מאת ד”ר גיא בכור
איך מסבירים את הכעס-ממש של יהודים “ליברלים” בכירים בארצות הברית כלפי ישראל? שורה של ספרי שטנה- כמעט על ישראל מדומיינת, השרויה ב”משבר תמידי” (לאחרונה, עוד אחד נוסף בשורה ארוכה, ספרו של הליברל היהודי המקונן Peter Beinart The Crisis of Zionism), או האובססיה של כותבים יהודים “ליברלים” כלפי ישראל כמו תומאס פרידמן או בוב סיימון, שרק הולכת ומחריפה? לפנינו אחד הסיפורים המרתקים של העידן בו אנחנו חיים, סיפורן של “רומא וירושלים”, ניו יורק וירושלים. מי תגבר על מי?
1. ראשית לעובדות: הציונות לא במשבר, היא דווקא ניצחה. מאז שנת 2005 ישראל היא המדינה שבה מתגורר מספר היהודים הגבוה בעולם, ולא עוד ארצות הברית, כאשר מספר היהודים בישראל עובר את מספר היהודים בצפון אמריקה כולה, ארצות הברית וקנדה ביחד. זה הרי החזון הבסיסי והמובהק ביותר של הציונות: להחזיר את רוב העם היהודי לציון, כמה פשוט, וזה קרה, בניגוד לכל הציפיות. מעולם בתולדות העם היהודי לא התגוררו כל כך הרבה יהודים בארץ ישראל, שהיא כיום משגשגת ומרשימה. ויש בכירים יהודיים בארצות הברית שקשה להם לקבל את זה.
בארצות הברית חיים מליוני יהודים חמים ויקרים, שמעריצים את ישראל ותומכים בה מכל ליבם. התרומות שלהם לישראל רק עולות משנה לשנה, אך המנהיגות הליברלית היהודית, נותנת הטון בתקשורת ובדעת הקהל, חורקת שן. ברגע שבישראל חי כבר רוב העם היהודי, המשמעות היא שיהודי ארצות הברית נדחקו לשוליים. הצלחתה של ישראל, אינה הצלחתם. היא הופכת למנהיגה.
לפנינו הנתונים על המהפך החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה. בשנת 1900 חיו כבר בארצות הברית כמליון יהודים, שברחו מן הפוגרומים והגזירות באירופה, בעיקר מרוסיה. אך בארץ ישראל חי באותה תקופה מספר בטל של 28,000 יהודים בלבד. בשנת 1937 הגיע מספר היהודים בארצות הברית ל- 4.2 מליון, ובארץ ישראל רק 445,000. לאחר גלי העליה הגדולים עם קום המדינה בארצות הברית חיים כבר 5 מליון יהודים, ובישראל 1.2 בלבד. אלא שהמספרים מתקרבים במהירות, כפי שאנו רואים בדיאגרמה שהכנתי עבורכם. כיום יש כבר הפרש המתקרב במהירות למיליון איש לטובת ישראל, והמגמה ברורה. הילודה היהודית בישראל עומדת על כ- 3 ילדים למשפחה, בעוד שבארצות הברית על 1.5 ילד למשפחה.
הנתונים מתייחסים לאוכלוסיית הליבה היהודית (Core Population), כלומר יהודים שהוריהם יהודים, עם תחזית לשנת 2020 . אלא שהנתונים הישראליים, שאינם מופיעים בדיאגרמה, מרשימים עוד יותר, שכן המספרים עולים עוד אם נכלול כ- 350 אלף “אחרים” בישראל, כלומר בני משפחות לא-יהודיים של עולים מרוסיה (בסה”כ 6.3 מליון “יהודים” בישראל, 2012). בעוד הלא-יהודים באמריקה מושכים את היהודים החוצה, ה”אחרים” בישראל נמשכים אל העולם היהודי פנימה, והם עוברים מה שמכנים “גיור סוציולוגי“.
זו הרי “אמריקה”, היבשת המוזהבת והעשירה, החלום היהודי הקלאסי-לכאורה, מול מדינת הסמרטוטים וכל מיני תופעות אקזוטיות-בעינים אמריקאיות כמו “קיבוצים” וגמלים. המנהיגות היהודית בארצות הברית התרגלה להתייחס אל הישראלים כאל בני דודים רחוקים, קצת מטורללים, בלתי מחונכים, סוציאליסטים-משהו, שבדרך כלל מתביישים כאשר הם באים לבקר. הם בהחלט שלחו להם חבילות לפעמים, אך היחס היה של פטרונות. בעל המאה העשיר, ה”נדבן”, מתייחס אל בן דודו העני, הנתמך, חוגג השירותרומים הנצחי.
ואכן עד לפני כעשר שנים ההבדל בתמ”ג לנפש בין ארצות הברית לישראל היה גדול ומהותי: $40,000 לעומת $15,000 בישראל. מבחינה מטריאלית השתרע אוקיאנוס בין שתי החברות, תרתי משמע, אך לפני דור אחד.
אלא שישראל מזנקת, התמ”ג שלה לנפש עולה, ועומד כיום על 40,000$ לעומת 49,000$ בארצות הברית, והפער הולך ונסגר. בעשור הקרוב, בתוספת הגז, הוא כמעט וייסגר. בני הדודים העניים מתעשרים, ולומדים להתנהג, בעוד הדודים העשירים מזדקנים ומתרוששים. בפסח האחרון אלפי יהודים בניו יורק ובערים גדולות נוספות בארצות הברית נזקקו לעזרה כלכלית, בשל המשבר, האוכל אותם בכל פה.
המנהיגים היהודים התרגלו לחלק לנו עצות, למתוח עלינו ביקורת, ותמיד להבין טוב יותר מהישראלים, אותם היהודי האמריקני לא ממש אוהב, וישראלים הגרים שם מרגישים זאת היטב. והנה, המדינה המרוחקת הזאת במזרח מצליחה ומשגשת, למרות שהיא מתעלמת מהם, מעצותיהם ומתחזיותיהם! ישראל הגועלית זאת לא שמעה בקולו של תומאס פרידמן, שטעה לחלוטין בהבנתו את המזרח התיכון ואת העולם, או העזה לחשוב אחרת מפרופסורים יהודיים באוניברסיטאות האמריקניות. זה הרי לא יתכן. אם כך, יש להלחם בישראל זו, המעיזה לגבור על יהודי ארצות הברית בקרב על ההגמוניה של העם היהודי. ובכן, מאבק על מנהיגות העם היהודי לפנינו.
גרוע מכך, מבחינתם. בעשור האחרון הפכה ישראל באופן חד משמעי למרכז התרבות היהודית המתחדשת, ולאטרקציה עולמית גוברת. אלה כבר החיים התרבותיים המדהימים בעושרם של ישראל שמניעים את החיים היהודיים, ולא עוד אלה של ניו יורק. אמנים יהודים ולא-יהודיים אמריקניים מגלים את תל אביב, ואת עושרה התרבותי, ומגיעים, והתופעה מתרחבת. תל אביב היא מרכז התרבות היהודית העולמית וירושלים היא מרכזה הרוחני. ישראל הפכה לעשירה, היא מפתחת, בונה ומקימה, ואין לזה סוף. הפריחה התרבותית, הארכיטקטונית, האמנותית והספרותית בישראל עצומה. קונצרטים, מסעדות, מועדונים, הייפ אדיר. ישראל היא “קול”, בשעה שפעם הם היו ה”קול”. זה מעורר כעס וקנאה אצל מוליכי דעת קהל יהודית בארצות הברית. אמריקה היתה תמיד מדינה של מוסדות והתנדבות, אך ישראל של העשור האחרון הפכה גם היא לכזו, ותנופת העשייה אצלנו רק הולכת וגוברת.
אך השינוי הרבה יותר עמוק. יהודי ארצות הברית רגילים לראות את ארצות הברית, ארצם, כמושיעה הגדולה, החלום המטריאלי והרוחני, ארץ פסל החירות שנתנה מענה למאוויים היהודיים לברוח ולהישרד. היא ההצלחה המוחלטת והתגשמות השאיפות. אלא שזהו האתוס המכונן גם של ישראל, ולכן נוצרה התנגשות. חלום מול חלום. לחרדתם של יהודים אמריקנים רבים מתברר שארצות הברית הזו שוקעת והולכת כלכלית, דמוגרפית ופוליטית, ויתכן שמבחינתם, ובעיקר מבחינת ילדיהם, היא הבעיה, לא הפתרון. ישראל, זו שהתרגלו להתייחס אליה כאל הבעיה בשנים האחרונות, היתכן והיא-היא הפתרון? היתכן והחלום שלהם ניגף מול החלום הציוני הישראלי? זה מרגיז. זו הסיבה מדוע התנכרו לג’ונתן פולארד רוב השנים, החלום שלו התנגש עם החלום שלהם, ואפילו איים עליו.
זוהי שאלה מטרידה מבחינתם, של זהות עצמית. היהודים התרגלו להתייחס אל ארצות הברית כאל התחנה האחרונה, המנוחה והנחלה, ארץ המפלט המוחלטת, הביטחון והיציבות הנצחיים עבור העם היהודי. אך, מתגנב החשש, אולי היא עוד ארץ הגירה, והפתרון הוא בכל זאת בישראל? האם צדקה הציונות? את זה קשה לכל כך הרבה יהודים אמריקאים לקבל, משום שהצלחת הציונות משמעה כישלונם שלהם. “בית ציוני אמריקה”? רוב האמריקאים מעולם לא היו ציונים, ההיפך רבים מהם ראו בכך איום, וארגון ציוני אמריקה מונה כ- 30 אלף חברים בלבד.
בשנת 1820 היה לפוליטיקאי ולמחזאי היהודי-אמריקני, מרדכי מנואל נוח, רעיון אדיר: הוא ירכוש אי ליד מפלי הניאגרה, ויקים שם מדינה יהודית, שתהיה חברה באיחוד האמריקני. הוא קרא למדינה שביקש להקים בשם “אררט”. ואכן, הוא רכש שליש מן האי “גראנד איילנד”, ועמדה לרשותו אופציה לקנות את כולו. הוא קיים טכס מפואר בשנת 1825 וקרא ליהודים להגיע אל ממלכתם החדשה. להערכתו אפשר היה לשכן שם בצפיפות כששה מליון יהודים. אלא שהיהודים לא הסכימו להגיע, לעגו לו, וטענו כי הוא מבקש לעשות מכה כלכלית על חשבונם. הם לא באו.
שבור ומאוכזב פנה מי שראה את ארצות הברית כמקום המפלט של היהודים אל הרעיון הציוני, ועד סוף ימיו דחף להקמת הבית היהודי הלאומי בממלכתו העתיקה, היא ארץ ישראל. בויכוח בין ניו יורק לישראל, הוא הבין ראשון לאן צועדת ההיסטוריה.
עד לשנים האחרונות התייחסו היהודים האמריקנים אל מימד הזמן כאל איום על ישראל. ממילא הפרוייקט הזה, הישראלי, יסתיים מתיישהו, אמרו לעצמם, או על ידי הערבים, או על ידי איראן, או על ידי הדמוגרפיה, שכל כך הפחידו אותנו איתה. אלא שעכשיו חלק מהם רואים את הזמן כאיום דווקא עליהם, הרי הם הולכים ונעלמים, בנישואי תערובת של כ- 60 אחוזים ויותר. במילים אחרות, הסיכוי שליהודי יהיה נכד יהודי בארצות הברית קלוש. קהילות מצטמקות, בתי כנסת מתרוקנים, המורל צונח, והמספרים נופלים.
קשה להאמין, אך רק 35% מיהודי ארצות הברית טרחו לבקר אי פעם בישראל. כתוצאה מכך לרבים מהם אין מושג קלוש על מצבנו, ומי אנחנו באמת. הם שבויים בעולם הדימויים הדמיוני שלהם על ישראל, זה התקוע על “הכיבוש” כמו גם על הגמלים. יהודים שמגיעים לראשונה לישראל מתפלאים תמיד, משום שהם סבורים שאנחנו ארץ מדברית ומוכה בעוני, בחרדיות, ועם קיבוצים מסביב, כך הרי התרגלו לראות אותנו. כמיליון יהודים בארצות הברית בכלל התנתקו מן היהדות ומן הקהילות היהודיות, והם עסוקים בהתבוללות מהירה ובהכחשה עצמית. אין להם שום קשר עוד לא לישראל או ליהדות. אלה הם סוג של וואספים-פרוטסטנטים יהודים ליברלים, שההתנכרות לישראל רק מדגישה את הליברליות שלהם-לכאורה. אלה בעוד דור כבר ייעלמו. אני קורא להם “היהודים הנמוגים”. הם רואים בישראל איום ממש, על זהותם העצמית “המשוחררת”.לא רק נגד ישראל הם מתריסים אלא נגד עצם היהדות של עצמם. בהתרסה נגד ישראל הם מטהרים את עצמם.
בשנת 1991 ביקרתי בארצות הברית לראשונה, ועוד כאורח של רשות ההסברה האמריקנית USIS. היה זה מסע שהאמריקנים מימנו וארגנו, בן כחודש ימים לכל אורכה של ארצות הברית, שכלל מפגשים רבים. השבוע האחרון היה בניו יורק, אך אני התקשיתי לסבול זאת. בכל מקום ראיתי בדמיוני המוני יהודים צועדים כמו בסרט “הסטר סטריט” (1975) של ראשית המאה העשרים. כמו רוחות רפאים, שחזרו לגדוש את הרחובות המקוריים, לאחר מאה שנים, רוכלים, נשים, גברים, סדנאות היזע, עולם יהודי מלא, שנעלם. לא יכולתי לסבול עוד את המראות האלה בעיני רוחי, קיצרתי את הביקור בשבוע, וחזרתי לארץ.
מאז הייתי בניו יורק כמה פעמים, ותמיד המראות האלה של עולם שכבר לא קיים, רודפים אותי.
לפנינו המוזיקה ורסיסים מתוך הסרט “היו זמנים באמריקה” (Once upon a Time in America) על סיפורי המאפיה היהודית בארצות הברית, עם רוברט דה נירו וג’יימס וודס (1984).
ירושלים ורומא. זה אמנם לא נעים, אך לכל אחת מן הקהילות האלה יש עניין למשוך אליה מבני הקהילה השניה, כדי שתגדל. כל אחת היא המאגר האנושי הפוטנציאלי של השניה, ושתיהן מדינות הגירה. יש בארצות הברית כחצי מליון ישראלים שהיגרו לאמריקה לאורך השנים, בעוד שישראל מושכת אליה עולים מארצות הברית. הצלחת קהילה אחת יכולה להיות חורבן השנייה. ולכן, לא רק אהבה יש כאן, כפי שהתרגלנו לחשוב, אלא גם תחרות, קנאה ויצריות. אמריקה התרגלה לראות את עצמה כמדינת קליטה, לא כמדינה שמהגרים ממנה, והנה, הדבר הזה מתהפך, עם בני לאומים רבים ושונים המתגוררים באמריקה, ואשר ארצותיהם המקוריות מזנקות, כמו למשל הודו, סין, מקסיקו ועוד, והם חוזרים אליהן.
◄הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך?
האם על ישראל להמשיך ולדלדל את אמריקה וליטול ממנה עולים, או שעליה לדאוג לקהילות הנמוגות אט-אט? ואכן, חלק גדול מתקציב הסוכנות היהודית כבר מופנה לחיזוק הקהילות באמריקה במקום לעלייה לישראל, לדעתי, זו טעות, משום שכל יהודי שעולה משם משמעות הדבר שהוא ניצל מן ההיעלמות הדמוגרפית הגדולה והמהירה, שיש המכנים אותה “השואה השקטה”. אך עדיין אנו יכולים לתת הרבה לאחים האמריקנים.
בעבר ראתה את עצמה הקהילה היהודית בארצות הברית כערבה ואחראית לגורל היהודי בישראל, אלא שזה כבר מתהפך. היום זו ישראל שיכולה לשמר את הקהילות האלה, להחיות את החיים היהודיים שם, ולתרום להן יותר מאשר הן תורמות לישראל. עוד כמה שנים וכבר לא יהיה את מה לשמר. בעצם רומא הפכה לירושלים, ברמה של רוב ומיעוט עוצמה וחולשה, וירושלים לרומא.
אז מה ניתן לעשות עכשיו? קודם כל להבין שיש כאן תחרות וקנאה בהצלחת ישראל, ולכן לא צריך להתרגש יותר מידי מליברלים מתבוללים מוכי חרדה וקנאה. זה יהיה מאוד מצער, אך עלינו כבר להתכונן לירידת קרנם של יהודי אמריקה, וזו שאלה של זמן. לישראל יש אינטרס להציל כמה שיותר מן היהודים הנמוגים, שכן אלה בכל מקרה לא יהיו עוד בחזקת העם היהודי בעתיד.
ניתן, למשל, להזמין אותם על חשבון המדינה ל”תגלית למבוגרים” (“תגלית” היא מפעל יהודי-ציוני בקנה מידה היסטורי, והצלחתו עצומה בגיבוש זהות יהודית ופרו-ישראלית בקרב משתתפיו). חובה שלפחות 50% מיהודי אמריקה יבקרו כאן לפחות פעם אחת, ואז הם יבינו. ניתן לסבסד את בתי הספר היהודיים, היקרים מאוד, ואינם לכיס כל הורה יהודי, אך בגדול התהליך הזה הוכרע. ירושלים ניצחה את רומא היהודית, היא ניו יורק.
כוח ההשפעה של היהודים בבחירות שם עדיין רב, בשל עושרם, אך כוחם היחסי ופריחתם התרבותית בירידה. עצוב לבכות את גורל היהדות האמריקנית המפוארת, אך הציונות ניצחה. היא רוקנה את מי שנשאר מן השואה במזרח אירופה, היא רוקנה את רוסיה, ויש לה פוטנציאל לעשות זאת עכשיו גם מול מערב אירופה.
וגברת החירות והחלום? ישראל הוכיחה שהחירות היהודית המפותחת ביותר אינה באמריקה השוקעת, אלא דווקא כאן; ש”אמריקה” זה כאן. התקווה הישראלית אל מול התקווה האמריקנית, מי טוב יותר ליהודים, ומי יעניק להם המשכיות ומשמעות? לאחר פיגור מובנה והיסטורי, ישראל כבר מפתחת פער גדל והולך מול הדוד העשיר מאמריקה, וזה מפתיע את שני הצדדים. לשניהם לא קל עם זה.
על יהודי אמריקה להבין שגם הם יכולים לקבל מיהודי ישראל, ואין בכך בושה. ועל יהודי ישראל להבין שמעכשיו יצטרכו גם לתת ליהודי אמריקה, לא רק לקבל.
(מקור: וויקיפדיה)
