מאת ד”ר גיא בכור
אביב הגיע ותפרחת הנֶצה על עץ השקד.
אכן, כלת הגן הוא עץ השקד,
מראה משובב כל עין יגעה,
ממלא שמחת לב יתום ואלמנה.
לחולה, לשכיב מֵרַע, יעניק תקוות החלמה.
בשורה מן הבורא הוא עץ השקד הזה.
עליזים ומתרוננים נוהרים לגן צעיר וזקן,
נִפתים להאמין בנצח פריחתו של העץ.
אך הנה לפתע קדרו השמים וענן טעון רעמים עטפַם,
מטר סוחף מנער את עץ השקד ומפזר את פאר תפרַחתו.
כלת הגן ניצבת עירומה ורועדת,
כקבצנית זקנה שהונסה מן הרחוב.
סונֶטה שחיבר האייתאללה ח’ומייני, “גוזידֵהֶ אשעאר”, “מבחר שירים”, קום, 1979
תחילה נבין את סוד עץ השקד הפרסי, הפרדוקס המתהפך, עליו בנויה המהפכה הח’ומיניסטית כולה:
◄חוסר התרסה נגד ארצות הברית – הורסת את המהפכה, שכן יש צורך באויב דמוני מאיים ולכן גם מלכד.
◄התרסה נגד ארצות הברית – בונה את המהפכה
◄יותר מידי התרסה נגד ארצות הברית – הורסת את המהפכה.
במילים אחרות, המהפכה הזו עיקרה במינון ההתרסה נגד ארצות הברית. זהו משחק סגור בתוך מוטיב ההתרסה, משחק שלעולם לא יוכל גם לצאת מתוך מרחבה של ההתרסה. כל סטייה מעבר לקצוות, משמעה סוף איראן האסלאמית, כפי שאנו מכירים אותה כיום. מה שמשתנה זהו המינון.
ממשל הנשיא ג’ורג’ בוש הגיע למבוי סתום עם איראן. הסנקציות האמריקניות והבינלאומיות על איראן מכבידות מאוד, כואבות למדינה, פוגעות בכלכלתה, אך אין בהן כדי לעצור את פרוייקט הגרעין האיראני. זו עובדה.
רוסיה וסין בולמות ויבלמו כל הכבדה של הסנקציות, ומצב זה אינו אמור להשתנות בעתיד הקרוב. אם כן, ולמרבית הצער, רעיון הסנקציות מיצה את עצמו. אין להפסיק אותו, שכן הוא מרסן ומאט את החתרנות האיראנית בכל התחומים, אך להביא את טהראן לשינוי מדיניות הגרעין – אין בו די.
מבצע צבאי אמריקני (גם ישראלי) ירד מעל הפרק, כיוון שהאיום האיזורי גדול מידי, ואיש אינו מוכן לקחת את הסיכון. כפי שכתבנו כבר באתר, האמריקנים מטילים בפועל וטו על פעולה ישראלית כלשהי באיראן. בממשל אובאמה המדיניות הזו אמורה להמשיך. פעולה ישראלית שכזו יכולה דווקא לסייע מאוד למשטר אחמדינג’אד, באחדה מאחוריו את העם האיראני, ובהעניקה לגיטימציה לפרוייקט הגרעין, והפעם של פצצה מוצהרת.
◄לא קוקוס ולא פיקוס: האם ישראל צריכה לתקוף באיראן?
כתוצאה מכך, לא נותרו אופציות פעולה לאמריקנים של ממשל בוש. ארצות הברית בודדה את עצמה ללא יכולת פעולה דיפלומטית או צבאית, וכך לא פועלת מעצמה, שנותרה עירומה מפעילות. השרה קונדוליסה רייס, מהכושלות בשרי החוץ האמריקניים לדורותיהם, לא השכילה להבין שהמדיניות האמריקנית בנושא איראן נותרה מחוסרת כלים, באופן מביך.
**
משא ומתן בין איראן לארצות הברית הוא, אם כן, מחויב המציאות מבחינת שני הצדדים, ועדות לכך היא הברכה ששיגר אתמול הנשיא אחמדינג’אד אל אובאמה על היבחרו, תופעה חסרת תקדים ביחסי איראן האסלאמית וארה”ב.
משא ומתן כזה יכול לעזור לאיראנים לרדת מפסגת ההתרסה המסוכנת אליה הגיע אחמדינג’אד (קרוב לדרגת המקסימום בדיאגרמה שלנו), אך יש לזכור שהצדדים לא יגיעו לעולם לקרבת דרגת המינימום, דרגה 1.
ובאופן מעשי: פתיחת נציגות אמריקנית בטהראן? יתכן. הורדת פרופיל הטרור האיראני בעיראק? יתכן בהחלט. בלימת הטרור האיראני בחיזבאללה ובחמאס? ספק. הגעה לנוסחה ששני הצדדים יוכלו לחיות עימה בנושא ההתגרענות האיראנית? זהו האתגר האמיתי של ממשל אובאמה בנושא איראן. האם הממשל הזה יצליח למצוא נוסחה גואלת וקבילה על שני הצדדים? את זה עוד נראה בגן השקד הפרסי.
אז גם נדע האם איראן של אובאמה תהיה “כלת הגן”, או עדיין אותה “קבצנית זקנה, שהונסה מן הרחוב” של בוש.
גן השקד: נוסחה מקובלת על שני הצדדים בנושא הגרעין?
מבחינת האיראנים, אתם כבר מבינים, זה אותו דבר. מבחינתם זהו משחק כמותי ולא איכותי, משחק סגור, שאין לו סוף ואין לו התחלה. יש בו רק זווית ראייה שונה, דינאמית ומשתנה, בהתאם למצב. עץ השקד הרי תמיד יפרח וינשור, יפרח וינשור, במחזוריות מעגלית בלתי נגמרת. לזה ח’ומייני התכוון עם עץ השקד שלו, הגיון זר לגמרי לזה שלנו, המערבי.
