מאת ד”ר גיא בכור
כאשר הוקם מיסדר הטמפלרים בשנת 1119 המטרה שלו היתה קודם כל להגן על עולי הרגל הנוצרים בארץ הקודש. המיסדר הורכב ממאות חיילים ואבירים, והם נקראו טמפלרים על שם ה”טמפל”, היכל שלמה, אותו זיהו עם מסגד אלאקצא, כשריד של המקדש. את מסגד כיפת הסלע הקרוב הפכו לכנסיה (Templum Domini). אלא שעיקר הכוח של מסדר הטמפלרים היה דווקא כספי. כיוון שהצליינים הנוצרים היו נבזזים ונשדדים בדרכים החשופות של ארץ הקודש, היו עולי הרגל מפקידים את כספם בתחנת שמירה של הטמפלרים, והיו מקבלים אותו בחזרה, בנקודה המשמר הבאה של הטמפלרים. כך היו מפקידים למעשה את כספם בידיים בטוחות, נוסעים חופשיים ממזומנים בדרכים, ומקבלים את הכסף בחזרה באחת התחנות הבאות, פחות העמלה.
כתוצאה מן הפעולה הזו, ומתרומות רבות, התעשר המסדר מאוד, עד שהפך לכוח בעל עוצמה פוליטית משל עצמו, ולמקור דאגה למלכים ולשליטים הלאומיים-חילוניים של מערב אירופה. אבירי מסדר שלמה ניהלו את ממלכתם בשורה ארוכה של מדינות אירופאיות, כמו צרפת, פורטוגל, סקוטלנד, ספרד ועוד, תוך התעלמות וחתירה תחת השלטונות הריבוניים, כשראו עצמם כפופים רק לאפיפיור עצמו, הסמכות הדתית העליונה. הם היו כוח דתי שחתר תחת הלאומיות, החילוניות והשלטון. המצב הזה לא יכול היה להימשך לנצח, וההתנגשות הגיעה.
ביום ששי, 13 באוקטובר 1307 הקיף הצבא הצרפתי בבת אחת את כל מפקדות הטמפלרים במדינה, ואסר את בני המסדר, שכמעט כולם הוצאו להורג בשריפה. מכאן האמונה הנוצרית שיום ששי הנופל על 13 בחודש, מביא מזל רע. כתוצאה מן התקיפה המקיפה השתלט מלך צרפת, פיליפ “היפה”, על אוצרות הטמפלרים לתועלתו, אם כי חלק גדול מן האוצר נעלם, דבר שהביא לספקולציות (ולסרטי קולנוע) רבות, עד היום.
הדת ושומריה, לפחות בעיני עצמם, התעמתו עם הלאומיות המתגבשת, תקפו מוסכמות, ושילמו בשל תבוסתם מחיר אכזרי.
הלאומיות הפלסטינית התעצבה על התפיסה של ה”צומוד“, דהיינו שאין לברוח מפלסטין, כפי שקרה בשנת 1948 ושוב בשנת 1967, עם שתי מלחמות תבוסה לערבים. אחר כך הפך הצומוד, דהיינו ההיאחזות בקרקע ל”מוקאומה”, למאבק עממי, ל”אינתיפאדה” ולסוגים נוספים של מה שאפשר לראות כבניית תפיסת ריבונות על הקרקע. זו הגישה הלאומית הפלסטינית המוצהרת.
והנה, בשנות התשעים התפרסמה בנושא “פתווא”, כלומר פסק הלכה מוסמך, מפיו של אחד מגדולי פוסקי ההלכות המוסלמים-סונים-חנפים, האימאם העלאמה מוחמד נאסר אלאלבאני, כלומר “האלבני”, שכן
מוצאו מאלבניה.
האימאם אלאלבאני נולד בשנת 1914 ומת בשנת 1999. בגיל צעיר עזב את אלבניה והשתקע בדמשק, אחר כך עבר לביירות, למיפרץ הפרסי, ולבסוף השתקע ומת ברבת עמון, הבירה הירדנית, שם הוא גם קבור.
האימאם פירסם רשימה מפוארת של ספרים, ופסקי ההלכות שלו מוחזקים כמקודשים ומחייבים, וללא ספק הוא אחד הגדולים בפוסקים האסלאמיים בעת החדשה, והוא נטה לכיוון הסלפי.
באחת הפתוות שלו נשאל אלאלבאני על אודות מוסלמים, המתגוררים בארץ, שבה אין הם חופשיים לקיים את מינהגיהם הדתיים. השייח’ הדהים את העולם האסלאמי, עד היום, כאשר קבע שעל אותם מוסלמים לעזוב את הארץ, ולעבור לארץ אחרת, וזאת על סמך הפסוק הקוראני, שבו מייעצים המלאכים ל”מדוכאים עלי אדמות” ? “האין ארץ אללה רחבה כך שתוכלו להגר בתוכה”.
وملخص هذه المسألة أن الشيخ رحمه الله سئل عن أناس يعيشون في بلادٍ لا يستطيعون إظهار شعائر دينهم فيها، فقال لهم الشيخ بوجوب الهجرة إلى بلاد يستطيعون فيها ذلك.
ولما سئل الشيخ: هل هذا ينطبق على فلسطين؟ قال: على كل بلاد الدنيا، ما الفرق بين فلسطين وغيرها؟! كما أن مكة أعظم عند الله من فلسطين، ومع هذا هاجر منها المسلمون وعلى رأسهم نبينا محمد صلى الله عليه وسلم، ومن الصحابة من هاجر إلى الحبشة وهي بلاد كفر، لما لم يكن يستطيع إظهار دينه.
נשאל השייח אלאלבאני: האם זה צריך להיות מיושם גם בפלסטין, והוא ענה: “על כל ארצות העולם, מה ההבדל בין פלסטין לארצות אחרות? הרי מכה גדולה וחשובה אצל אללה מפלסטין, ועם זאת המוסלמים היגרו ממנה ובראשם נביאנו מוחמד, והיו בין בני לווייתו שהיגרו לחבש, והיא ארץ של כופרים. (הכלל הזה נכון) למי שאינו יכול לקיים את דת האסלאם שלו באופן חופשי”.
السائل: اهل الضفه الغربيه, هل يجوز ان يخرجوا ويهاجروا الى بلد ثانيه؟
الجواب: يجب ان يخرجوا…..يا اخي, يجب ان يخرجوا من الارض التي لم يتمكنوا من طرد الكافر منها الى ارض يتمكنون فيها من القيام بشعائرهم الاسلاميه.
הפתווא הזו (فتوى الهجرة من فلسطين) מופיעה בשורה של כתבים רשמיים של השייח, לעיתים בנוסחים נוספים.
נשאל עוד האימאם, בצורה מפורשת: האם תושבי הגדה המערבית צריכים לצאת ולהגר אל ארץ אחרת?
ענה השייח: “צריכים לצאת… יא אחי, יש לצאת מן הארץ שאין (המוסלמים) מסוגלים לגרש ממנה את הכופר, אל ארץ שם יוכלו לקיים את מינהגיהם האסלאמיים”.
רק בשנות האלפיים, כ- 700 שנים אחרי חיסול המסדר בצרפת, ורק בעקבות גילוי במרתפי הואתיקאן של הפרוטוקולים מן המשפט המבויים שנערך להם, הודיעה הכנסיה הקתולית שהמשפט שנערך לטמפלרים היה בלתי צודק, וכי מי שדחף לחורבן המסדר – היה המלך הצרפתי פיליפ.
🟧 על צייד הצבאים שהסתלק, וכיצד היינו מעורבים בסיום פיגועי ההתאבדות הפלסטיניים
לאחר שפורסמה היכתה הפתווא של האלבני את העולם הערבי בתדהמה, שכן המשמעות ברורה, מה גם שאי אפשר לצאת נגד פוסק כה חשוב. אך ההקשר הפלסטיני והערבי היה באותה תקופה של שנות התשעים לאומי, ופתוות שכאלה לא חרצו גורלות. אלא שעכשיו, כאשר המזרח התיכון מתאסלם במהירות, הפתוות תופסות מקום אסטרטגי חדש ומחייב, בעיצוב הפוליטיקה ודעת הקהל. והנה, הפתווא של אלאלבאני על “הצורך של בני פלסטין להגר” עולה בתקשורת הערבית שוב ושוב, למשל על רקע ביקורי המופתי של מצרים, עלי גומעה, במקומות הקדושים בירושלים לאסלאם ולנצרות, או של בכירים אסלאמיים אחרים.
הדברים באים על רקע גל של הגירה פלסטינית שכבר מתרחש בשטח, לפי נתונים פלסטיניים, בינלאומיים וישראליים יש הגירה של כ- 15 אלף צעירים פלסטינים בשנה החוצה. זה לא שפלסטינים יהגרו בעקבות הפתווא, אך למי שצריך צידוק הילכתי, היא בהחלט יכולה לשמש לו ככזה.
היו עיתונאים ומלומדים דתיים שמיהרו לקבוע שהפתווא הזו מזוייפת, והנה, דווקא פוסק ההלכות הנודע יוסוף קרדאווי, שמתנגד לה מאוד, אישר לאחרונה את האותנטיות שלה.
“בנושא פלסטין יש דעות חריגות, כמו למשל דברי השייח אלאלבאני, בצורך בהגירת תושבי פלסטין מאדמותיהם”, הסביר קרדאווי, “והיציאה שלהם אל העולם בשל אי-הצדק המוטל עליהם בידי יהודים. הפתווא הזו נשענת על עצת המלאכים ‘האין ארץ אללה רחבה, כך שתוכלו להגר בתוכה’, וזו דעה חריגה, שאין להטילה על תושבי פלסטין, שכן הארץ היא ארצם מאז ומתמיד. היהודים רק השתלטו עליה ולכן יש להישאר בארץ ואין לצאת ממנה לעולם. אני סבור שפסקי הלכה כאלה נובעים מאי הבנת המציאות”. הוא עצמו מתנגד מאוד לביקורי מוסלמים לא-פלסטינים בירושלים, והוא רואה בכך “נורמליזציה חמורה”, האסורה דתית.
אלא שמבחינה לוגית לוקה עמדתו של קרדאווי בסתירה פנימית: אם הוא מבקש להשאיר את המוסלמים הפלסטינים בגדה המערבית ובירושלים כדי לחזק את אחיזת המוסלמים בשטח, מדוע אם כן הוא אוסר את ביקורי ייתר המוסלמים שם?
עד כאן קרדאווי המתנגד, שרק מאשר שהפתווא הזו תפסה, ואכן האינטרנט הערבי מלא התייחסויות אל הפתווא, שמעבירה את השיח בנוגע לפלסטינים לפרמטרים דתיים. אי אפשר להתעלם מן הפתווא ואי אפשר לומר שאין היא נכונה.
הנה לנו מיקרה של דת, החותרת שוב תחת עצם הלאומיות הערבית, המובנת לכאורה מאליה. אצל אלאלבאני הלאומיות הפלסטינית אינה מוכרת או רלבנטית כלל, רק קיום המצוות הדתיות של המוסלמים. אין אצלו פלסטינים, יש מוסלמים. מבחינתו כל התפיסה של לאומיות ערבית זו המצאה מערבית כפויה, חילונית מקוממת, שאין לה משקל כלל, ולכן דינה לסגת, וזה כבר מוכר לנו במאמר הזה, כמו אצל הטמפלרים שחתרו גם הם תחת הלאומיות.
אלא שהטמפלרים הפסידו במערכה ההיא, וכך היה המצב גם עם האסלאם הפוליטי במאה השנים האחרונות, אך עכשיו נראה שהמטוטלת נעה לכיוון ההפוך בעולם הערבי. ממזרח תיכון של חוקים אנו עוברים למזרח תיכון של פתוות, ומראשי מיפלגות – לפוסקי הלכות.
הפתווא של האלבני מקבלת עכשיו משנה תוקף, למי שרואה את עצמו כמוסלמי דתי, והיא תישאר עוד שנים רבות בשיח הדתי-הלאומי במרחב הערבי סביבנו. אפשר לתקוף אותה, אפשר לציית לה, אך בכל מקרה אי אפשר להתעלם ממנה. היא תישאר נוכחת, כשסביבה הילת מי שפרסם אותה, כערובה לאותנטיות ואכיפה.