להצטרף למועדון

למייל האישי

אתם איתנו

נצחונו של דונלד טראמפ

סמסרה

ונצואלה גן עדן

אנרכיה עולמית ואנחנו

ניסי חנוכה

בסוף פרש

צרפת בלהבות

שתי מדינות כבר לא

ירושלים היתה יהודית

רפיון הסמוראי

יפן ההזדמנות

   
סמבוסק, וסוד ריקוד המזרח התיכון. מה למדתי משלושה עשורים של פרשנות?  בכור, Bechor
26/09/2008
סמבוסקים (כיסונים ממולאים בחומוס), פְלָאו בגִ'יג' (אורז אדום ועוף עם צימוקים), בָבִינג'אן מקלי (חציל קלוי במלח גס) ביום ששי בבוקר, כִיצ'רי (אורז צהוב ועדשים אדומים ביוגורט) בימי חמישי, "התְבית (חמין) שלי הכי טוב (עם הֵל!)", "הכנתי אַנְגְרִיי (תבשיל אורז עם פרוסות עגבניות וחצילים מעל שכבת בשר), שאני אכניס לכם בקופסה"? אז מה מסתתר מאחורי סצנת הסיום של הסרט 8 וחצי, מהו ריקוד המזרח התיכון, והאם ניתן לסכם 28 שנים בלקח חשוב אחד? ננסה. (בתמונה: נותר ילד, מסטרויאני)
 סמבוסק, וסוד ריקוד המזרח התיכון. מה למדתי משלושה עשורים של פרשנות?


מאת ד"ר גיא בכור

ה
ביטו בסצינת הסיום של "½8", של הבמאי פדריקו פליני (1963), והמוזיקה של המלחין נינו רוטה, כמובן. הביטו היטב בקטע שהעליתי כאן, סצנת הסיום, והביטו בה היטב, לפחות פעם אחת, על עשרות הפעמים שאני הבטתי בה במהלך השנים החולפות. מדוע אני סבור שזהו סרט גאוני? שכן בכל שלב בחיי ניתחתי את הסצנה הזו אחרת, בהתאם להתקדמות החיים. אני מגיש לכם עכשיו שלוש פרשנויות שונות שלי לקטע הזה, הראשונה – אישית, השניה משפחתית והשלישית לאומית. אני מציין עכשיו 28 שנים של ניתוח ענייני המזרח התיכון, ובניתוח השלישי אכניס בעצם את הדבר המרכזי ביותר שלמדתי על העולם הערבי במהלך כל השנים הללו, אולי המסר החשוב ביותר של האתר שלנו.

 

בדיוק לפני תשע שנים, בליל חם של אוגוסט 1999 חגגנו את מסיבת הסיום העליזה לרגל קבלת הדוקטוראט שלי. באו הרבה חברים ובני משפחה, האווירה היתה שמחה, הגג נראה נפלא, ובשמחה הייתי מזמין גם אתכם, לו הייתי מכיר אתכם כבר אז.


הזמנתי אנשים מקטעים שונים לגמרי שלי, משפחה, חברים מן הצבא, מן האקדמיה, חברי ילדות, ותוך כדי המסיבה הרגשתי שאני מאושר, שכן המסיבה הזו הצליחה לאחד, ולו לרגע, אנשים כה רבים ואהובים מסקטורים שונים ומתקופות שונות של חיי. בדברים שנשאתי אז בפני האורחים הזכרתי את סצנת הסיום של הסרט "שמונה וחצי", ואמרתי, כי כולנו שואפים, בעצם, להרמוניה בחיים שלנו, לשלב לריקוד אחד משותף את העבר שלנו, את ההווה ואת העתיד, את המשפחה ואת הקריירה, אם כי כידוע אין זה קל כלל. וציינתי שכמו כוכב הסרט, גואידו, לערב אחד הצלחתי לאחד כל כך הרבה אנשים שאני אוהב לריקוד משותף.


אז, הבנתי כך את סצנת הסיום בשאיפה לאיזון, ולריקוד המחבר את כל ההקשרים השונים של החיים שלנו לאחד.



**

שנים חלפו, וכעת אני מפרש אחרת את סצנת הסיום, אני מניח קרוב יותר למה שפליני התכוון. אז פרשתי זאת לגבי החיים. עכשיו אני מבין את הסצינה כתוחמת את המסגרת לחיים.

בשונה ממשפחת בכור, היא משפחת אבי המוכרת לכם, שבה הגברים הם הדמויות הדומיננטיות, כולם ללא יוצא מן הכלל מיוחדים, סמכותיים וכריזמטיים, במשפחת אמי, היא משפחת חובֵיבָה (חובָב), הנשים הן הדמויות הדומיננטיות. אילו שתי משפחות ממוצא בגדאדי, אך שונות.


משפחת חוביבה (חובב) היא משפחה גדולה מאוד, עם שמונה אחים ואחיות לאִמי, ועוד ענפים שלמים של המשפחה (במשפחות המזרח מקפידים כידוע, להבחין בין דודה מצד אמא, לדודה מצד אבא, עם השמות השונים).

כמה אהבתי ללכת לכינוסים המשפחתיים האלה של משפחת אמי, בקיץ ובחורף, כאשר הנשים של המשפחה ממלאות את הבית: הדודות, ובנות הדודות, ובנות בנות הדודות, הסבתות ואחיות הסבתות, ובנות הדודות שלי, ודודות הדודות, ועוד ועוד. כולן כריזמטיות, מלאות חיים ונמרצות, ידעניות, בשלניות ורוכשות דירות להשקעה בו זמנית, צחקניות וקולניות, טובות לב, מפטפטות בעליזות, מנשקות, רוקדות במסיבות ומושכות אותי לריקוד והאוויר מלא בחיים. ומכל עבר: סמבוסקים (כיסונים ממולאים בחומוס), פְלָאו בגִ'יג' (אורז אדום וכרעי עוף, בצימוקים ובצל מטוגן), בָבִינג'אן מקלי (חציל מטוגן, במלח גס) ביום ששי בבוקר; כִיצ'רי (אורז צהוב ועדשים אדומים עם יוגורט בצד) בימי חמישי, "התבית (חמין) שלי הכי טוב (עם הרבה הֵל!)", "הכנתי אַנְגְרִיי (תבשיל אורז עם פרוסות עגבניות וחצילים מעל שכבת בשר), שאני אכניס לכם בקופסה"? "יש עמבה תוצרת בית!", יש טורְשִי (חמוצי ירקות).


וכך אמא גדולה מהחיים, תמיד במרכז, וסביבה דודות גדולות מהחיים, מגלגלות את הכל בקלות, יד אחת בבישולים ובקציצות בשר "קובָה שיפְתָה" ו"בעבע" (עוגיות תמרים שטוחות, עם סומסום)("להקפיא את זה בפריזר. הכי טוב!"), היד השנייה בנדל"ן ובהשקעות, ותמיד בני דודות מתרוצצים סביב הסירים והשולחנות, בהמולת המשפחה הגדולה.


קובה אדום (סלק) אוכלים ביום ששי בצהרים


ותארו לעצמכם, ככה יצא, שאני הייתי בדרך כלל במרכז, מאז גיל צעיר. הדודה הזו מפתה אותי עם מאכל שהכינה (זה היה אתגר כי לא הייתי אכלן גדול), וזו מושכת אותי להתייעצות, זו נוזפת, וזו מלמדת, זו חדה חידות, והאחרת צובטת בלחי עד שכואב, וזו מגוננת, והכל תמיד בצחוק גדול. כאשר אני רואה את גיבורי "שמונה וחצי" יורדים בגרם המדרגות מן הפיגום, אני תמיד נזכר בדודות ההדורות והמתלבשות, שתמיד תומכות ודוחפות קדימה, ברעש גדול. "אז מה יש, מה קרה??" הכל בסדר. "אז מה, יאכלו אותך? אין מה להתבייש! טוב עשית!! (גם כשלא טוב עשיתי)", כך בעצב ובשמחה; תמיד.


תמיד חשבתי לעצמי, טוב שיש לי עם משפחה ענפה, הדודות הבוגרות יותר מדברות ערבית עיראקית, האמצעיות עברית –ערבית, והצעירות רק עברית. כל מפגש כזה חגיגה. כמה חבל שילדיי שלי כבר אינם מעריכים את החוויה המשפחתית הרחבה הזו. ספק אם הם מכירים אותה כבר, לאחר שנולדו, אבוי, לעולם קודרני של מחשבים.

מדוע אני מציין זאת? גואידו (מרצ'לו מסטרויאני), הבמאי הבוגר וגם הילד הקטן המנגן בחליל, הוא המעלה לזירת הריקוד את כל בני משפחתו וחבריו, אך המסר הוא אכזרי למדי: האדם נולד לבד, וגם יסיים את חייו לבד. בסופם של החיים, למרות כל המשפחה, הנשיקות והחום סביב, אנחנו נשארים לבד. "והוא לבדו יודע, שגם אם יתמהמה, בוא יבוא" (נתן זך). מה שנשאר לבסוף זה הילד הקטן, שהיינו.

בין כה וכה.
החיים הם קרקס די גרוטסקי, כמו תזמורת הבצורת שבסרט, המצחיקה-עצובה; מופע פומפוזי, מנופח מאגו וחשיבות עצמית, תיאטרלי, וכולנו בו הליצנים. אפשר לביים את החיים, ליהנות מן הקרבה אנושית סביבנו, אבל בסופו של דבר, כולנו, מגיעים לבד אל קו הסיום. מה המסר שלי מן הסצינה? אז תיהנו! החיים קצרים, ורצוי ליהנות מהם ככל האפשר. הביטו בחיוך על הסובבים אתכם, ריקדו את ריקוד החיים שלכם, הרקידו אותם סביבכם, כדי להספיק ככל שניתן. המסר שלי מן הסצינה הוא אופטימי: הצטרפו אליהם וריקדו איתם. צרפו אותם, והם יצרפו אתכם. זה אכן קרקס, ואני משתתף בו בהנאה! "אז מה יש, מה קרה??"


לאחר שקראתם את השורות האלה חיזרו אל בני המשפחה, אל החברים, בחיוך. בלי חשבונות לעבר, ובלי חשבונות לעתיד. שתפו אותם בריקוד החיים הסוחף, הנמרץ, והשתתפו בו בחיוך. "מאסטרו - אַבריטֶה!"


לפני שתמשיכו במאמר, האם הצטרפתם כבר למועדון ג'יפלאנט בפייסבוק? יש בו פרשנויות מהירות של ד"ר גיא בכור, שלא תמיד מופיעות באתר:


28 שנים אני עוסק ומפרש את המזרח התיכון, כשלושה עשורים, לא מעט. האם ניתן לסכם 28 שנים בלקח אחד חשוב מאוד? ננסה.


בין כל מדינות המזרח התיכון, המפלגות השונות, הלאומיות, האסלאם, הימין והשמאל שם, הצפון והדרום, המרכז והשוליים של המפרץ ושל צפון אפריקה, הדת והמדינה, מוסלמים, נוצרים ואחרים – אין שום דבר באמת מלכד ומאחד. חוץ מישראל.

הביטו שוב בסצנת הסיום שלנו: העולם הערבי יורד מן הלא-כלום על עדותיו, מדינותיו והאידאולוגיות שלו, המון שאין לו שום דבר מאחד, ורק גואידו גיבור הסרט, מצליח לאחד אותם סביבו במחול המזרח התיכון. אין להם קשר זה לזה, הם אפילו שונאים זה את זה, ומסתכלים עליו, ואגב כך אוחזים ידיים סביב סביב. הוא ישראל, הם המזרח התיכון.


זה משתמש בישראל כאויב כדי להציל את משטרו (איראן, סוריה, חיזבאללה, חמאס), זה כורת איתה שלום כדי להציל את משטרו שלו (סאדאת, ערפאת, בשיר ג'מאייל, חוסין, אבו מאזן), זה מוכן לקיים איתה קשרים (בשאר, מדינות המפרץ, צפון אפריקה) בשל הלחצים הקיומיים עליו, וזה מצהיר שלעולם לא יכיר בה, אך מתבשם משנאתו המרוחקת אליה (קדאפי).

זהו מחול הליגה הערבית, שאין שום דבר שבאמת מאחד את חבריה, זהו מחול הפן ערביות, מחול החומיניזם, האסלאם הפוליטי, אלקאעדה, האוחזים בידיהם את סדאם חוסין, האוחז בגמאל עבד אלנאצר, אחמדינג'אד, חוסיין, ערפאת, ומובארק. כמה גרוטסקי הריקוד הזה, פרדוקס הריק המוחלט היוצר את התוכן המושלם, המכסה על כל השנאות הפנימיות. בלי גואידו לא היה מתקיים הריקוד המשותף. בלי ישראל לא היה מתקיים המזרח התיכון, במתכונת המוכרת לנו כיום. אנו כה שנואים, וכה נדרשים! אנו הדֶבֶק, שאי אפשר בלעדיו.


אין הם יודעים דבר על ישראל, וגם לא רוצים לדעת, מבחינתם ישראל היא ישות מומצאת הקשורה אליהם, לויכוח שלהם ולקיום שלהם. הם לא מתכוונים לישראל. הם מתכוונים ל"ישראל". ישראל, אתם מבינים היא ישות דמיונית מבחינתם, החיה בהזיותיהם ובתקוותיהם.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם - כ א ן.

אנו זכות הקיום של המנהיגות באיזור, החברות, התקוות, ההשנאות והחזון. ישראל אשמה בכך שאין דמוקרטיה ערבית, שאין זכויות לנשים, שאין אחדות ערבית; אך בעצם ישראל מעניקה חיים לעולם הערבי. בזכותה הוא זוכה לרקוד את ריקוד החיים הסוחף שלו! ישראל היא הפונקציה של המזרח התיכון, החוליה המנתקת, שהיא בעצם מחברת, המחסום שהוא המכנה המשותף. 

העולם הערבי זקוק לישראל ולפחד ממנה, כמו שישראל זקוקה לעולם הערבי ולפחד ממנו.
בזכותו אנו זוכים לרקוד את הריקוד האחדותי שלנו סביב-סביב. בלי הסכסוך עם הערבים כבר היינו קורעים את עצמנו לדעת, זה אוחז בגרונו של זה. כשם שאנו והסכסוך מעניקים חיים למזרח התיכון, כך המזרח התיכון ואיומיו מעניק לנו חיים. בשנות התשעים, כשחשבנו שהנה הגיע השלום, כבר החילונו לרסק זה את זה, מזל מבחינה זו, שפרצה האנתיפאדה וחזרנו לרקוד את ריקוד האחדות יחדיו. מלחמה מרקידה אותנו יחדיו; השלום ירסק אותנו. המלחמה מרקידה את העולם הערבי יחדיו. השלום ירסק אותו.


וזה הסוד: בלי הסכסוך אין לערבים קיום; ובלי הסכסוך אין לישראל קיום. גואידו הוא ישראל, המרקיד את הערבים, אך גואידו הוא גם העולם הערבי, המרקיד את ישראל. גואידו הוא הסכסוך, שבלעדיו המזרח התיכון לא יכול היה להתקיים. חשבתם שהסכסוך הוא הבעיה? ובכן, הוא הפתרון. ישמור האל, מה יקרה אם הסכסוך הזה, אי פעם - יפתר.



כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם - כ א ן.

אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית "לחידוש מנוי קיים לחץ כאן", או -
כ א ן.

אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור "המלץ לחבר", בדף הזה, למטה.

למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת -
כ א ן.




    הדפסת עמוד זה

ח ד ש: לנוכח שלוש המדינות "הסוריות" שעל גבולנו

כדי להצטרף אל החברים במועדון Gplanet Prime, ניתן להירשם
-
כאן 

כדי לחדש את המינוי למועדון Gplanet Prime ניתן להיכנס -
כאן

עלה ישומון האתר למשתמשי אנדרואיד. הורידו אותו בגוגל פליי  

אם אינכם מקבלים פתאום את התראות האתר, אולי הן מגיעות ישירות לדואר ספאם. יש להיכנס למדור הספאם, ולהחזיר פעם אחת

מאמרים נוספים של ד"ר גיא בכור
-
בדף שלנו בפייסבוק

ניתן לקבל התראה על כל מאמר חדש שעולה לאתר ישירות למייל האישי - כאן

הרישום לאתר מוגן בפרוטוקול מחמיר, ובכל מקרה האתר אינו שומר מספרי כרטיסים אצלו, ולעולם לא ישמור


GPLANET PRIME
מדד האיומים הבטחוניים
עתיד אירופה
המזרח התיכון
פ ר ש נ ו ת
קריקטורות/מושיק גולסט
פנקס אקטואליה
י ש ר א ל
ENGLISH
טרור ובטחון
כלכלה וחברה
חוקי המזה"ת
ההגדה לבית בכור
תקשורת
איראן
תוכן הגולשים
כללי החצר
הופעה של ד"ר בכור באירוע שלך
איש עם טורבאן
תור הזהב
גורל אירופה האומללה
מאמרי פריים ברצף
היצירות של מושיק
סבא מושי
חבצלות הציונות
חוקי התקשורת
הפרדוקס ההדוניסטי

אתר האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור- Gplanet        
                                                                                                   

תנאי שימוש   |   על האתר
כל הזכויות שמורות ©

נבנה ע"י שופ סנטר,בניית אתרים אחסון אתרים