מאת ד”ר גיא בכור
ואז, בשעה שהבית שקע בתנומת אחר הצהרים, התחיל הצמח האדמדם לגדול באופן מוזר ומכושף. הוא התפתל לאיטו אל מחוץ לכובע והשתחל מטה אל הרצפה. גבעולים וקנוקנות גיששו את דרכם על פני הקירות, השתרגו מסביב לוילונות ולסוככים, פרצו מבעד לסדקים אל פתחי האוויר וחורי המנעול. פרחים הניצו באוויר הטחוב והפירות התחילו להבשיל; שריגי עלים ענקיים העפילו על המדרגות, פרצו את דרכם בין רגלי הרהיטים ונתלו במקלעות פרחים מן הנברשת. הבית היה מלא קולות רשרוש רכים: לעיתים נשמע נפצוץ של פקע שנפתח, או נקישתו של פרי בשל, שנשר על המרבד. יער קטן צמח על המדרגות, וחדר האורחים היה ג’ונגל של ממש.
“במקום הזה נהג בית לעמוד”, אמר סמיף.
Trollkarlens hatt, מאת הסופרת והמאיירת השוודית Tove Jansson (1948). תורגם על ידי אוריאל אופק בשנת 1977 לעברית בשם: “משפחת החיות המוזרות”.
*
החל מן האנתיפאדה הראשונה, בסוף שנות השמונים, מולכד צה”ל באחת הטעויות הקשות שביצע בתולדותיו, ואשר גרמה לו ולמדינה נזקים קשים: צה”ל נפתח אל התקשורת. היה זה במסגרת שנות התשעים העליזות, כאשר חשבו אצלנו שעידן המלחמות לפני סיום, במסגרת כל מיני גישות “רב תרבותיות“, ליברליות,חוקתיות ושאר חידושי אותן שנים, שכיום רבים מבינים שהם פשוט הרסו את המערכת המימשלית והחברתית שלנו.
צה”ל, מבוהל מן הזמנים הליברליים, הכניס את התקשורת פנימה, זו המקומית והבינלאומית, התחנף אליה, כמעט התרפס אליה; כולו התנצלות והצטדקות אל מול דו”חות של “בצלם” וארגונים דומים, שרכבו על התקשורת. דוברי צה”ל, שבאו מן התקשורת ורצו גם לחזור אליה, הפכו את צה”ל לשקוף, ואם לא באו מן התקשורת, הרי שהתבטלו בפניה.
אלא שזו, במקום לברך את צה”ל, לעגה לו, כדרכה. כיוון שחלק משמעותי מן העיתונאים סולדים ממיליטריזם, הם סולדים באופן עקרוני מצה”ל כולו, ואילו עיתונאים ישראלים. הזמנתם פנימה היתה עבורם הזדמנות לפזר ביקורת, לחגוג עם תרבות ועדות החקירה, להביע הסתייגות, ולהציג עצמם כנקיים וטהורים. הם “אור השמש” שעליו דיבר השופט לואיס ברנדייס. ולמי נשאר תפקיד נציג החושך?
*
זכור לי בזמן מלחמת “שלום הגליל” 1982, היה קצין בדובר צה”ל שישב בביירות, ואשר ניסה בכול כוחו ליצור קשר עם העיתונים הלבנוניים בשפה הצרפתית, אך הם התעלמו ממנו. יום אחד, כאשר הגעתי לסבב חדש בביירות, קידם את פניי בהתלהבות: הם קיבלו ממני חומר, והסכימו לפרסם! אמר. התפלאתי. מה החומר ? שאלתי. אני מעביר להם כל יום את רשימת החיילים ההרוגים שלנו לאותו יום, אמר בגאווה. אתה רואה שזה אפשרי?
*
אט אט החלו התוצאות ההרסניות להיות ניכרות בשטח. מפקדים מונו או קודמו לפי מצב הרוח הציבורי, ובעיקר סדר היום העיתונאי. במו עיני ראיתי מועמד לרמטכ”ל נועד עם עיתונאי במסעדה שקטה, וברור שהיה זה כדי לקדם את עניינו בתקשורת. עיתונאים הפכו את הקצינים התמימים לזירת המשחקים שלהם, הערכות מצב, שיקולים, תקציבים, ביקורת – הכל גלוי ופומבי. צה”ל, שעכשיו כבר תואר כמגושם, איטי ועלוב הפך לאמצעי לקידום קריירה עיתונאית: מאמרים, ספרים והרצאות. ככל שצה”ל תואר כמגושם יותר, כך צייר עצמו איש התקשורת כמבריק יותר!
מי שמכיר את התקשורת יודע שברגע שהיא נכנסת למקום כלשהו, היא תעשה הכל כדי לכבוש אותו, וכך קרה. צמרת צה”ל הפכה למסננת הדלפות, כאשר קצינים בכירים הבינו כי עדיף להם לקדם את ענייניהם בתקשורת. לקצין היו העיתונאים שלו, להם הדליף. הם ניזונו ממנו, הוא מהם. התקשורת גם נתנה להבין שמי שייצא נגדה יחוסל על ידה, והקצינים חששו לעתידם.
הממצאים האלה מקבלים סימוכין בחומר חקירה שקיימה הפרקליטות הצבאית במהלך השנה האחרונה. לפי הממצאים בצה”ל קיימת “תופעה חמורה” של מפקדים, ובכלל זה מפקדים בכירים, אשר מקיימים קשר תדיר עם עיתונאים ללא סמכות ובניגוד לפקודות. זכורה עדיין הדחתו של מפקד אוגדת עזה, תא”ל שמואל זכאי, לאחר כישלונו של זה בבדיקת פוליגרף, בדבר הדלפות מידע לתקשורת, בימי הרמטכ”ל יעלון.
הסיסמה הצה”לית המביכה היתה “עם הפנים לתקשורת“, וכך הפך צה”ל למושא סיקור, אך במקום שהוא ירכב על התקשורת ויעשה בה שימוש, רכבה היא עליו. למה הכוונה עם הפנים לתקשורת? פתיחות? שיתוף פעולה? הדלפות? סחר-מכר? הגבולות הטשטשו.
התהליך התעצם בתקופת ההתנתקות, כאשר השיא היה כמובן לפני שנה, בזמן מלחמת לבנון, כהמשך ישיר לתהליך שתיארתי. עכשיו כבר שלטה התקשורת בצה”ל, היא החליטה מה יש לעשות, מה סדר היום, מי יקודם בפיקוד ומי יודח, אלא שעכשיו היה זה בעיצומם של קרבות. העיתונאים כמובן לא סיכנו את עצמם, לא צריך להגזים, אך באולפני הטלוויזיה הם חרצו את גורלם של הלוחמים והמפקדים בשטח, מי לחסד ומי לשבט. “האינך פוחד מוועדת החקירה שתבוא?” העיזה לשאול עיתונאית טלוויזיה ידועה את הרטמכ”ל הקודם, בעיצומה של המערכה. עכשיו הפכה כבר התקשורת מגורם מתערב ומבקר לגורם מפריע.
ובמקביל, קציני צה”ל, שנמצאו בתחום שאינו מוכר להם פשוט טבעו בו. העיתונאים עשו בהם כבתוך שלהם, ואפילו מי שלא רצה לשתף פעולה, נאמר לו כי אם לא יגיב, יפרסמו את השמצות עמיתו ללא תגובתו. צה”ל נכבש על ידי התקשורת, ועיתונאים קיבלו קידום מקצועי אם הצליחו “להשחיל” קצינים בכירים, כדוגמת גל הירש או אודי אדם. פרשנים צבאיים ראו עצמם כרמט”כלי –על. הם רצו מקסימום כוח במינימום אחריות. התהליך החל לצאת מכלל שליטה, הוא איכל את הצבא מפנים.
ולמרות כל זה, עדיין לא הבין צה”ל הגדול את התהליך החמור שאליו הלך ושקע. באופן מוזר נמשכה שם “הפתיחות כלפי התקשורת” כמין רפלקס שרירי מותנה, ריק מתוכן, שאין מאחוריו חשיבה מעמיקה. שכחו שם שצבא אינו מינזר אחיות החסד, או אמא תרזה. צבא חייב להיות גוף סגור, מפחיד, קשוח, שתפקידו להרתיע ולהרוג. האם מישהו ממפקדי צה”ל יעז להגיד, גם היום, שתפקידו של צבא הוא להרוג??
גם ההרתעה שלנו נפגעה מאוד בשל התהליך. ממה שלא מכירים חוששים, והעולם הערבי החל לראות את אחורי הקלעים של צה”ל ממנו כה חשש, והוא החל לגחך. הלעג בתקשורת שלנו לצה”ל פורסם במזרח התיכון כולו, ועמו צנחה ההרתעה, שבזכותה כולנו חיים.
*
שנה אחרי המלחמה, יש כיום שר בטחון חדש שמשקם את החורבות שהשאיר קודמו; יש רמטכ”ל חדש; יש מטכ”ל מתחדש. והנה, איש מהם אינו מתראיין או מתדרך במחשכים, היקף ההדלפות צנח, והתקשורת מזיעה. היא אינה יודעת! לא מה קורה בשטחי יו”ש, לא בעזה, ולא באשר לסוריה! הם אינם יודעים! צה”ל החל למדר את התקשורת, ולחזור אל הכללים הישנים והטובים, לפיהם הקסרקטין אינו מקום לעיתונאים. הפלא ופלא, צה”ל מגלה עכשיו שהשמיים אינם נופלים! איומי התקשורת היו איומי סרק.
כך זה צריך להימשך. דובר צה”ל אינו צריך להיות גשר בין התקשורת לצבא אלא מחסום. הוא יעביר את הנדרש, ולא מעבר לכך. הצלצולים בתוך המערכת מתחילים להירגע, המפקדים מבצעים את עבודתם מול האויב, מבלי להיות מוטרדים כל העת במה שיכתבו עליהם בעורף, או את דמו של מי מחפשת עכשיו התקשורת.
יש מקום להמשיך את תהליך ההבראה. לבוא אל התקשורת בצורה הפשוטה ביותר ולאמר: ביום שאתם תסכימו שקציני צבא יכתבו את המאמרים הראשיים שלכם, נסכים אנו שפרשנים צבאיים ינהלו את סדר היום הצה”לי.
ההולכים למות מברכים אותך, קיסר!
בספינת השוטים
