מהיום: חברת התעופה הלאומית הרשמית של מצרים – תחל לטוס לישראל בראשית אוקטובר, בעיקר לטיסות המשך למזרח במקום דרך טורקיה.
במשך עשרות שנים הזחילה אותנו מצרים על הריצפה, בנוגע לטיסות אליה וממנה. מאז חתימת השלום בשנות השבעים, ועד היום, היא התנגדה שחברת התעופה הלאומית שלה, “איג’יפטאייר”, תגיע לישראל, במסגרת מה שהיא כינתה “השלום הקר”. כל זאת בהמשך להמצאת “העם המומצא”. לשם כך היא המציאה חברת תעופה פיקטיבית, “נפרטיטי” שמה (בהמשך), שאחר כך הוחלפה בטיסות של חברת תעופה פנימית, “אייר סיני”, עם מעט מאוד טיסות לישראל.
הם הרגישו שהם עושים לנו טובה.
לאחר שהמצרים נדהמו לראות את השלום החם והמזנק עם האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן, בנוסף לחברת התעופה הירדנית, “רויאל ג’ורדניאן”, שכן הגיעה לישראל, הם נאלצו להצטרף.
וזה קרה. איג’יפט אייר תתחיל את טיסותיה לישראל בראשית אוקטובר.
והעם המומצא? הסיפור נגמר, והמנהיגות המומצאת שלהם יכולה לחזור לתוניס, משם ייבאה אותם ממשלה ישראלית טיפשה. אפקט פרח הצבעוני מכה בעוצמה, וחוגג עשור.
התמונה הזו צולמה בביקור הראשון שלי בקהיר, בהיותי בשירות בגלי צה”ל, בפברואר 1982 (עוד לפני יציאתי לביירות במלחמת לבנון, שתפרוץ חודשים אחדים לאחר מכן), וזו גם היתה יציאתי הראשונה מישראל. במסגרת הנסיעה המדינית, יצאתי אז לבדי לביקור ראשון בגיזה, איזור הפירמידות, שהיה אז ריק. החלטתי, עבור עצמי, שאם כבר ביקור ראשון, אז בסגנון הסרט שהשפיע עלי בילדות, “לורנס איש ערב” (1962). שימו לב גם לסמל האתר, עכשיו מבינים.
התמונה הזו, מארכיוני הפרטי, מעולם לא פורסמה, והיא גם לא נועדה לפרסום:
אחרי 40 שנה בתחום הזה, איזו הרפתקה גדולה זו היתה, ועוד תהיה.
ההחלטה שלי, שם על הגמל (אני בן 20), לבחור במזרח התיכון, היתה נכונה, ואגב, גם את עומאר שריף פגשתי, שנים אחר כך, בקזינו במלון הילטון רעמסס, קהיר, שם נהג לשבת. סיפרתי לו על השפעת הסרט שבו כיכב:
והמזרח התיכון? “היה שם די מקום לכל סיפור, די עומק לכל תשוקה, די מיגוון לכל מסגרת, די אפלה לקבור מיליוני נפשות” (ג’וזף קונרד).
וזה כרטיס העלייה למטוס שלי, באותה נסיעה ראשונה שלי לקהיר, 1982, עם חברת התעופה שהומצאה עבור ישראל ו”השלום הקר”, “נפרטיטי” המצרית; שמור אצלי כ- 40 שנה, בהמתנה לאפקט, שהגיע עכשיו:
תמונה מארכיוני הפרטי, לא נועדה לפרסום, והיא מתפרסמת לראשונה, עם נשיא מצרים, חוסני מובארק: