מאת ד”ר גיא בכור
ניקולאי השני, הצאר הרוסי הגדול, זה ששלט “בחסד האל” (Gratia Dei) אהב את ההמצאה החדשה של אז, להצטלם. הוא ורעייתו, הקיסרית אלכסנדרה, על חמשת ילדיהם – אולגה, טטיאנה, מריה, אנסטסיה ואלכסיי, הופיעו על אלפי תמונות. המצאת הראינוע אפשרה להם להופיע על הבד בבתי הקולנוע, וכך העלו את הפופולאריות שלהם.
אלא שמהפיכת פברואר 1917, שלוותה בהפגנות אלימות של מאות אלפים ובשביתות, אילצה את הצאר לפרוש, ובכך באו לקיצם 300 שנות שלטון בית רומאנוב ברוסיה. בהתחלה שוכנו בני המשפחה בארמון אלכסנדר המפואר, שבסנט פטרבורג. באוגוסט 1917 הועברו לסיביר, שם חיו באופן סביר, ושם גם נשארו במהלך מהפיכת אוקטובר הבולשביקית. בנובמבר 1917 הועברו על ידי השלטון הבולשביקי ליקטרינבורג שבהרי אורל בתנאי עליבות מחפירים. בלילה שבין 16-17 ביולי 1918 הורדו כל בני המשפחה אל מרתף הבית שם שהו, והוצאו להורג בירייה, כולל הרופא שלהם וכמה משרתים. הצאר ניקולאי השני (1868-1918) הפך בכך לצאר הרוסי האחרון.
מאז שררה תעלומה היכן גופותיהם. רק בשנת 1991 נתגלו הגופות וזוהו בוודאות באמצעות בדיקות DNA, אך שתי גופות של ילדים היו חסרות. אלה נתגלו רק בשנת 2008 בקרבת מקום. כל בית רומאנוב האחרון נתגלה, והתברר סופית שהטענה שהנסיכה אנסטסיה ניצלה, היתה שקר.
מדוע הוצאו להורג הרומאנובים חסרי האונים? מדוע לא איפשרו להם לצאת לגלות, כמו בתי מלוכה אחרים שהופלו? בגלל תפיסת המלחמה הטוטאלית. הבולשביקים פחדו שבית רומאנוב יחזור וישלוט, והדרך שהם העדיפו היתה לרמוס את הגחלים האלה באופן בלתי הפיך. התפיסה הזו אמרה שאסור להתעלם מן האויב גם כשהוא חלש, משום שיבוא היום והוא ייהפך שוב למסוכן. כך בדיוק התנהגו בלוב כלפי קדאפי ואנשיו, כך רוצים ההמונים במצרים להתנהג כלפי חוסני מובארק, וזה מה שממתין גם לבשאר אלאסד, והוא יודע זאת. זוהי המלחמה הטוטלית.
העולם המודרני שלאחר מלחמות העולם הראשונה והשניה חשב שתפיסת המלחמה הטוטלית הסתיימה, עם הקמת האו”ם על מוסדותיו, ההזויים לפעמים, עם קביעת חוקות, ועם מגילות זכויות האדם. שואת היהודים הטוטאלית היתה אחד המאיצים להקמת מוסד האו”ם.
אלא שהמלחמה הטוטלית שבה ומרימה מאז את ראשה המכוער בכל פעם מחדש: וכי לא היתה מלחמת העצמאות שלנו מלחמה טוטלית, שבה אם היינו מפסידים היינו מושמדים? וכי לא היתה מלחמת ששת הימים מלחמה טוטלית מבחינתנו? מלחמת וייטנאם? קוריאה? המלחמות האיומות אך הנשכחות באפריקה? בוסניה וגרורותיה? ועכשיו הגיעו תימן, לוב, סוריה ויהיו עוד מדינות ערביות בדרך, והחזירו את צורת הלחימה הזו בכל תפארתה המזוויעה.
בשאר אלאסד יודע שאם יפסיד – יישחט. העלווים ובעלי בריתם הדרוזים, הנוצרים והטורקמנים שבסוריה יודעים שאם יפסידו – יישחטו. ומנגד המורדים יודעים שאם יפסידו – יישחטו. איזה לקח נורא. מה דינו של המנצח לא ברור, אך ברור מאוד מה דינו של המפסיד. מלחמה טוטלית כזו היא לכן לא על אידאולוגיה או על יעדים פוליטיים; היא על עצם הקיום.
מלחמה טוטאלית קובעת שאסור לנהוג ברחמנות, ויש למחוק את האוייבים עד לאחרון שבהם. הכלל הוא: עשו לאויביכם בדיוק את מה שהם היו עושים לכם. מלחמה טוטלית קובעת שאסור לכן להשאיר לאוייב תקווה, משום שיבוא היום והוא ינקום, אפילו אם הוא כיום חלש. כך התנהלו מלחמות אנושיות במשך אלפי שנים, וכך חזר המזרח התיכון למגדירים הקמאיים ביותר של תורת הלחימה: הכנעה מוחלטת של האויב, ולא רק כיבוש יעד. אין זו עוד מלחמה “בעצימות נמוכה”, ההיפך, זו מלחמה בעצימות הגבוהה ביותר שניתן. זו התרסה.
במלחמה טוטלית, כפי שקבע זאת קלאוזביץ, כל אמצעי הלחימה משתתפים וכל המשאבים, ואנחנו נוסיף גם הגרעיניים, ומכאן החשש העולמי שאיראן גרעינית תחייב גם את סעודיה, טורקיה, מצרים ומדינות נוספות להתגרען מייד. כן, הגרעין השיעי מאיים קודם כל, ואולי בעיקר, על הסונים. כיוון שהלהט האידיאולוגי-דתי בכל צד הוא גדול, כל צד חושב שאלוהים נמצא לצידו, ולכן מותר לו גם הכל, “בחסד האל” ((Gratia Dei.
המוזר הוא שהצאר ניקולאי השני לא היה רק קורבן של מלחמה טוטלית, אלא שהוא עצמו גם גרם לכזו. הכרזת הגיוס הכללי, עליה הורה בחוסר הבנה ביולי 1914, הביאה להכרזת מלחמה גרמנית, ולכניסת רוסיה למלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914. הנזקים לרוסיה היו עצומים.
ברקע: הקלטה נדירה של ההמנון הקיסרי “אלוהים נצור את הצאר” (Боже, Царя храни!), משנת 1903, על רקע התמונות של משפחת רומאנוב האחרונה. המלחין מוריס ז’אר שילב את ההמנון הזה בפסקול של הסרט ד”ר ז’יווגו (1965).
הירייה הראשונה: כללי ניהול המלחמה המודרניים, דהיינו אוכלוסיה מחוץ לתחום, הכנסה של גורמים ניטראליים כמו הצלב האדום, סיוע הומניטארי, האמנות הבינלאומיות של ז’נבה, איסור מעשי טבח – כל אלה אינם קיימים עוד. בסוג כזה של מלחמה אין הבדל בין חיילים, לוחמים ואזרחים. כולם משתתפים; כולם הורגים ונהרגים.
הירייה השנייה: מה שהיה בעבר מיועד בעיקר נגד ישראל, דהיינו מלחמת חורמה, מופנה היום אל פנים העולם הערבי. גיוס החובה, שהופנה כנגד ישראל הופך לחרב פיפיות של המדינות הערביות, שכן גיוס כזה כולל את כל סוגי האוכלוסייה העויינים זה לזה, וכך לכולם יש נשק. החרב שהיתה מופנית החוצה, מופנית עכשיו פנימה, ומאכלת את עצמה.
הירייה השלישית: המוסדות הבינלאומיים ובעיקר האו”ם אינם רלבנטיים עוד, משום שתמיד יהיו מעצמות שיתמכו במי מהצדדים. תפיסת “השלום”, כפי שאמנת האו”ם מנסה לקדם, הופכת למגוחכת, כלי לשימוש בידי הצדדים הנלחמים. הדיפלומטיה הופכת לחסרת אונים, הסנקציות לחסרות שיניים.
הירייה הרביעית: בסוג מלחמה כל כך אכזרי, אסור להתערב, משום שאז המתערב מושך לעברו את האש החורכת, שאין לה גבולות. במלחמה שבה אין שיקולים הומניטאריים, מחוות כאלה ייתפסו כאקט מלחמתי על ידי מי מהצדדים. הומאניטארי בסוג מלחמה זה הוא לעיתים קרובות דרך לפעול בעורמה, כפי שזה נעשה גם מולנו, בידי הפלסטינים לדורותיהם. זו הסיבה מדוע אף אחד גם לא רוצה להתערב במלחמה הטוטלית בסוריה. הכל יודעים כמה היא איומה.
הירייה החמישית: יש להתעלם מכל הצעה ידידותית מצד אחד הגורמים הנלחמים, שכן בחולשתו הוא ייאחז בכל דבר, כולל בשקר ובהעמדת הפנים. אחר כך כשיתחזק, מרה תהיה נקמתו. הזהירות היא מחויבת המציאות, שכן בסוג מלחמה כזה התמימים נאכלים ראשונים, והיהודים מצאו את עצמם, בדרך כלל, בצד התמימים לאורך ההיסטוריה.
הירייה הששית: במלחמה טוטלית אי אפשר לעצור בחצי הדרך, מתוך רחמים או מתוך תקווה לפיוס, משום שבכך מחזקים את נחישות הצד השני, ומגבירים את עוינותו. מי שנכנס למלחמה כזו, אין לו ברירה אלא להמשיך. זוהי מנהרה חד סטרית, שבה אי אפשר לעצור, ואי אפשר גם להתחרט, מהרגע שנכנסתם אל המנהרה הזו.
הירייה השביעית: מן הסיבה הזו מלחמות כאלה נמשכות שנים, משום שאי אפשר להפסיקן. מי שמפסיק – עלול לשלם בטיהור אתני ולהתחסל, ובכך משועבד מימד הזמן למלחמה. כך אירע במלחמת האזרחים בלבנון שנמשכה כ- 14 שנים (1975-1989). איך מלחמה כזו מסתיימת בהעדר הכרעה טוטלית? רק בתשישות הדדית של כל הצדדים. אין דרך אחרת, ולא יעזרו כל מאמצי השידול הבינלאומיים.
הירייה השמינית: במלחמה טוטלית שלב המשא ומתן הוא מסוכן, שכן אז עלולים להפסיד את הניצחון החלקי שבו אחד הצדדים זכה. מן הסיבה הזו הצדדים ימנעו מלהיכנס למו”מ לפני שישיגו ניצחון מוחלט. המשא ומתן הוא חלק מטוטליות המלחמה.
(תמונה: אימג’בנק/GettyImages)
49 יהודים נרצחו בשנת 1903, ועוד 29 בשנת 1906, ובטרם מותם הם עונו ונרצחו באופן אכזרי, מאות נפצעו, ואלפי בתי עסק יהודיים נשדדו ונהרסו. בעקבות זאת כתב חיים נחמן ביאליק את שירו המפורסם “על השחיטה”. הפרעות האלה הביאו למפנה ולזינוק בתולדות הציונות, וזו הסיבה מדוע היהודים נמשכו אל הקומוניסטים והמורדים נגד הצאר. כן, היהודים היו בדרך כלל הצד הנשחט לאורך ההיסטוריה.
מתגעגעים?
הירייה התשיעית: חשבנו שהמדיה החדשה תעצור מלחמות כאלה, באמצעות סרטוני יוטיוב? ההיפך, הצדדים משתמשים בסרטוני זוועה, כל אחד לגישתו, וכך הטכנולוגיה רק מאיצה את הזוועה, לא בולמת אותה. מטרת הסרטונים להטיל אימה על הצד השני, ולשתק אותו. התוצאה: אכזריות כל צד מתפרסמת ברבים, והיא רק מעצימה את אכזריות הנקם של הצד השני. המדיה מבעירה את המלחמה הזו עוד יותר, לא בולמת אותה.
הירייה העשירית: הקביעה שיש לחסל את האויב באופן מוחלט מופיעה כבר אצל סן טסו ב”אמנות המלחמה” שלו, מן המאה הרביעית לפני הספירה. סן טסו קבע: אסור לרחם, ואין זה עניין אישי. כך הפך אצלו, ובסוג המלחמה הטוטלית, מושג ה”רחמים” לאויב הקיום העצמי, ובשל כך מותרים כל מעשי הזוועה, הרצח, העינויים, האונס והטלת האימה. התפיסה הזאת קובעת ש –
החסד הוא חטא; השנאה היא חיים.
רחמים גוררים נקם; אך נקם מביא לשקט.
הבעיה היא שכל הצדדים בסוריה סבורים כך, ולכן נקם מביא לנקם, בקשר סיבובי אינסופי. ככל ש”האביב הערבי” (כן אותו ביטוי אומלל המציין כבר שנה) הולך ומתפשט, כך קוראת החברה הערבית המדממת תיגר לא רק על האיזור שלה, אלא על עצם התפיסה המערבית של גבולות למלחמה. זוהי קריאת תיגר על עצם תפיסת הרציונאליות, והלקח האנושי בן מאות השנים. וכך מתאדים מעל חמישים שנות “זכויות אדם”, כאילו לא היו מעולם, בחזרה אל כללי הג’ונגל ואל היצריות האפילה ביותר של האדם. המודרניות, המערביות, ההיגיון, הכל מתנדף אל מול המלחמה הטוטלית שחזרה, ואל הרגשות העזים שהיא נושאת עימה. עכשיו אנחנו מבינים, מי שחשב שההיסטוריה הסתיימה, לא הבין דבר. הוא עצמו הסתיים בים האינסופי של ההיסטוריה, שאכזריותה פשוט אינה נגמרת.
הלקח עבורנו? להבין מה קורה מסביב, להפנים, ולהיות חזקים.
