השנסונר האחרון, כמעט בן 85, אחרי יותר מ- 60 שנה על הבמה, האם אנריקו מסיאס מתכנן פרישה? הוא רמז על כך בהופעה בירושלים (בתיאטרון ירושלים), כאשר אמר (בעברית): “זאת ההופעה האחרונה, ולכן אני לא שמח. אבל אני שמח בשבילכם, הקהל”, ונראה שהתכוון שזה המופע האחרון, נקווה שלא. הוא גם הציג את בנו, ששר שני שירים, סימון מסיאס, כאילו הוא מעביר לו את השרביט.
כאשר בנו שר, אנריקו ישב בצד והביט בבנו. זה היה רגע מכמיר לב, כאשר הוא הביט בנעורים, בשובבות, ובנו בוודאי הזכיר לו את עצמו, הרבה שנים אחורה.
מסיאס נראה בהופעה עייף לעיתים, הקול כבר שונה מבעבר, והוא גם התקשה בעמידה, אך הקסם נותר כשהיה: זיק נעורים, גם הרבה אחרי הנעורים. זו לא רק הופעה, זה נכס צאן ברזל של התרבות העולמית, ולכן היתה לי זכות להיות שם.
חיכיתי בהופעה לשיר שאני מאוד אוהב, בביצוע שלו (אגב, שנינו ילידי 11 בדצמבר), שיר מפורסם בערבית אלג’יראית דווקא, ולא הרפטואר הצרפתי, “יא א-ראיח” (يا الرايح): “אתה המהגר”. תרגמתי כאן חלק ממנו בהקדשה לישראלים שעזבו את מולדתם ואת עצמם, ולאלה שחושבים לעשות זאת. תחשבו שנית:
אתה המהגר (יא א-ראיח), לאן אתה הולך?
במוקדם או במאוחר תשוב הביתה, מותש.
הרבה בורים התחרטו על זה לפניך ולפניי,
כמה זמן בזבזת?
וכמה זמן עוד תבזבז?
וכמה זמן תישאר עם לב שבור?
קטע קצר מתוך ההופעה המרגשת, כאן בירושלים, עם “יא א-ראיח”, כדי שתחושו את האווירה:
בעבר פרסמנו (2010) מאמר שלם תחת השם “את פריז, לקחתי אותי בזרועותייך”, על צרפת של היום, תוך הסתמכות אלגורית על שירו של מסיאס, והנה, גם כאן, בירושלים 2023. מפריז לירושלים, העבר והעתיד, קטע קצר:
