בעקבות הזמן האבוד: כך הפכה מזרח ירושלים ל-ערבית. האמת שאין להשכיח אותה

מאת ד”ר גיא בכור

“מזרח ירושלים היא בעלת אופי ערבי. מוסלמי ונוצרי”.

מחמוד עבאס (אבו מאזן), ועידה למען ירושלים, דוחא, קטר, 26.2.12

היהודים כמעט אף פעם לא עזבו את העיר ירושלים מאז חורבן הבית השני, והרצף הולך לאורך כאלפיים שנים. במאתים השנים האחרונות היהודים תמיד היו הרוב בירושלים, על פי כל המפקדים (הנתונים הבאים הם בכוונה נתונים אובייקטיביים של וויקיפדיה):

(בטור הראשון היהודים בירושלים, בשני המוסלמים בשלישי הנוצרים):

1844  7,120     5,000   3,390

1896 28,110    8,560   8,750

1922 34,000    13,000 14,700

1931 51,200    19,900 19,300

1944 97,000 30,000    29,400

1948 100,00    40,000 25,000

1967 195,000  54,963 12,646

בתחילת המאה העשרים התגוררו רוב תושבי ירושלים היהודיים בעיר העתיקה, כ- 20,000 איש, כשליש מהם ברובע המוסלמי, והייתר ברובע היהודי. ברובע המוסלמי התקיימו חצרות יהודיות לרוב, למשל “חצר גליציה”, עם עשרות דירות ושני בתי כנסת, שאוכלסו ביהודים, “חצר ראנד” עם 30 משפחות וישיבת “תורת חיים” (כיום “עטרת כוהנים”). יהודים מתימן התיישבו בכפר השילוח, על שלוחה של הר הזיתים.

הטיהור של היהודים ממזרח ירושלים מתחיל במאורעות תרפ”ט 1929, כאשר המון מוסלמי מוסת התחיל להרוג את היהודים, לבזוז ולשרוף את רכושם. חלק מן התושבים היהודיים של הרובע המוסלמי התחילו לעבור לעבר הרובע היהודי, למשל חצר ראנד שתושביה גורשו לאחר שהמקום נשרף, וחלק החלו עוזבים את העיר העתיקה, לטובת השכונות היהודיות החדשות שקמו מחוץ לחומות. אלא שאז הגיעה האינתיפאדה המוסלמית של 1936-1939, והחלה עכשיו בריחה יהודית ממזרח ירושלים, תוך הפקרת הרכוש.

כל הרובע המוסלמי התפנה בבהלה על ידי היהודים, למשל חצר גליציה, וישיבת עטרת כוהנים של היום. בתי כנסת נשרפו בידי המוסלמים, כדי לזרז את גירוש היהודים. גם רוב תושבי הרובע היהודי נאלצים לנטוש את בתיהם ולברוח, כך שעד שנת 1948 נשארים רק כ- 1,700 יהודים המתגוררים ברובע היהודי, ליד בתי הכנסת הגדולים. הפחד שלהם היה גדול, אם כי הבריטים גידרו את הרובע היהודי, כמו בגטו. היהודים מתימן שהתיישבו בכפר השילוח גורשו גם הם על ידי הפורעים המוסלמים בין 1936-1939, ורכוש יהודי נבזז כדבר שבשגרה.

הניקוי המוחלט של היהודים ממזרח ירושלים מתרחש במהלך מלחמת העצמאות שלנו. הצבא הירדני כובש את העיר העתיקה ובכלל זה את הרובע היהודי, אוסר את כל התושבים היהודים, חלקם מועברים לשבי בירדן, וחלקם נזרקים מערבה, כך שלא נותר עוד תושב יהודי אחד במזרח ירושלים.

כדי למחוק כל זכר לישוב היהודי מפוצצים הירדנים מייד את שני בתי הכנסת הגדולים והמפוארים של הרובע היהודי עם דינמיט: “החורבה”, ובית הכנסת תפארת ישראל, שנבנה בסיוע הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף. החורבה נהרס כולו, תפארת ישראל ברובו.

כך פוצצו להם שני בתי הכנסת החשובים ביותר בירושלים ואולי בארץ ישראל כולה, בלי רעש בינלאומי. אלה היו שני מבנים גבוהים במיוחד, שיכלו לשמש את הצלפים הירדנים, ובכל זאת הם פוצצו, כדי למחוק כל זכר ליהודים (בשנה האחרונה נבנה בית הכנסת החורבה מחדש, וכך צפוי לקרות גם את תפארת ישראל). כל הרכוש של היהודים הולאם ונבזז, בתיהם הועלו באש, וחלקם נחרבו ויושרו עם בולדוזרים. הרובע חרב, ונותר כך 19 שנים, עד לניצחון הישראלי ולחזרה בשנת 1967.

קיבוץ רמת רחל, בדרום ירושלים, נחרב ונשרף כולו בידי פורעים ערבים באינתיפאדת 1936, הוא נבנה מחדש, ושוב נחרב במלחמת השחרור, אם כי נותר בדוחק בשטח מדינת ישראל. במהלך מלחמת השחרור כבשו הירדנים עוד ארבע שכונות יהודיות בצפון העיר, וכאלף תושביהם ברחו גם הם מערבה. בסך הכל החריבו הכובשים הירדנים בשנת 1948 58 בתי כנסת, והרסו את הישובים היהודיים עטרות, נווה יעקב ועוד.

נאסר על היהודים להיכנס אל מקומותיהם הקדושים, והם סולקו מכל השטח שתפסו הירדנים, כולל הכותל המערבי, בבת עינו של העולם היהודי. החרם המוחלט על כניסת יהודים נמשך כל השנים, למרות שבהסכמי רודוס הבטיחה ירדן, בכתב, כניסה חופשית לכל אל המקומות הקדושים. אז הבטיחה.

(ציור: דיויד רוברטס, אימג’בנק, gettyImages)

טיהור היהודים היה מוחלט, של החיים, וגם של המתים.

בית הקברות היהודי על הר הזיתים, הוא בעל משמעות מיסטית לדורי דורות של יהודים. קבורים שם כ- 70,000 יהודים מאלפיים השנים האחרונות, ביניהם למשל הרמב”ן. במלחמת השחרור ואחריה הירדנים לא הפסיקו לחלל אותו, כדי להפגין ריבונות. הם בנו שם את מלון אינטרקונטיננטל (שם הוכרז, אגב, אש”ף בשנת 1964, באופן סמלי על קברות היהודים), ודרך הגישה אליו נסללה על קברי יהודים, שעצמותיהם פשוט הושלכו הצידה. הכביש ליריחו נסלל גם הוא על בית הקברות הזה, והמתים חוללו. כך גם הכביש לסילואן. בקשות מישראל שיותר לגורמי דת יהודיים להגיע למקום נדחו. אף יהודי לא נכנס עוד למזרח ירושלים. למצבות האבן מצאו הירדנים שימוש יעיל: חלק מהן נעקרו ושימשו לבנייה, לאחר שסותתו, וחלק פשוט נגרסו כדי שישמשו חצץ לבניה. 38,000 מצבות נהרסו כך באופן שיטתי ומכוון; העיקר לבנות מציאות חדשה בירושלים.

על היהודים נאסר באיסור חמור להגיע למקומות הקדושים שלהם. ההתעלמות מכל מה שהוא יהודי הגיעה לשיאים של אטימות וגסות לב. על חלקים מן הרובע היהודי השתלטו ערבים, שתפסו חזקה על שרידי מבניו. בשנות הששים העלו הירדנים טענה חדשה: מצב הרובע היהודי הוא כה גרוע בהריסותיו, שאין בו עוד טעם, והיה בכוונתם לחרוש אותו כולו, ולהפוך אותו לפארק ציבורי. הם לא הספיקו. הכותל המערבי הוכרז כאיזור קדוש, עבור מוסלמים בלבד, ושלטים בערבית הוצמדו לאבני הכותל.

באותן 19 שנים איומות, בין 1948-1967 לא רק נמחק כל זכר לקיום יהודי במה שכונה מאז “ירושלים המזרחית”, אלא גם לא הושמעה ברחבי העולם שום מחאה על הטיהור האנושי, הדתי, והלאומי הזה. כל המילים היפות של “חופש הדת” וחירות הפולחן נעלמו, כל ההבטחות המשפטיות התפוגגו, כאשר היה מדובר ביהודים.

וכך, בכוונה ברורה לאסלם את “מזרח ירושלים”- היא הפכה להיות “ערבית”.

שלא נחשוב שהנוצרים לא סבלו מן הכיבוש המוסלמי-ירדני הזה. הדיכוי שלהם באותן שנים היה קשה, אם כי לא כמו היהודים, שנעקרו ונמחקו. הירדנים שמרו על המקומות הקדושים לנוצרים, בניגוד לאלה של היהודים, ויחד עם זאת לא איפשרו להם להתרחב או לגדול. זאת בשעה שהאתרים המוסלמים בעיר טופחו והורחבו.

על פי הנתונים הבריטים, הירדנים והישראליים- צנח מספר הנוצרים הגרים במזרח ירושלים באותן 19 שנים מ-  25,000 ל- 12,600, צניחה של כחצי. הם פשוט נטשו, חלקם לירדן ורובם לחו”ל. מדוע? בשל הגבלות קשות שהטילו עליהם השליטים המוסלמים-ירדנים.

למשל, בשנת 1953 אסרו הכובשים הירדנים על הקהילות הנוצריות ואנשיהן לרכוש רכוש ליד המקומות הקדושים, ומאוחר יותר נאסר על הכנסיות לרכוש כל אדמה בירושלים. זה היה ניסיון לאסלם את הרובע הנוצרי בעיר. כוהני הדת הנוצריים הושמו בפיקוח השלטונות ברבת עמון. בשנת 1955 נקטו השלטונות הירדנים תעלול שליטה נוסף: כל בתי הספר במזרח העיר סופחו למשרד החינוך הירדני מרבת עמון, על ספריו ותכתיביו, ושפת הלימוד שהותרה היתה ערבית בלבד. כך נאלצו רבים מן הנוצרים, שכלל לא ידעו ערבית, לעבור תהליך של סערוב, אחרת ייסגר בית הספר של קהילתם. יום השבתון שנקבע גם עבור בתי הספר הנוצריים היה יום ששי ולא עוד יום ראשון, וזאת כדי לשבש ולבטל את התפילות של יום א’, שהפך יום לימודים לכל דבר. לימודי הקוראן הפכו לחובה גם על הנוצרים.

היתה סיבה נוספת לנטישת הנוצרים: הירדנים הפכו את ירושלים לעיר ספר לא חשובה, תוך האדרת מקומה של רבת עמון. עבור האליטה הנוצרית-ערבית בעיר זה לא התאים.

לאחר איחוד העיר היתה זו הכנסיה הקתולית שהסכימה לכך בשתיקה. גם היא ידעה שהקיום הנוצרי יתאפשר רק תחת שלטון יהודי, הד להתנכלות של 19 שנים קודם לכן. כיום חיים הנוצרים בירושלים תחת עינם הפקוחה של המוסלמים, ולא נותרו מהם אלא כעשרת אלפים איש.

וכך הפכה ירושלים המזרחית ל”בעלת אופי ערבי. מוסלמי ונוצרי”.