מאת ד”ר גיא בכור
לא רק מלחמת כנופיות וגנגסטרים לפנינו, כפי שרבים בישראל חושבים, בכל הנוגע לרצועת עזה. משהו הרבה יותר גדול ניצב כאן: רצונו של האסלאם הפוליטי להכריע סופית את שרידי הלאומיות הערבית, הפלסטינית במיקרה הזה, שעוד נותרו באיזור. המצרים המודאגים מאוד מבינים זאת, הצדדים הערביים מבינים זאת היטב. אך איש אינו עושה דבר ממשי בעניין. גם לא ישראל המותקפת. האיזור שלנו הופך מאיזור של מדינות לאום חזקות, לאיזור של ארגונים אסלאמיים מחומשים, אלימים הבטוחים בעצמם ובנצחונם. ומבחינתם כל האמצעים כשרים, ממילא אין להם אחריות לא לאזרחיהם ולא לאזרחי היריב. שום חוק מלחמה בינלאומי אינו חל עליהם, שום נטל מוסרי או בינלאומי.
כפי שכתבנו כאן עליית חמאס הפכה לכישלון כלכלי ופוליטי, והרשות הפלסטינית שקעה בים של דכדוך ויאוש. האופציה היחידה שנותרה לאלסאם הפוליטי במלחמת ההשתלטות שלו על העולם הערבי כולו היא לרוץ קדימה, ולפתוח במלחמה. מלחמה תמיד טובה לאחד את השורות, להשכיח תסכולים ולחסל יריבים.
כשם שהדבר קורה בעיראק ובכל מקום שבו יוכל האסלאם הפוליטי המיליטנטי להרים את הראש, הפרמטרים ברורים: מלחמת כנופיות אכזרית, אין התייחסות לחיי האזרחים שלהם, וכוח מערבי העומד נדהם וחסר אונים מול התופעות שחשבנו שהן שייכות למאות קודמות, ולא למאה הזאת של ההיי-טק, הקידמה והשלום העולמי.
לא ארצות הברית יודעת איך לפתור את הבעיה, ולא ישראל. במקום להכריע את המערכה הן משותקות בנורמות המערביות שלהן, בעוד הצד השני אינו כבול בדבר. כך הולכת קונדוליסה רייס לאיראנים, הם ולא אחרים, כדי שיצילו אותה ואת מדיניותה בעיראק. וכך עלולה עוד ישראל ללכת אל הפתח, הוא ולא אחר, כדי שישמש לה משענת להצלת שדרות ובעתיד ערים מרכזיות הרבה יותר במדינה.
כך קורה שמבחינת האסלאם הפוליטי חוסר האונים של המערב הכבול בנורמות של עצמו, הוא הסולם עליו יגיע לניצחונו, ויקים מדינת הלכה שרעית בעיראק, בפלסטין או בלבנון.
הבעייה היא גם של העולם הערבי, שכן בשל החשדנות העצומה שקיימת בין המשטרים הערביים בינם לבין עצמם, אם לא לאמר שינאה, אין שום שיתוף פעולה מודיעני או ביטחוני של ממש ביניהן. כך משגשגת אלקאעדה בים סוף וברצועת עזה, וכך אין שיתוף פעולה בין המודיעין של ירדן, מצרים, סעודיה, לבנון או תימן. בחוליה החלשה הזו של המשטרים הלאומיים הקיימים, משגשגש האסלאם המיליטנטי. הפתח כבר הבין זאת, ועל רקע זה מלחמתו הנואשת בחמאס.
הוא חי מן החולשות של יריביו.
אם המערב השותק לנוכח התשת ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב שבסביבה לא יתאחדו במאבק הזה, צבאית, דיפלומטית וכלכלית יהיה קשה מאוד למגר אותו. התשת ישראל היום היא התשת מצרים מחר, ירדן או לבנון. כאשר כל הערכים במזרח התיכון קרסו, יש מקום להגדרות ולבריתות חדשות, דחופות.
האויב אינו ממתין, והוא אויב משותף, וכמו על-פי תוכנית סדורה, הוא ממשיך ומתקדם.
צריך לשבור את הכיוון הזה, וניתן לעשות זאת. אם לבד או, טוב יותר, בתיאום עם כל הגורמים בעולם שיבינו עד כמה כיוון אלים זה מסוכן לכולם.
מאמרים קשורים: מלכודת הדבש של חמאס “המוות לישראל”