוכנים להקריב למענו את חייהם.
זכויות? יש למי שמוכן להגן עליהן.
פרקים נוספים בסדרה:
◄בעקבות הזמן האבוד: כך הפכה ירושלים המזרחית -לערבית
◄לשבור את הזכוכית: הגולן כלל אינו שייך לסוריה
◄שבתאי צבי התאסלם רק עכשיו: על עיוורון תוצרת בית, ואיך נבריא את עצמנו
