מצרים שוב בוערת. ובכן, כנראה שהאסלאם הוא לא הפתרון

[face-book-like]
מאת ד”ר גיא בכור

האם מה שתואר כמהפיכה ל”חופש” במצרים, אבל לא רק בה, הופך כבר למהפיכת הרעבים? האם האסלאם הפוליטי שנתפס כפתרון הופך כבר לבעיה? האם מצרים שוב נופלת קורבן לטרגדיה של עצמה, כמדינה שאי אפשר להאכיל אותה עוד?

מצרים היא יבואנית החיטה הגדולה בעולם, והגידול העצום באוכלוסיה שלה (היא מתקרבת ל- 90 מליון תושבים), הוא אחת הסיבות לעליית מחירי החיטה בעולם. מצרים מייבאת יותר מחצי מכמות הצריכה השנתית שלה, 20.7 מליון טון חיטה בשנה, ומחירי החיטה בעולם רק הולכים ומאמירים, בשל שורה ארוכה של סיבות. כיוון שהיא מסבסדת את הלחם באופן גבוה מאוד (כיכר לחם עולה 5 גרוש מצרי, בערך ארבע אגורות), נטל הלחם על התקציב הלאומי הופך כבד מידי. שני הפרמטרים – נסיקת מחירי החיטה בעולם והעלייה במספר התושבים (בתוך 5 שנים הם יהיו כבר 100 מליון איש) הופכים את הכלכלה במצרים לסיוט מתמשך. ובכן, מהפיכת הרעבים כבר כאן.

2500-1500 לפני הספירה

מצרים תמיד התנהלה על פי כיכר הלחם שלה. כבר בשנים האלה הציביליזציה המצרית הקדומה ידעה לכונן משטר קפדני של זריעה וקציר הנשען על ההצפות השנתיות של הנילוס. רשת תעלות ניקזה את ההצפות, והעבירה אות המים לכל רחבי הדלתא. הרשת הזאת, לא להאמין, עודנה מתפקדת במצרים גם היום, אם כי הצפות כבר אין מאז הקמת סכר אסואן.

מאז הקמת תנועת “האחים המוסלמים” בשנת 1928 על ידי חסן אלבנא הושמעה שם הסיסמה האטרקטיבית “האסלאם הוא הפתרון” (“אלאסלאם הוו אלחאל”), עד שזו הפכה להבטחה מטפיזית, כמעט משיחית, שכאשר ישלטו האסלאמיסטים, יגיע האושר המוחלט לכל בית; יגיעו הרווחה, השגשוג וההצלחה. ברור שכאשר התמזגה השנה “הדמוקרטיה” עם ההבטחה הקוסמית הזו, אי אפשר היה לעצור את האסלאם הפוליטי של האחים המוסלמים או הסלפים, וכי למה שאדם יעצור את ההצלחה הכבירה הממתינה לו מעבר לפינה?

עוד מעט שנתיים מאז ההתקוממות של האביב הערבי, ותמונת המצב כבר קשה ומדכדכת, במיוחד למי שציפה שהאושר המוחלט כבר מגיע. מצרים היא מדינה החיה על התיירות, אך אין עוד הרבה תיירות (אחד מבכירי הסלפים קורא עכשיו לפוצץ את הפירמידות, הספינקס ופסלי הפרעונים, בשל היותם “אליליים” ו”כופרים”), וזה אומר מליוני מובטלים חדשים, רמת חיים, שנפלה קשות מאז הלך מובארק, הרבה פחות כסף לאזרחים ולמדינה, השכבה העשירה של כמה מאות אלפים כבר היגרה מן המדינה לתמיד, הבורסה המצרית נופלת, והמדינה מתקשה לסבסד את מוצרי היסוד. בלחם עדיין לא נוגעים, אך בקרוב גם את הסובסידיה הזו יצטרכו לשנות.

ואיפה באמת הפתרון של האסלאם? ההפגנות שפנו בעבר נגד השליטים הלאומיים כבר פונות במדינות “האביב” נגד השליטים החדשים, שהכזיבו כל כך מהר: בתוניסיה, במרוקו, במצרים ובתימן. בתימן ובמצרים מליונים כבר רעבים. הסיסמה התגלתה כהבטחה חלולה, אך התודעה הזו רק זורעת עוד יותר אימה: אם גם האסלאם הוא לא הפתרון, אז מה נשאר? עכשיו אנחנו מבינים שרבים שמרו את האסלאמיזם כסוג של משענת שתמיד קיימת, פוליסת ביטוח נפשית, עם כל היותה חמקמקה, ועכשיו גם זו נעלמה; ומכאן הצניחה הפסיכולוגית אל תהומות האכזבה.

המשמעות: מצרים תלויה היום במערב ובכספי העולם באופן מוחלט. היא אינה איראן העשירה בנפט, והתלות שלה בכלכלה העולמית מוחלטת. זה אומר שברמה הפוליטית היא אינה יכולה להיגרר להרפתקאות, ותעיד על כך “המתינות” שהפגין מוחמד מורסי בנושא עזה, כאילו שהיתה לו ברירה אחרת.

הסחר הרומאי של זיתים, שמן זיתים, יין וחיטה, לראשונה בתולדות האנושות בסדר גודל כזה, הופך לעסק חשוב. היכולת לשנע חיטה ממקום למקום מאפשרת התיישבות באיזורים חדשים, אורבניזציה וחיים.

הטופוגרפיה המצרית חייבה תמיד שיתוף פעולה, בלי זה המצרים היו מתים. אם לא היו מתעלים פעמיים בשנה את מי השיטפונות למערכת תעלות ההשקייה שלהם, כל הכפר כאיש אחד, הם היו מתים ברעב. הדבר חִייב חברה סולידרית באופן קיומי, בשונה מכל חברה מזרח תיכונית אחרת. הנשיא אנואר סאדאת פתח את ספר הזכרונות שלו בסיפורי הכפר שלו בדלתא, מית אבו אלקום, כיצד חווה את ההיחלצות המשותפת יחד בתקופת השטפונות, כאשר כל פלאח נטל את הכלים שלו, ויחד עמדו מול המים, המבקרים לזמן קצר.

“האביב הערבי” הביא להתפרקות כל סממן של סימפטיה הדדית או סולידריות; זה מוזר משום שהסיסמאות הנבובות שלו היו בדיוק של סולידריות וצדק. הקופטים התפצלו (כעשרה אחוזים), הסלפים הלכו לדרכם, האחים המוסלמים, והגורמים הלאומיים, שגם הם מסוכסכים זה עם זה. מצרים איבדה את היכולת לעבוד ביחד, בניגוד גמור לאופי הקולקטיבי שלה. בלי זה – העגלה הזו לא תצא מן התהום אליה נפלה; וההיפך, הקיטוב החברתי, השנאה ברחוב, האלימות כלי האחר, רק הולכים וגוברים.

על כעכי החיים והמוות, ועתידו הקודר של המזרח התיכון
 
הדוד מתוואלי הזקו כבר עייף

ימי הבינים 1050-1300

השימוש במחרשה כבדה, שנמשכה בתחילה בידי שוורים ואחר כך סוסים, שינה את צורת השדות, נתן יותר יבול והשביח את האופן בו העולם של אז הצליח להזין את עצמו.

מצרים מכנה את עצמה תמיד “מדינת המוסדות” (“דאולת אלמואסאסאת”), והיא אכן היתה ועודנה כזו, כמי שראשית המשפט המודרני-מערבי שלה מתחילה בשנת 1876, עם בתי המשפט המעורבים (Mixed Courts) בסגנון מערבי, מערכת בתי משפט אדירה, וכן בית משפט חוקתי עליון, כל ילד מצרי לומד בגאווה את ההתפתחות המשפטית של ארצו, כמי שהובילה את העולם הערבי כולו (עבד אלרזאק אלסנהורי (1895-1971) המצרי הינו אבי שיטת המשפט האזרחית בעולם הערבי כולו), וכל ילד לומד על “טבח השיפוט” (1968-1969), כאשר גמאל עבד אלנאצר נלחם במערכת השופטים במצרים ובעצמאותה. והנה מורסי מבצע אפילו גרוע יותר! במילים אחרות מורסי נגע בעצבים החשופים ביותר בהיסטוריה המודרנית של מצרים, ומכאן הזעם הגדול, במיוחד שהמצרים חשים שהפילו דיקטאטור, רק כדי להעלות דיקטאטור נוקשה ממנו. לפחות היתה מצרים עולה על דרך של שגשוג כלכלי, אך גם זה צונח. התחושה היא קשה, כאילו מורסי גנב את ההיסטוריה של מצרים.

מורסי יוצא נגד אחד הגורמים המכוננים של הזיכרון הקולקטיבי המצרי. לא רק זאת, הוא גם רוצה חוקה דתית, בעוד שכל החוקות של מצרים, כולן, היו תמיד אזרחיות, ובחלקן אפילו ליברליות. מורסי יוצא נגד מצרים.

1492

גילוי “העולם החדש” בידי קולומבוס עורר את החקלאות העולמית, שכן שם החלו הספרדים ואחרים לגדל יבולים מכל הסוגים, דבר שהצריך כמובן ידיים עובדות רבות, ולכן התעצמה תופעת העבדות.

עבדים, זו היתה התחושה במצרים של חוסני מובארק, ועבדים זו התחושה במצרים של מוחמד מורסי, ועכשיו מבינים המפגינים שפתחו את “האביב”, בעיקר גורמים לאומיים, כמה נאיבים היו. הם חשבו שאם יילחמו ביחד עם האסלאמיסטים יקימו משטר אזרחי. גם האסלאמיסטים מבינים עד כמה נהגו בטיפשות, כאשר חשבו שיכפו מדינת הלכה על מצרים, שאין זה תואם את האופי הטולרנטי בסך-הכל שלה. עכשיו כולם מבינים. גם הצבא מבין שמשטר הבנוי על הצבא לא יוכל להתקיים עוד. כך אנחנו מקבלים משולש שבקצה האחד שלו משטר צבאי, בשני מדינה דתית ובשלישי מדינה אזרחית, וכל קודקוד כזה מונע את התגשמות רצונו של האחר. כל אחד בטוח שהפתרון שלו הוא הפתרון הנכון, אך האחרים ימנעו ממנו להשיג את מבוקשו. התוצאה היא נוראה: סיכול הדדי והמשך העבדות הקולקטיבית; עבדים הפעם לאילוזיות של עצמם.

סוף המאה ה- 18

המצאת להב המחרשה היצוק מברזל שיפרה מאוד את יעילות החרישה הן בעולם החדש והישן, והביאה לגידול ביבולי החיטה. משמעות ההמצאה הזו היתה יותר פרוספריטי בעולם.

בציור כאן אני מציג לכם את המצאת הממציא הסקוטי ג’יימס סמול, ששינתה את עולם החקלאות: מחרשה לסוס אחד (כבר יעילות), הלהבים עכשיו עשויים ברזל, ומעוצבים מחדש אנכית ואופקית, תוך הפיכת הרגבים הצידה ויצירת תיעול עמוק ורחב יותר לזריעה. יש לי מחרשה אותנטית דומה, אך היא כבר מתכתית כולה, ומשמשת לתצוגה.

תמיד היתה חשדנות כלפי “האחים המוסלמים”. החשאיות שלהם, העובדה שהם נשבעים בסתר, הריטואלים הסגורים שלהם, כל אלה נתפסו על ידי רבים במצרים כאיזו מזימה נסתרת שיש להיזהר ממנה. המנהיגות של התנועה הזו זקנה, משרדיה מיושנים והבטחותיה פומפוזיות. ביומיים האחרונים נשרפים משרדים של התנועה הזו בערים רבות במצרים; באים איתם חשבון גם בגלל הפחד מהם וגם בגלל הכעס. גם היום החשדנות כלפיהם לא התפוגגה והנשיא שבא מקרבם, מוחמד מורסי, נכנס לאותה מסגרת של חשדנות בסיסית; כאילו הוא מייצג איזו מזימה אפילה שעדיין לא עמדו על טיבה; לקחת את מצרים לכיוונים אינטרסנטיים צרים. ומצרים, מלכת הקונספירציות והמזימות הנבובות חייה את השמועות על “האחים”.

מורסי עצמו הינו נשיא חיוור, למעשה פקיד, חסר ניסיון, חסר כריזמה, הנתפס כמונע בידי “האחים” מונעי הקונספירציה, ובהתאם לכך היחס אליו. אין הערצה כלפיו, אין ציפיות, ומצרים הרי מחפשת “זעים”, איזה מנהיג גדול מהחיים.

ובאין “זעים” או איזו התפרצות “מהפכנית” חדשה, בורחים אל האשלייה, אל האילוזיה אל השקר. ואין דבר גרוע מכך. אז האם הסלפים יפוצצו את הפירמידות? במסגרת זו נתפסות האילוזיות של הנשיא מורסי “להחזיר למצרים את גדולתה הטבעית”. על מה אתה מדבר? אין לכם מה לאכול (המוזיקה: מתוך Buddha Bar)



אמצע המאה ה- 19

המצאת הקוצר המיכני. עדיין נגרר על ידי סוס, אך הקוצר המיכני הינו השלב הראשון במיכון גידול החיטה. היתרונות החשובים: חיסכון בכוח אדם ובזמן.

הצבא המצרי הוא עדיין גורם הכוח הראשי במדינה, אם כי מסיבות של נוחות לעצמו הוא זז מעט אחורה. האחים ומורסי כרתו ברית של אינטרסים עם הצבא: אנחנו לא ניגע בהטבות היתר שלך (לצבא מפעלים שבהם משרתים חיילים ללא תשלום, והצבא פטור ממיסים על מפעליו), ואתם בצבא לא תתערבו יותר מידי בשלטון. אלא שאם מצרים נשמטת שוב למערבולת, הצבא יצטרך להתערב. אין זה עוד הפיקוד הזקן של טנטאווי שהודח, אלא קצינים צעירים יותר, שעשויים להתערב, ולהמליך את עצמם כשליטי המדינה. אלא שגם הפתרון הזה לא יעבוד, שכן הוא יאחד מייד מחדש את הלאומיים עם האסלאמיסטים. הצבא לכן נוטה להמתין, אם כי העוצמה שלו קיימת.

בכלל מצרים סובלת מפרדוקס הכוח העודף: כל מי שמתקדם ומחזק את כוחו – נחלש אוטומטית; ומי שזז אחורה – מתחזק. אך זהו פרדוקס משתק ומתעתע, שמושך את המדינה אל אסון לאומי וכלכלי.

לפני שתמשיכו בקריאת המאמר: האם תמליצו על המאמר, ועל מועדון קוראי ג’יפלאנט, על-גבי הפרופילים שלכם בפייסבוק? למי שהמילה “אהבתי” או “like” מודגשת אצלו, מוזמן ללחוץ עליה, ולהצטרף בכך אל המועדון הפייסבוקי המרשים הזה.

ראשית המאה ה- 20

המצאת הטרקטור, המונע באמצעות מנוע בעירה פנימית, סימנה את סיום החקלאות הנגררת בידי סוס. בזמן מלחמת העולם הראשונה הטרקטורים הפכו כבר לכלי עבודה מרכזי אצל החקלאים בארצות הברית.

האם בסופו של התהליך גם מצרים (כמו סוריה) תתחלק לישויות חדשות? סיני תישלט בידי הבדואים, איזור אלכסנדריה בידי הקופטים, קהיר בידי האחים המוסלמים, והדרום בידי הסלפים? כאשר הועלו השערות ראשוניות כאלה במצרים היא נחרדה, ומנהיגות הקופטים מיהרה להתנער מדרישות קופטיות שהועלו בעיקר מחוץ למצרים, על עצמאות קופטית. כרגע החלוקה הזו לא נראית סבירה, אך אם העניינים ימשיכו להידרדר, המדינה הזו עוד עלולה להגיע למחוזות, תרתי משמע, אפלים.

משנות השבעים של המאה העשרים

מבחני קיימות. בתגובה לשימוש הגובר בכימיקלים להגברת הפריון ובנזקים לסביבה התחזקה מאוד המגמה הירוקה של החקלאות. פחות כימיקלים, פחות דשנים ועומס על הקרקע, אך במחיר גבוה יותר ובפחות תפוקה. המשמעות בחקלאות שנבחנת על פי מבחני קיימות (Sustainability) היא מחירים גבוהים יותר. זהו, בין הייתר, אחד האסונות של מצרים. השלב האחרון הזה נוגד את כל שלבי הפיתוח והגברת התפוקה הקודמים.

עכשיו אנחנו מבינים עד כמה שולי הסכסוך שלנו לעומת הזעזועים הציביליזציוניים האלה, במדינה של כ- 90 מליון אזרחים. עד כמה נופח עניינם של אלה שכונו “פלסטינים”, בעיקר כדי להפנות את תשומת הלב החוצה, כלפי ישראל. וכמה רצוי שנתרחק ככל האפשר מן הדמונים האמיתיים של המזרח התיכון.

ההחלטה של הממשלה לעצור את המבצע בעזה היתה נבונה, שכן השקט מעזה צפוי להימשך לתקופה ארוכה-יחסית (שזה בעצם מה שרצינו), בעוד שלנו אין שום עניין להיכנס לתסבוכת מהפיכת הרעבים של ארץ הנילוס.

מצרים עצמה כבר נשאבת, כמעט נגררת, לקחת אחריות על עזה, ומבחינתנו זה טוב מאוד. מורסי טיפל בעזה, אבל הוא חושב מצרים.

מצרים, שהיא סיפור של אכזבה בלתי נגמרת שהבסיס שלו הוא אחד: כולם אשמים, חוץ מהמצרים עצמם.

האימפריאליזם איכזב אז פנו לעצמאות; המלוכה הכזיבה את המצרים ולכן פנו אל הרפובליקה. המלחמה עם ישראל הכזיבה ולכן פנו אל השלום; גם השלום הכזיב; הסובייטים הכזיבו ולכן פנו אל האמריקנים, אך גם הם אכזבו. בתחילה פנו המצרים אל הערבים אחר כך נגד הערבים, פאן-ערביות ואחר כך נגד הפאן-ערביות, פנו אל הלאומיות ואחר כך נגד הלאומיות; נגד האסלאמיים ואחר כך איתם; אך כמו תמיד, גם פה התוצאה היא מרירות ואומללות.

ציפיה ואכזבה; ציפיה ואכזבה. זה הסיפור המצרי.

ביום בו יבינו המצרים כעניין של תודעה (דווקא האינטלקטואלים המצרים פיתחו את רעיון “התודעה” “ווָעי”, אך הפוך, תודעה שהמצרים הם תמיד קורבן של אחרים) שדווקא לא האחרים הם הבעיה אלא המצרים עצמם, בחיפוש הבלתי נגמר אחר אשמים, ביום הזה תבוא “הישועה” המיוחלת. היום בו הם יאכלו את הלחם של עצמם; את הלחם שהם ייצרו. הלחם הוא הבעיה, אך הוא גם הפתרון.

אך היום הזה נראה רחוק מתמיד, מה גם שהציפיה לאיזו “ישועה” בפתח, היא תמיד מחשבה מאוד מצרית.