מאת ד”ר גיא בכור
בני, אתה נראה כל כך רע,
אתה צריך לטפל בעצמך.
לעולם אל תשכח את הויטמינים שלך,
כסה את עצמך טוב, כאשר קר,
אני יודעת שאתה כבר לא בן 9
אבל אתה עדיין הילד שלי.
הן תמיד בכוננות,
האמהות היהודיות.
לאחר החורבן של מלחמת עולם השניה, התייצב מספר היהודים בצרפת על 180,000 איש, כשרבים מהם היגרו לצרפת ממדינות מזרח אירופה שלאחר השואה, ממצרים, טורקיה, יוון, הבלקנים, ועוד. הזינוק חל בשנות החמישים והששים, עם הגעת יותר מרבע מליון מהגרים יהודים ממדינות השמש, אלג’יריה, תוניסיה ומרוקו. יהודי אלג’יריה ככלל לא עלו לישראל, עם האזרחות הצרפתית המלאה שהיתה להם מימי שר המשפטים הצרפתי-יהודי אדולף כרמייה (מת 1880), לצרפת היגרו רוב יהודי טוניסיה (הפרנקופילים) ומיעוט יהודי מרוקו, ובכך הפכו היהודים “הספרדים” לרוב יהודי צרפת.
בשנות השבעים חלה הפריחה הגדולה, עם כ- 650 אלף יהודים, וחיים יהודיים כמעט חופשיים, שזכתה לסוג של הכרה כללית עם הלהיט הקולנועי האהוב של הבמאי היהודי ז’ראר אורי, והקומיקאי המטורף לואי דה פינס, “רבי יעקוב” (Rabbi Jacob, 1973):
היהודים באמת האמינו שהגיעו אל המנוחה והנחלה, ו”במדינת כל אזרחיה” הם יקיימו את הקהילה הגדולה שלהם לנצח. ואכן, היתה פריחה יהודית בצרפת: הסופרים רומן גארי ואלבר ממי (ובשמו היהודי – מרדכי בנילוש), המשורר טריסטן צארה, ועוד שמות גדולים כמו המשפטן רנה קאסן, הוגה הדעות אהרון רמון, הזמר סשה דיסטל, העיתונאית אן סינקלר, המדינאית סימון וייל, ועוד ועוד. זו היתה התקופה המאושרת. רבים מהיהודים הצניעו את היהדות שלהם במדינת כל אזרחיה (אם כי לא התנכרו לה), וניסו להשתלב ככל האפשר במולדת החדשה. “את פאריז לקחת אותי בזרועותייך” (Paris, tu m’as pris dans tes bras ), שר אנריקו מסיאס, יליד אלג’יריה, או ז’ורז’ מוסטקי (“את חירותי”), יליד מצרים, שהשתלב היטב בתעשיית השנסון, וכמו יהודים רבים אחרים, בשמאל הצרפתי.
אני חושבת שאתה עושה יותר מידי ספורט,
אומרים שזה לא מאוד בריא,
זה מסוכן, כל המאמצים האלה,
האם אתה באמת צריך את זה?
אני יודעת שאתה כבר לא בן 15,
אבל אתה עדיין הילד שלי.
הן תמיד מודאגות ואמוציונאליות,
האימהות היהודיות.
המוביליות של היהודים “המזרחיים” בצרפת נראתה מבטיחה הרבה יותר מזו שבישראל, עם המעברות והסטיגמות העדתיות. אני זוכר שהעיתונאי והשגריר הנודע אריק רולו (יליד מצרים, היה שנים הכתב לענייני המזרח התיכון של ה”לה מונד”), טען שבעוד אחיו שעלה לישראל הוא נהג מונית באשדוד, הוא הפך לימים לשגריר צרפת בטוניסיה ובטורקיה (הציטוט מהזיכרון). האם הפילוסוף ברנר אנרי-לוי (יליד אלג’יריה, שגדל במרוקו) היה זוכה לאותה מידה של התייחסות מעריצה בישראל של שנות השבעים והשמונים? אני מטיל בכך ספק. מרבית היהודים נקלטו בשמאל הצרפתי, ואפילו השמאל הקיצוני כמו דניאל כהן בנדיט (“דני האדום”), משום שהוא בעיקר היה מוכן לקלוט אותם. מסלול ההתקדמות של היהודים ממדינות השמש בצרפת, נראה מבטיח, אבל באופק החלו להתרגש עננים חשודים.
קניתי לך שתי עניבות,
תשים את הכחולה עם הנקודות,
כשאתה בא לשבת.
למה, את השניה אתה לא אוהב?
אני יודעת שאתה כבר לא בן 20,
אבל אתה עדיין הילד שלי.
הן לפעמים מאוד מגזימות,
האמהות היהודיות.
היה זה בשנות השמונים, בסך הכל שניים או שלושה עשורים מאז שהגיעו, שהשמיים החלו להתקדר מעל הסיין, עם ארבעה איומים מקבילים, שהפכו עבור מרבית היהודים את החיים בצרפת לבלתי אפשריים עוד:
1 ההגירה האדירה של מוסלמים לצרפת, בעיקר מצפון אפריקה. כשם שהיהודים לא היו יכולים לחיות במדינות ערב בשנות החמישים, כך קורה עכשיו באירופה, כאשר המוסלמים עולים צפונה. מספר המוסלמים בצרפת כששה מליון, מספר היהודים: 450,000, אך המפגש הרבה יותר מעיק, משום ששתי הקהילות מתגוררות בעיקר בערים הגדולות. ואם משטר וישי גירש את יהודי מרסיי להשמדה, עכשיו מגרשים אותם בפועל המוסלמים. אף יהודי לא יעז להיכנס למקומות הומים עם סימני זיהוי יהודיים, אחרת יחטוף מייד קללות, יריקות ומכות. את הכיפה, אם היא קיימת בכלל, מחליף הקסקט. כן, אפשר לחיות בפאריז היטב, בתנאי שאין שום זיהוי כיהודי או ישראלי.
2 עליית הימין הקיצוני בצרפת כמו במדינות אירופאיות נוספות. אמנם עיקר האשמה היא עכשיו כלפי המוסלמים, אך גם היהודים סופגים אנטישמיות קלאסית. זאת, בנוסף לנימות אנטישמיות שהיו מתברר רדומות בשנים האחרונות, ועכשיו התעוררו. למשל, השנה התברר מסקר ש- 40% מהצרפתים סבורים שליהודים בארצם יש “כוח רב מידי” בעולם העסקים.
3 עליית השמאל הקיצוני, המזהה את היהודים עם ישראל. צחוק הגורל, האינטלקטואלים היהודים ברובם בשמאל, אך זה לא ממש עוזר להם. הארסיות של השמאל הצרפתי כלפי ישראל היא בעצמה הבריחה יהודים רבים לישראל, לאחר שעלה פרנסואה הולנד לשלטון אשתקד.
4 המגמה הפרו-ערבית הבוטה, ולעיתים האנטי ישראלית, של ממשלות צרפת, נוטה לזהות את היהודים עם ישראל, וכתוצאה מכך הם מרגישים לא בטוחים מצד המדינה, ולא סומכים על המשטרה. לראשונה בשנות השמונים החלו מחשבות על הגירה החוצה מן “המולדת”. הממשלות לא עשו הרבה להגן על מוסדות יהודיים, ואם עשו, זה נראה כמו כלוב מבוצר, שלא נעים לשהות בו. לכך יש להוסיף את החקיקה האנטי-יהודית בכל רחבי אירופה, נגד שחיטה כשרה, מילה, לבוש יהודי ועוד.
במעיל הזה שהכנתי לך,
אתה תהיה עו”ד או דוקטור,
אבל אתה אהבת יותר להיות זמר,
ולעזוב אותי למשך חודשים.
אני יודעת שאתה כבר לא בן 30,
אבל אתה עדיין הילד שלי.
הן מתוקות וזהירות,
האמהות היהודיות.
המפתיע הוא, ואולי זה לא מפתיע, שהנהגת הקהילה היהודית בצרפת ניסתה לגונן עליה ככל האפשר, גם מול ישראל. זו לא אנטישמיות, היו אומרים, זה “קריז” זמני, וזה יחלוף, המדינה נלחמת בזה. הם העדיפו לבלוע את הרוק, ולהבליג.
מצד אחד, מדובר בקהילה ציונית וחמה מאוד כלפי ישראל, שלפחות מחצית ממנה שומרת על המסורת היהודית, אך בפני ההנהגה שם עמדה בעיה: אם יעלו לארץ, תתחסל הקהילה, ולכן הם הקפידו על ציונות – ללא ציון. כך היה היחס של ראש הקהילה הדתית הרב יוסף סיטרוק, של ד”ר ז’ואל מרגי, נשיא התאחדות הקהילות היהודיות של פריז (מחצית מהיהודים גרים בפאריז) ואחרים.
אותה דילמה כמו אצל יהודי צפון אמריקה: תמיכה אינטימית מידי בישראל, ציונות מודגשת, עלולה להביא לחיסול הקהילה שלהם.
(תמונה: אימג’בנק, Getty Images)
אשתך היא בקושי נערה,
איך היא תטפל בך?
היא בקושי יודעת לבשל,
מזל שאני פה.
אני יודעת שאתה כבר לא בן 40,
אבל אתה עדיין הילד שלי.
הן יכולות להיות מאוד קנאיות,
האמהות היהודיות.
המהפך החל להתרחש בראשית שנות האלפיים, עם פרוץ המהומות הערביות בישראל. מספר המוסלמים בצרפת זינק ובלט, והיהודים החלו לחוש באיום אישי. אלימות, קללות, חרמות בבתי ספר, מכות, ואז גם החלה נטישת צרפת: אלפים בשנה, מוכרים את הדירות, בדרך כלל גם את העסקים, ומהגרים. רובם בשלב הזה לצפון אמריקה, למשל מונטריאול, שם מדברים צרפתית, והמיעוט, כ- 1500 בשנה לישראל. אז מתחילה העלייה החדשה מצרפת לישראל, איטית, עקשנית, ובכל שנה. הקהילה חשבה שמדובר בתופעה שתחלוף, אך חטיפתו ורציחתו המזוויעה של היהודי הצעיר אילן חלימי בשנת 2006 בידי קיצונים אסלאמים, רק האיצה את התהליך. רבים הבינו שאין להם או לילדיהם עתיד במדינה הזו.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
אחד השיקולים למה לא לעלות לישראל היתה הכלכלה הצרפתית המזנקת, בעוד זו הישראלית מדשדשת לאחר אינתיפאדה ארוכה. ובכל זאת זה מוזר, אנטי-יהודיות היא תמיד ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ומי שפגע ביהודים בצרפת בשל מעשי ישראל, רק מחזק אותה בכך.
כיוון שאני מכירה אותך,
אני מכינה את המאכלים שאתה מעדיף,
אני סורגת צעיף,
זוג כפפות, סוודר,
אני יודעת שאתה כבר לא בן 50,
אבל אתה עדיין הילד שלי.
הן באמת מאוד פעילות,
האמהות היהודיות.
ז’ורז’ מוסטקי, שחיבר ושר את השיר “האמהות היהודיות” (Les mères juives) נולד במצרים, למשפחה יהודית מקורפו ביוון. בגיל 17 היגר לפאריז, והתפרנס מרוכלות, עד שנקלט בחוגי הבוהמה, ובמיוחד כשחבר לאידית פיאף, שלתקופה היתה מאהבת שלו, למרות גילה, שעלה בהרבה על שלו. הוא כתב לה את שיר הנצח “מילורד“, ולברברה (הזמרת היהודיה מוניק סרף) את “הגבירה בחום“. כאשר התחיל לשיר בעצמו עם “לה מטק” (אצלנו תורגם “פרצוף של צועני”) ו”את חירותי”, הפך להצלחה אדירה בעצמו. הוא תיאר את עצמו כ”יהודי נודד”, שמצא מחסה בצרפת, תוך ש”אני מצהיר על מצב תמידי של אושר וזכות כולם לכל הזכויות”. אחד השירים המרגשים שלו הוא, זה שאתם קוראים ושומעים כאן: על “האימהות היהודיות”.
את פאריז לקחת אותי בזרועותייך – על המהפיכה הצרפתית – המוסלמית- החדשה
האם יש עוד מקום לקיום יהודי ביבשת אירופה החולה? מכתב אל יהודי היבשת הישנה
אלא שיחס ההגירה מצרפת החל להשתנות בחמש השנים האחרונות: יותר עלייה לישראל, ופחות למקומות האחרים. הכלכלה הצרפתית והאמריקנית במיתון, בעוד זו הישראלית מזנקת, עד שהתוצר לנפש בישראל הגיע השנה, לפי נתוני ה”אקונומיסט”, כמעט לזה הצרפתי. ישראל הפכה ליעד מבוקש.
התחושה הכלכלית ביבשת הישנה ובצרפת הסוציאליסטית בפרט היא קשה, עם אבטלה כבדה, ותחושת חידלון, בעוד שבישראל התחושה היא הפוכה. לראשונה רמת החיים בישראל אינה נופלת, ולעיתים אף עולה על זו הצרפתית. ישראל המרתקת הפכה לאלטרנטיבה. דחיפה נוספת החוצה היתה עליית הנשיא הסוציאליסט פרנסואה הולנד, שאיים במיסים הגבוהים על יהודים רבים, בעוד שישראל הבטיחה לעולים הטבות מס משמעותיות ופטורים.
וכך, כל יום נסגרים עוד עסקים יהודיים, בעיקר בערי דרום המדינה, נסגרים בתי כנסת, נמכרות דירות, והיהודים עוזבים. כל יום. הטפטוף הפך לשיטפון, החזקים והצעירים עוזבים, החלשים והזקנים נשארים מאחור, מוטרדים מאוד.
המכה האנושה היתה, כמובן, הטבח הגזעני בטולוז במרץ 2012 בידי מוסלמי קיצוני, שהיה האיתות להגירה המונית. להערכתי, מהגרים מצרפת לפחות 10,000 יהודים בשנה. לאן? כ- 3,000-4,000 בשנה לישראל (כ-2,500 לפי נתוני משרד הקליטה, אך רבים מגיעים בלי להירשם ובלי לקבל אזרחות ישראלית), והייתר לצפון אמריקה, אוסטרליה, ועוד. מוזר בעיני שיש המהגרים ללונדון, להחליף גלות זמנית בגלות זמנית אחרת. זה אומר שכל יום מגיעים לישראל כ- עשרה עולים מצרפת.
התקרב, יקירי, בוא הנה ילדי,
אל תדאג, אני לא בוכה.
אפילו כשאתה לא מתקשר אלי,
אני זאת שלא אכפת לה.
אני יודעת שאתה כבר לא בן 60,
אבל אתה עדיין הילד שלי.
הן רכות ותמימות,
האמהות היהודיות.
כ- 200,000 עלו עד היום מצרפת לישראל, כ – 40,000 מתוכם בשני העשורים האחרונים, אך רבים כאמור אינם מופיעים בנתוני הרישום כעולים. חלק חזרו לצרפת, וחלק נמצאים על הקו, כי זה נוח להם. העולם הפך לקטן, והם נהנים משני העולמות; אני מכיר אישית כמה כאלה.
היחס לישראל מצד היהודים בצרפת הוא מורכב: מעריצים את ישראל באופן כמעט מיסטי, ליבם נחמץ שלא עלו עם העלייה הגדולה מצפון אפריקה ו”טעו” להגר לגולה אחרת, אבל באותו זמן יש להם קשר נפשי עמוק לצרפת, והם שמחים שלא עברו את הקשיים הגדולים בישראל הצעירה. הם קרועים, לא ממש כאן, ולא ממש כאן.
כתוצאה מכל זה, העלייה מצרפת לישראל מזנקת. ישראל השמשית (חשוב מאוד להרבה אירופים), היזמית, מדינת הסטרט-אפ מציתה את דמיונם. הם רוצים לעלות לישראל, ואנחנו רואים דור חדש של יזמים, שכבר משנים את הכלכלה שלנו כמו מיכאל גולן (“גולן טלקום”), פטריק דרהי (“הוט”, מתגורר בישראל ובשוויץ), פרנק מלול, מקים ערוץ הטלוויזיה הישראלי הבינלאומי בשלוש שפות, ורבים אחרים. עמוסי קשרים, יצירתיים ומוכשרים כשדים. ישראל מתאימה להם, והם לה.
עכשיו, זו ההזדמנות שלנו. מדובר בקהילה גדולה ואמידה על מזוודות, ולהערכתי, השנה יגיעו כ – 2,800 עולים, אך בשנה הבאה המספר עשוי לגדול מאוד. הפוטנציאל הוא של 100-200 אלף בשנים הקרובות, משום שהם בכל מקרה יעזבו את צרפת, השאלה אם נצליח לקבל אותם אצלנו. הסוכנות והממשלה עושות המון, כולל הבאת הדור הצעיר קודם, אך יש לעשות יותר, ועכשיו. זו הזדמנות היסטורית. חשוב שאנחנו, כציבור נדע לקבל אותם נכון, בבחינת “את, ישראל, לקחת אותי בזרועותייך”.
העולים מצרפת אוהבים את הים התיכון, ולכן יש ריכוזים גדולים מאוד בנתניה, באשדוד, תל אביב, אשקלון, הרצליה, אך גם ברעננה ובירושלים. חלק עוברים ישר ליו”ש או לגליל, אחרים לאילת.
ככל שהקהילה מתרחבת בישראל, כך היא תתרחב עוד יותר, והאחד מושך את השני, אל הפלא הזה בעיניהם, שנקרא ישראל, שבו אפשר ללכת ברחוב עם כיפה! ואשר בו אין גבולות לדמיון היצירתי. רובם מרגישים שהגיעו “הביתה”.
וכך, הצרה של אחת, צרפת, שמוותרת בזה על ההון האנושי הטוב ביותר שלה, היא ההזדמנות של אחרת, ישראל. המנהיגות היהודית המסורתית בצרפת קרסה, למעשה, והנהירה החוצה ולישראל בעיצומה. הצרפתים הלא-יהודים מביטים על התופעה הזו בעצב, וחלק גדול מהם גם מהגר או רוצה להגר. הם יודעים שלעזיבת היהודים יש סיבה, והיא מדאיגה אותם מאוד. הם מביטים ביהודים, וחושבים על עצמם.
מה שקורה עכשיו עם היהודים בצרפת, בלגיה ומרכז אירופה, יקרה בעוד כמה שנים גם באנגליה ובסקנדינביה. בגרמניה מספר היהודים אפסי, כך שאין כמעט על מה לדבר כאן. כך גוועת קהילה אחת, ומזנקת קהילה שניה, והציונות שוב מגשימה את עצמה, כמקלט לכל יהודי המרגיש נרדף.
ואפילו ז’ורז’ מוסטקי, סמל הרנסאנס היהודי בצרפת, ששר על האמהות היהודיות, ואשר האמין כל כך ב”מולדת” הצרפתית ליהודים, הלך השנה לעולמו בגיל 79, כמעט ונשכח בארצו.
כאשר אמא שלי דיברה מעט,
מצאתי את זה בלתי נסבל.
כי ההיעדרות שלה הממה אותי.
ואני חולם כל לילה לשמוע:
אני יודעת שאתה כבר לא בן 70,
אבל אתה עדיין הילד שלי.
היא היתה זכה כמו מי החיים,
האמא היהודיה ש-ל-י.
האמהות היהודיות נמוגות אמנם באירופה, אבל הן חיות ובועטות בישראל.