מאת ד”ר גיא בכור
“אני מעיד באלוהים, רואה הנסתרות, מלך יום הדין; אני יודע את עונשי הגהינום הצפויים לי אם אני משקר; ולהוכחה עדותי אני מעביר מחבת לוהט זה על לשוני – בפעם הראשונה”.
1
בעלות המקרקעין של הבדואים בסיני: השוו זאת לישראל
מאז עבר חצי האי סיני בחזרה למצרים, הוגדרו כל 61,000 הקמ”ר שלו כ”אדמת מדינה” (“מירי”), שאין אפשרות לאדם פרטי כלשהו לרכוש אותם. זו הסיבה מדוע שבטים בדואים רבים אולצו, בעצם, לעבוד בשירותים ובהברחות, מחוסר אפשרות לפתח שטחי אדמה לחקלאות או לתיירות. כך החזיק משטר מובארק את הבדואים, עד לממשלת “האחים המוסלמים” בשנת 2012.
כאשר בעקבות המהומות בקהיר החלו גם הבדואים להרים את ראשם, לשרוף את צינור הגז, ולתקוף בגלוי את הצבא המצרי, נכנעה ממשלת מצרים, והסכימה בפעם הראשונה לבעלות של הבדואים על שטחים. היה זה בסוף שנת 2012, בצו של ראש הממשלה הישאם קנדיל (חוק מספר 14 לשנת 2012).
האם זה מזכיר לכם את ישוב הבדואים בישראל? בכלל לא.
במצרים אין מכירים גם היום בזכויות חכירה או עיבוד או זכויות שימוש כלשהן של הבדואים. מה עושה החוק החדש? הוא יחלק 680,000 דונם (170,000 אקר)
בדרום סיני, בצפון סיני ובאיזורי איסמעיליה ופורט סעיד לבדואים, שיוכיחו שהם מצרים, וששני הוריהם הם מצרים (כדי שפלסטינים לא יזכו בשטחים חס וחלילה, כמה אכזרי). אותם בדואים יצטרכו לעבד את האדמה או לפתח עליה תיירות. זה נשמע הרבה 680,000 דונם, אך מתוך 61 מליון הדונמים של סיני – זהו אחוז אחד.
בישראל טוענים הבדואים, לכאורה, לבעלות, והאחוזים המוקצים להם עצומים בגודלם, לעומת המצב במצרים. עדיין לא מאוחר מידי לגבי ההקצאה הלא פרופורציונאלית בישראל הזעירה בגודלה.
ההוכחה שאין מכירים במצרים בזכויות “שימוש” (“אינתיפאע”) כלשהם: בצו של שר ההגנה המצרי, עבד אלפתאח א-סיסי מחודש דצמבר, ייאסרו מגורים של בדואים במרחק של עד 5 ק”מ מן הגבול עם ישראל, וכן באיזור תעלת סואץ, מחשש לטרור שם. בגבול עם ישראל מדובר ב- 10,000משפחות שיפונו, והדיונים על כך נמשכים. המצרים גם אינם מהססים להרוס מחנות תיירות של הבדואים לאורך חופים, כדי לבנות בתי מלון.
2
מיהם הבדואים בסיני?
ספק גדול אם הבדואים רואים את עצמם כמצרים, שכן אלה הם בני המדבר הגאים במורשת שלהם, ואלה בני עמק הנילוס, והרבה קשר ביניהם אין. אלה נוודים באופיים ואלה צמודים לדלתא אלפי שנים. כך למשל בבחירות האחרונות שהתקיימו לפרלמנט המצרי, הבדואים לא טרחו במיוחד להשתתף, ואם השתתפו הם בחרו נציגים מטעמם. אין להם את המושג של “מדינה” בדואית, אך שלטון על עצמם בעצמם, בהחלט כן. ככל שהצבא המצרי נחלש באחיזתו בסיני, כך עלה חלקם של השבטים, שעכשיו ניתן כבר לשרטט מפה סכמטית שלהם. מגורם בלתי נראה לגורם שולט.
באופן גורף מתגוררים בסיני כ- 600,000 בדואים (בדרום ישראל, לשם השוואה, כמאתים אלף), מחולקים לשנים-עשר שבטים גדולים, ובכל שבט קיימות הסתעפויות משנה. התיחום בין השבטים נשמר גם היום, הוא ברור, אם כי זר לא יבחין בו, אך הבדואים עצמם יודעים טוב מאוד מי שייך לאיזה שבט. ספק אם המצרים מבחינים ביניהם, כפי שגם אנחנו לא הבחנו ביניהם, בשנות השלטון הישראלי בסיני.
שני השבטים הוותיקים ביותר במדבר סיני הם אליגאת (או אליקאת) וסוואחלה, שהגיעו במקור מחצי האי ערב. חלק מבני השטים האלה היגרו מסיני לעומק מצרים (יש כחצי מליון בדואים באיזור קהיר), וחלק היגרו בכלל אל מחוץ למדינה. רבים מבני השבט עובדים כנהגים, בתעשיות מקומיות, כמו גם ב”תעשיית” ההברחות.
בני שבט אוזבליה הגיעו במאה החמישית, והם שוכנים בעיקר באיזורים ההרריים של סיני, ליד מינזר סנטה קטרינה. אחר כך התיישב במקום שבט מוזיינה, העסוק בעיקר בתעשיית התיירות העממית, והחושות באיזורי החוף של דהב ושרם א-שייח. הישראלים הכירו אותם היטב. לפני כשלוש מאות שנים הגיע שבט טראבין לצפון סיני, והוא התרחב גם לדרום ישראל. מדובר בבני שבט אחד, ולכן בני טראבין ממצרים היו יכולים להיכנס בחשאי לישראל, ולהיפך, עד להקמת גדר הגבול האדירה.
שבט בני חסן נמצא גם הוא בצפון סיני, בני שבט קוואלד סעיד שוכן בין ואדי פראן לא-טור בצד המערבי של סיני. כך גם בני שבט חווויתאת, המתרכזים בצד המערבי של סיני, והם בעיקר נהגי מוניות, משאיות ואטובוסים. בני תת-שבט חמאדה קשורים באליגאת, שבט ג’רארז’ה שוכן ליד א-תור, ואנשיו ידועים כסוחרי חול ואבן. שבט
איאיידה נמצא ליד תעלת סואץ, ולשבט טיאחה שטח עצום במרכז חצי האי. השבט הזה משתף פעולה עם הטראבין. סווארקה בצפון סיני, ליד הים, השולטים בקו צינור הגז לישראל ולירדן, עד שזה נעצר.
עוד מעורבים מאוד בהברחות בני שבט רשידה, שהגיע מחצי האי ערב, סעודיה, וחבריו התפזרו לעיראק, לירדן ולסיני. יש להם גם שלוחה בסודאן ליד אריתראה, ולכן נוצר הקשר הראשוני עם האפריקאים המהגרים לישראל. בני רשידה מעורבים גם בהברחות לרצועת עזה, כמו גם בני שבטים אחרים. לשבטים לחיוואת, ואיאיידה יכולה להיות שליטה ביטחונית-טרוריסטית על תעלת סואץ, וזו עמדת כוח שיום אחד עוד עלולה לבוא לידי ביטוי. המצרים טענו שכבר חשפו כוונה לשגר טיל לעבר ספינה בתעלת סואץ, דבר שיכול להיות הרסני לנתיב הסחר העצום.
3
איך קורה ששבטים מהגרים לאיזור חדש?
בדרך כלל הדבר נובע מנקמות דם קולקטיביות, שבועות “קסאמה”, שלאחר רצח (כאשר עשרות נכבדים נשבעים קולקטיבית שלא משבטם בא הרוצח), ואז השבט כולו עובר לאיזור לגמרי אחר. סיני נתפס תמיד כמרוחק מכל ציביליזציה, ולכן שבטים נהגו להגר לשם בשעת צרה, וגם להישאר. האם קווי הגבול בין השבטים משורטטים? לא, אך הם מכירים אותם היטב. ניתן לחצות טריטוריה של שבט אחר, אך נאות המדבר שייכים לשבט ספציפי, כולל מקור המים שלו.
חלק גדול מן הבדואים האלה אינם מיושבים, אין להם בתי קבע, והממשלה המצרית גם לא דורשת זאת מהם, שכן ממילא השליטה בהם חלקית ביותר. אין רישום בעלות על מקרקעין, וזקני השבטים זוכרים מה שייך למי.
4
השפעת גדר הגבול החדשה היא אדירה
הגדר סיימה, למעשה, את הפרק הישראלי של סיני, והקשר בפועל נותק. עד לסיום הגדר התפרנסו השבטים היטב מתעשיית הברחות לרצועת עזה ולישראל, וכאשר הוטל הסגר הישראלי על עזה פרחה תעשיית המנהרות לעזה. (כבר ב- 2007 דרש האתר לסגור את הגבול הפרוץ שלנו עם מצרים). מה הבריחו אלינו? הכל. סמים, למשל מריחואנה, שהבדואים מגדלים בעצמם ליד אל עריש (שכן הרווחים כאן עצומים), סיגריות, זנות בעיקר מאוקראינה, נשק, טרור, ואפריקאים, בעיקר מאריתראה. סכומים ששולמו לבדואים תמורת הברחה את הגבול לישראל: בין 3,000 ועד עשרת אלפים דולר לאדם. תעשיית האריתראים היתה תעשייה של מליונים רבים של דולרים.
אלא שסיום פרויקט הגדר, הכניס את השבטים למצוקה איומה:
הנתיב לישראל, הפרה החולבת, נסגר, וירד מעל הפרק. הגבול בין ישראל למצרים הוא בן 230 ק”מ מכרם שלום ועד אילת-טאבה וזהו איזור שמעולם לא עברה בו גדר, אלא נתיבי הברחה בלבד. כיון שהצבא שולט בתעלת סואץ, הגז לא זורם עוד וישראל התנתקה, ממה יתפרנסו הבדואים? בעיה.
5
איך ניתן להחזיר כ- 70,000 אפריקאים, הנמצאים בישראל? (רובם גרים בתל אביב, לפי דיווחים אחרונים מהכנסת)?
סודאן:
מלחמת האזרחים בין סודאן לדרום סודאן הסתיימה בהסכם שלום מלא וחתום, והחודש אף ביקר נשיא סודאן, עומר חסן אלבשיר, בבירת דרום סודאן, ג’ובה, והתקבל שם בכבוד מלכים. כתוצאה מכך נפתחו השבוע שמונה מעברי גבול בין שתי המדינות הידידות, ועוד מעברים ייפתחו בקרוב. כמו כן הוקם, בערבות הארגון לאחדות אפריקה, ‘מנגנון ביטחון ושלום’ (JPSM), למעבר חופשי של סחורות ואנשים בין שתי המדינות. היחסים הם נורמאליים לגמרי.
מחוז דרפור שבסודאן: גם כאן נחתם הסכם שלום ביולי 2011 (מכונה “הסכם השלום של דוחא“), בין הממשלה בח’רטום לבין ארגון המורדים בני דרפור (אם כי כרגיל יש בו הפרות). לפי הסכם השלום הוקמה קרן פיצויים לקורבנות הסכסוך, נקבע שסגן הנשיא בסודאן יהיה מעכשיו באופן קבוע מדרפור, והמחוז יקבל אוטונומיה מלאה עד למשאל עם, בו יחליט המחוז האם להיהפך למדינה עצמאית.
“הפליטים” כפי שתוארו אצלנו, צריכים ויכולים לחזור לביתם. למה זה לא קורה?
משום שמשרד החוץ הישראלי נמנע מלדווח לבית המשפט את מה שכתבתי כאן, וה”עמותות” לוחצות להשאיר את המסתננים, שכן לדעתן המצב הכלכלי בסודאן גרוע. המצב הכלכלי של כל אזרחי אפריקה גרוע, האם נקבל אותם אצלנו? אגב, המצב הכלכלי בסודאן כבר אינו כה גרוע, אלא משתפר כל הזמן, יחסית למדינות אחרות, בגלל תקבולי הנפט, ההולכים וגדלים.
אנחנו יכולים להצהיר במלוא האחריות: זהו, הגיע הזמן להחזיר את אלפי המסתננים מסודאן, המלחמות שם נגמרו, ואין עוד שום עילה ל’הגנה קולקטיבית’. טיסה ישירה לג’ובה, ומשם – כל אחד לביתו, בצפון ובדרום.
באשר לאריתראה,
מדינה שיש לה יחסים דיפלומטיים מלאים וטובים מאוד עם ישראל: כאן נדרש הסדר יצירתי: כל עשרות אלפי המסתננים יוחזרו לאריתראה בטיסות ישירות, בכפוף להסכם עם ממשלת אריתראה: תוקם עיר חדשה באריתראה, לשם יועברו המסתננים. את העיר הזו תקים ממשלת ישראל יחד עם הממשלה המקומית, והיא תהיה עיר לדוגמה, לחקלאות ולפיתוח איזורי. החוזרים לא ישרתו בצבא האריתראי, ממילא רובם כבר מבוגרים מידי.
הרווחים כתוצאה מן המכירות של העיר החדשה יתחלקו בין אריתראה לבין ישראל, והיא עצמה תשמש מודל לפיתוח ישראלי במדינות אפריקאיות נוספות. כך כל הצדדים יהיו מרוצים.
יש לי יסוד טוב להניח שממשלת אסמרה תסכים להצעה הזו בשמחה, וממשלות ישראל ואריתראה, האו”ם והארגון לאחדות אפריקה ? כל אלה יהיו ערבים לקיום ההסכם התקדימי, בבחינת Win-Win.
אך האם העמותות “לזכויות אדם” יסכימו, שכך יישמט מידן פרי המסתננים העסיסי, שמסבך את ישראל? זו הבעיה.
“אני מעיד באלוהים, היודע את צופן הסודות ואת הנסתר; מלך העולם הזה והעולם הבא; אני יודע את עונשי הגהינום הצפויים לי אם אני משקר, הקשים בעולם הבא מן העונשים הצפויים בעולם הזה; ולהוכחה אני מעביר מחבת לוהט זה על לשוני – בפעם השנייה”.
6
הבדואים מול המצרים:
היחסים טעונים, ואלה בזים לאלה, ורואים בהם נחותים הדדית. למצרים קשה לקבל את הרמת הראש הבדואית הזו, אך אין להם פנאי להתעסק איתה עכשיו. סיני נמצא בעדיפות נמוכה אצל המצרים, אך בגלל הרגישות והנפיצות עם ישראל הם מנסים לנהל את המקום טוב יותר. באופן גורף הבדואים לא מרשים למערכת הביטחון מצרית להתקרב אל קווי ההברחה, אם זה ברפיח או בשייח’ זוויד, בואכה ישראל, והשוטרים או החיילים המצריים משתדלים לא להתעסק עם הבדואים יותר מידי. באוגוסט 2011 ביצעו הבדואים התקפה על משטרת אל-עריש, כנקמה על התעללות העבר של המצרים, ושמונה מן הנלחמים נהרגו.
חלק מהבדואים הגיעו להסכם עם המצרים לשמור על צינור הגז בין מצרים לישראל ולירדן (מופיע במפה) תמורת דמי חסות, אלא שלשלטונות המצריים לא היה כסף, והם איחרו לשלם לבדואים.
כל פיצוץ של צינור הגז משמעו היה אי תשלום דמי החסות של השלטונות לבדואים, לא היה לזה הרבה קשר לישראל. לבסוף נמאס לשלטונות, והם השביתו לגמרי את הצינור. הם דיברו על ישראל, אך התכוונו לבדואים. מדוע היה כל כך קל לפגוע
בצינור הזה? משום שהוא חשוף, על פני הקרקע, לרוב אורכו. אין אפילו צורך לחפור כדי לחשוף אותו, והוא שם. מצמידים מטען חבלה קטן, והפיצוץ הוא אדיר, עם שלהבת אש המזנקת אל השמים.
בשנה האחרונה החליטו השלטונות המצריים לפתוח בדף חדש עם הבדואים. חברים במועצה הצבאית העליונה כינסו את ראשי השבטים באל-עריש, ואלה טענו שהם מקופחים. כתגובה החליט הצבא המצרי על הצעדים הבאים:
1.
להכניס לראשונה בדואים לצבא ולמשטרה (עד היום בדואים לא שירתו בצבא המצרי).
2.
לפתוח משרות ממשלתיות בפני צעירים בדואים,
3.
לסגור תיקי חקירה ותיקים פליליים נגד בדואים בסיני,
4.
לחנוך 15 פרויקטים בסיני, למשל מפעל מלט, תחנות טיהור מים ועוד,
5. לאפשר רכישת נדל”ן, כפי שראינו.
7
תופעת הסלפים
בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה ישנה תופעה פנים-בדואית מתגברת: חזרה בתשובה סלפית של צעירים בדואים, בתיאום עם הסלפים של קהיר, העולים אליהם לסיני.
הבדואים הסלפים בסיני מתלבשים בשחור, והם השתתפו בהתקפה על תחנת משטרת אל-עריש או על שוטרים אחרים. חלק מהם משתייכים למחתרות אסלאמיות מסוכנות, והם אלה שמשגרים רקטות מידי פעם לעבר אילת. גם השלטונות המצריים וגם הבדואים עצמם אינם אוהבים אנשים אלה יותר מידי, שכן הם מסבכים אותם עם גורמי הכוח מחוץ לסיני.
השלטונות המצרים כבר החלו להפעיל מנגנון של מאות מלשינים בקרב השבטים, כדי לאסוף מודיעין. גם הם הופתעו מהרמת הראש של הבדואים הכנועים מן העבר הלא רחוק.
הסלפים הבדואים האלה מסייעים לטרור של חמאס בעזה או משגרים רקטות נגד אילת וישראל לא בגלל שלא שילמו להם, כמו למשל עם צינור הגז, אלא בשל הלהט הדתי האנטי-יהודי שלהם. הם בעייה של כולם: של המצרים, של מנהיגות הבדואים המסורתית, של ישראל ואפילו של חמאס, שלא מעוניין שהם ייכנסו לרצועת עזה, ויסיתו את אנשיו נגדו.
כאשר תוקפים את אילת נדמה לנו שהסיבה היא ישראל, אך ברוב במקרים, אם לא בכולם, זו דרכם של גורמי טרור, שחלקם פלסטינים וחלקם בדואים, ללחוץ על המצרים. הלחץ היעיל ביותר והרגיש ביותר הוא לעשות זאת דרך ישראל. הצדדים הערביים התרגלו לדבר בינם לבין עצמם, באמצעות ישראל, ונתקלנו בתופעה הזו גם במקומות אחרים.
תופעת הסלפים גם פותחת לבדואים מרחבים עצומים חדשים של ייחוס: ממאלי ועד סיני, מאלג’יריה דרך טוניס ועד למרוקו. המרכיב הדתי ניצח את זה הלאומי, ואפילו את העדתי.
8
הבדואים מול הפלסטינים
אחד הפרדוקסים המעידים על כמה מלאכותית תופעת “העם הפלסטיני” קשורה בבדואים. בירדן אותם שבטים בדואים הם האויבים הגדולים ביותר של הפלסטינים, ואם יתפתח שם עימות, הקטל יהיה נורא, כמו בסוריה. בסיני הבדואים מובדלים לגמרי מן הפלסטינים, ולעיתים הם משתפים פעולה. אך רק בישראל טוענים ארגונים ערביים אצלנו ש”הבדואים הם פלסטינים”.
9
החוק המינהגי (עורף)
כאשר החוק המצרי לא תופס עוד בסיני, והחוק האסלאמי נתפס כראוי אך תיאורטי במידת מה, מה שמחזיק בכל זאת את המערכת השבטית הזו הם חוקי המנהג הבדואי, ה”עורף, (urf)”. ראשי השבטים מתכנסים מידי פעם כדי לקבל החלטות,
אותן יש חובה לכבד, אחרת מי שאינו מבצע יכול להיות נפגע על ידי בני הקולקטיב השבטי המחייב. השופט הוא מעין-בורר, שסמכותו מוכרת על-ידי הכל, ומחייבת. ניקמות דם, כבוד המשפחה, אלימות, ופשעים, השופטים מעדיפים פיצוי כספי (שגובהו נקבע בידי משפחת הנפגע), כפי שנראה בקטע הסרט הזה (מתוך הסרט הישראלי המצויין “עג’מי”, 2009), שנעשה על המשפט הבדואי העורפי בשבט טראבין בנגב. אין זה שונה אצל אחיהם, בני אותו שבט, ובני שבטים אחרים, בסיני:
מה שרואים כאן זו עטווה, כלומר סוג של הפסקת אש זמנית, תמורת תשלום, כבקשת פיוס.
10
אחד המבחנים של השייח’ים הזקנים בסיני לאמירת אמת, והנהוג גם אצל השבטים בנגב, הוא מבחן הבישעה (بشعة), דהיינו, ליקוק של מחבת ברזל, שלובן על גחלים לוהטות.
“אני נשבע באלוהים, הרואה כל, וצפונות העולם בידיו; אני יודע את עונשי הגהינום הצפויים לי אם אני משקר, הקשים בעולם הבא מכל עונשי העולם הזה; ולהוכחה מעביר מחבת לוהט זה על לשוני – בפעם השלישית והאחרונה”.
אם הלשון של המלקק לא נפגעת, הרי שהוא אמר את האמת, אך אם הלשון שלו נשרפת, הרי שמדובר במי שאמר דבר שקר. המחבת האדומה מרוב שהיא לוהטת, מושמת על הלשון שלוש פעמים. אם האדם אינו זועק מכאבים, והלשון נשארת במצב רגיל, הרי שהאדם שגם נשבע, אמר את האמת.
המבחן הזה מקובל מאוד בסיני, במחלוקות שאינן מגיעות כלל למערכת בתי המשפט של מצרים, שבה אין לבדואים אמון. בפוליגרף השבטי הזה דווקא יש להם אמונה רבה.
ניתן לקרוא מחקר מפורט על תופעת השבועה האסלאמית והערבית-מצרית,
עדות השקר, וגם ליקוק המחבת הלוהט, בספרי האחרון:
G. Bechor, God in the Courtroom: The Transformation of Courtroom ath and Perjury between Islamic and Franco-Egyptian Law, Brill, Leiden
and Boston, 2012.
“הריני להצהיר שלשונו של אדם זה עברה שלוש פעמים את מבחן הבישעה, כאשר אני עצמי בדקתי, שאין היא אדומה או נפוחה, וזאת בנוסף לעדותו בשם אללה, יתברך. ולכן אני מכריז עליו ? שהוא לא שיקר”.
“עכשיו יואיל הצד השני למשפט קדוש זה, וישים את המחבת הלוהט על לשונו”.
