טעות בשיקול דעת (1)
היועץ המשפטי, מני מזוז טעה, לדעתי, כאשר העניק לגיטימציה לרצונו של הח”כ הערבי עזמי בשארה להתראיין בערוץ הטלוויזיה של חיזבאללה אלמנאר. הטעות מעידה אולי על שיקול בנושא חופש הדיבור, שגם הוא מוטעה, אך על אי הבנה מדאיגה של נושא אלמנאר וחיזבאללה, ואי התייחסות מספקת לסוגיית ביטחונה של ישראל.
לא רק שישראל רואה בחיזבאללה ארגון טרור, שזה עתה גמרנו להילחם בו, אלא שאנו משכנעים את ייתר מדינות העולם לעשות כן. ישראל משקיעה מאמצים גדולים בתחום, והצלחנו בארצות הברית, עדיין לא באירופה.
ארצות הברית הכריזה כבר בשנת 1997 על חיזבאללה כעל ארגון טרור ובשנת 2004 גם על תחנת הטלוויזיה אלמנאר של חיזבאללה ועל תחנת הרדיו שלו “אלנור”. כך במפורש. ארצות הברית אוסרת כיום בחוק כל מגע של אזרחים אמריקנים עם תחנת אלמנאר, אסור להם להופיע שם, לסחור או לגייס תרומות לערוץ זה, ונקבעו סנקציות עונשיות למפירים. נכסי התחנה בארצות הברית הוקפאו על פי חוק. שם אין חוכמות.
באירופה עדיין לא מוכרזים חיזבאללה ואלמנאר כארגוני טרור, אך יש התקדמות בנושא. אלמנאר אינה נקלטת עוד בצרפת, לאחר מאבק משפטי מפורסם של הארגונים היהודיים בתחנה. אלמנאר בחרה לסגת מן הדיון המשפטי, והיא כנראה יודעת למה, ולא להיכלל עוד בחבילת הערוצים הלווינית הנקלטת בצרפת. בימים האחרונים ממש יש קריאות אצל חברי פרלמנט בצרפת ובפרלמנט האירופי להכריז על אלמנאר כעל ארגון טרור, על כל המשתמע מכך.
והנה, באמצע המערכה בא עכשיו היועץ המשפטי של מדינת ישראל ולא במפורש קובע: אפילו ישראל אינה רואה באלמנאר ארגון טרור, עובדה, מותר לחבר הפרלמנט שלה להופיע שם. החלטתו תשמש עכשיו תקדים חשוב בידי אלמנאר באירופה. חבל מאוד.
אם חשב היועץ המשפטי כי מדובר בסוגייה של חופש הדיבור, הרי אין כך הדבר. יכול היה ח”ב בשארה להתראיין בכל אחד מכמאה ערוצי הטלוויזיה הלוויניים הערביים, כמעט כולם עויינים לישראל, ואיש לא היה מתעניין בכך. אך אלמנאר, כפי שקבעה גם ממשלת ארצות הברית, אינה ערוץ טלוויזיה סתם, אלא שהיא ידו הארוכה של הטרור. הלא בלי פרסום ומודעות אין טרור, שכל מטרתו להפיץ ברבים את הפחד וההרתעה. חיזבאללה תמיד שלח גם מצלמות לקרבות, כדי להפיץ את תהילתו ולזרוע פחד ומדנים. המצלמה היא מבחינתו כלי נשק לא פחות מן הרובה, והצילומים האלה הוקרנו והופצו באלמנאר.
אלמנאר משדרת שידורי שיטנה אנטישמיים (זה היה הרקע לקרב המשפטי נגד הערוץ בצרפת), והיא התפרסמה בעולם הערבי כולו בקליפים, סדרות וכתבות של שנאה והסתה קשים נגד ישראל, נגד ארצות הברית ונגד היהודים (הסידרה ששודרה שם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון).
טוב אם היועץ המשפטי לממשלה יבדוק בשנית את החלטתו, על סמך שיקולים מקצועיים אלה שפורטו כאן.
טעות בשיקול דעת (2)
מסיבת העיתונאים שקיים אתמול ברוב פומביות ראש השב”כ יובל דיסקין אינה במקומה, ויש בה עד כדי גרימת נזק.
להערכה מודיעינית אמיתית אסור להתפרסם, שכן מטבעה היא אינה מתחשבת בדיפלומטיה או ביחסים עדינים עם האיזור, והיא משקפת את נקודת ההערכה הביטחונית החמורה ביותר. זה תפקידה של הערכה מודיעינית טובה, שרואה דברים בחומרה יתרה. יש הרבה פעמים מרחק בין הערכה מודיעינית לבין מה שרצוי לאמר בפומבי. לדוגמה, כאשר צה”ל העריך לפני כשנתיים שבית המלוכה הירדני נחלש. אמר זאת בתקשורת קצין בכיר, והיחסים בין ישראל לירדן נעכרו, מה גם שההערכה הזו היתה אז מוגזמת לחומרה. כל עוד ההערכה המחמירה נשמרת בצנעה אין היא גורמת נזק, לכל היותר נלקחו בחשבון צעדי ביטחון מוגדלים, ואין בכך שום רע. אך כשהיא מתפרסמת, היא לכשעצמה עלולה לחולל התרחשויות.
הערכה מודיעינית עלולה להבהיל בגלל ההגזמה שבחומרה שבה, ואין זה מעניינו של האזרחי הרגיל להיבהל בעקבות הערכות מודיעין. יש לו הזכות לחיות חיים שקטים ובטוחים ככל האפשר, מבלי שיבהילו ויחרידו אותו כל הזמן עם בשורות איוב, ובמקביל תפקיד השב”כ והמערכת הביטחונית לעשות את עבודתם כדי שבטחון שכזה אכן יושג. חמור מזה, בעצם הפומביות יש משום התנערות מאחריות, כלומר, הינה הזהרנו, ובכך אנו מסירים חלק מן האחריות מעצמנו. גורם שמתייחס במלוא האחריות לעבודתו אינו צריך לחשוף את מרכיבי מלאכתו לעיני כל. תפקידו להביא ביטחון. נקודה.
קיימת בעייה נוספת. האוייב אינו אמור לדעת מה אנו חושבים ויודעים עליו. חלק חשוב ממרכיבי המלחמה היא העמימות, כאשר הצד השני אינו בטוח מה אנו יודעים או חושבים, ולכן הוא לוקח מקדמי זהירות גדולים יותר. נו, אז זה נחסך ממנו עכשיו. הוא יודע כמעט הכל. מה אנו יודעים עליו?
